אליבא דהלכתא גליון נה עמוד פ עם הערות

אחד מבני החבורה

כולל "אליבא דהלכתא" גבעת שאול

בעניין יציאת נשים לרה"ר בתכשיטים בימות החול

א. הנה בפשטות מכל סימן זה משמע דבחול מותר לאשה לצאת בתכשיטים לרה"ר, אמנם במדרש תנחומא ([ורשא] פרשת וישלח סימן ה) איתא: "ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת, כך שנו רבותינו לא תצא אשה בעיר של זהב ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה, (וכבר עמדו בזה מפרשי המדרש דלכאורה אי"ז כתלמוד דידן, דליכא מ"ד דבאינה נקובה חייבת חטאת), ואם יצאה בהן לר"ה חייבת חטאת, אבל לתוך חצרה פטורה רבנן אמרי אף בחול אסור לצאת בהן לר"ה מפני שהעם מסתכלין בה ופגם הוא לאשה, שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן לתוך ביתה שאין נותנין פרצה לפני הכשר, ביותר לפני הגנב¹"

והנה בפשטות כוונת המדרש דיש מחלוקת בזה, ד'רבותינו' אוסרים רק בשבת ולא בחול, ו'רבנן' אוסרים גם בחול. [אמנם בילקוט שמעוני איוב רמז תתקיח (ל"א א') מובאים הדברים בסתמא וז"ל: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה כו' על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה, לפיכך אז"ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטיה אף בחול לרשות הרבים לפי שהעם מסתכלין בה, לפי שלא נתן" וכו'". והובא ג"כ ב'בנין יהושע' על אבות דר"נ (נדפס בש"ס וילנא) פ"ב מ"ה ד"ה ונמצא]. וראיתי בספר אחד שכתב "דדברי רבנן במדרש הנ"ל שיטה היא דלא פסקינן כוותה", והוכיח כן מהגמ' בשבת נט: דנחלקו תנאים אי מותרת לצאת בעיר של זהב בשבת, ומבואר דבחול בודאי מותר². אמנם בספרי רבותינו מצינו שהביאו מדרש זה להלכה [או עכ"פ להנהגה] למעשה וכדלהלן, וצ"ב כיצד מתיישבים הדברים.

ובשו"ת שלמת חיים (מופיע רק במהדורה החדשה - ב"ב תשנ"ה - סי' תרנ"ג³) נשאל בזה הלשון: "על דבר המובא במדרש תנחומא⁴ (וישלח) ובאבות דרבי נתן פ"ב בבנין יהושע שאסור לאשה לצאת בתכשיטים אף בחול לרה"ר לפי שהעם מסתכלים וכו' וכנראה זה לא שייך בפנויה סמוך לפרקה, אדרבה מצינו בתענית יג: אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה כו', ובמו"ק ט: ברב ביבי דטפל אבר אבר כו', ובקידושין ל: ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצי עלה אינשי", עכ"ל השואל. והשיב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: "מכל המקומות אינו מוכח שמותר לצאת לרה"ר במקום שרבים יסתכלו בה". ומבואר דפשיטא להו לשואל (הג"ר שלמה סובל זצ"ל) ולמשיב דדברי השואל נוהגים למעשה⁵, וצ"ב מדוע לא הקשה⁶ השואל גם על נשואה מפרק במה אשה.

ובשו"ת אז נדברו חלק י"ד סי' מ"ז ג"כ העיר דמפרק במה אשה מבואר דבחול מותרת לצאת בתכשיטים, ושוב הביא דברי המדרש הנ"ל דמבואר שאסור⁷, וצידד לומר דהמדרש איירי רק בעיר של זהב שהוא תכשיט יקר מאוד, אבל תכשיט רגיל מותר [אמנם אכתי אי"ז מיישב, דהא בגמ' משמע דגם עיר של זהב אין אסור אלא בשבת וכנ"ל], ודחה זאת וז"ל: "אבל פשטות לשון החז"ל שלא ניתנו תכשיטים אלא וכו', משמע דכל התכשיטים בכלל שאין לצאת בהם", ועוד כתב ובזמנינו מצוי תכשיטים שהם כעיר של זהב בזמן החז"ל, ומאן מפיס", ובסוף התשובה כתב בזה"ל: "ולענין תכשיטים כבר נתבאר למעשה שבזמנינו יש להחמיר בכל התכשיטים כעיר של זהב בזמן חז"ל" ומבואר דנקט בפשיטות את דברי המדרש הלכה למעשה, והתעלם מקושייתו מפרק במה אשה, וצ"ב.

עוד מצינו לגדולי דורינו שהביאו דברי המדרש הנ"ל, בספר דרכי חיים (ח"א עמ' תל"ג) הובאו דברי מר"ן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל וז"ל: "יש לעורר בחינוך הבנות על ענין שעלינו לחזור ולשננו כי נשכח לגמרי בימינו, הנה אמרו שם בתנחומא (פ' וישלח) על הפסוק "ותצא דינה בת לאה" - שלא ניתנו תכשיטים לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן לתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, ביותר לפני הגנב וכו', וזהו שאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה וכו'. לימדונו חז"ל שכל מעלתה של האשה שנקראת 'בת מלך' הוא דווקא בהיותה פנימה, אך כשאינה נוהגת בהנהגה זו⁸ וממילא נכשלים על ידה בראיה, הרי הדבר פגם הוא לה". ולהבחל"ח מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו ארחות יושר (ע' צניעות) כתב:⁹ "וכל שכן שיוצאין בחוץ בין אנשים שצריכין מאד ליזהר בזה, ואמרו (מדרש תנחומא, וישלח סי' ה') לא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה,¹⁰ וכל כך הקפידו ע"ז עד שרבי יוסי דמן יוקרת אמר לבתו שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם (תענית כד.)¹¹. ובעוה"ר היום הדור פרוץ ומתקשטים ביותר וכו', והרבה יש לדבר ע"ז בעוה"ר, ואשרי מי שנזהרת בזה¹² ולא תסתכל על חברותיה", עכ"ל.

[וע"ע מש"כ הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד עמ"ס שבת דף נט. (עמ' רח"צ) וז"ל: "שאלה - ראובן קנה לאשתו בגד מיוחד ביופיו, וכעת שם אל ליבו שהאשה תגרום למשוך את העין ביופיו¹³, האם מותר לו לבטל את המקח בגלל מקח טעות. תשובה - נאמר במדרש על הפסוק ותצא דינה, ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת, כך שנו רבותינו לא תצא אשה בעיר של זהב... אם יצאה בהן לרה"ר חייבת חטאת... רבנן אמרי אף בחול אסור לצאת בהן לרה"ר מפני שהעם מסתכלין בה ופגם הוא לאשה, שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן לתוך ביתה... ואם כן לכאורה הוי מקח טעות, אולם יתכן שהמוכר יכול לטעון שהאשה תלבש בגד זה בתוך ביתה, וצ"ע, וגם יתכן שאין זה מקח טעות כי ראתה וקבלה", ע"כ].

וכן בספרים רבים מצינו שהחמירו מאד שלא תתקשט אשה בפני אנשים, ונביא מדבריהם:

בזהר חדש שיר השירים (דף נה. ד"ה פתח ר"ש ואמר גידה לי וכו') איתא: "מכאן דלא תתחזי אתתא בקישוטהא ובתיקונהא בר כד איהי בבעלה אזי תראה ותתתקן כדקא יאות". [תרגום: שלא תיראה אשה בקישוטיה ובתיקוניה אלא כשהיא אצל בעלה, אז תראה ותתקן עצמה כראוי¹⁴].

ובילקוט מעם לועז פרשת וישלח פ"ג (עמ' תרכ"ט) כתב: "הפרשה הזאת חייב אדם ללמד תמיד לאנשי ביתו, כי יש בה מוסר השכל ולקח טוב לנשים שחייבות להיות בביתן¹⁵, ולא להתייצב על יד החלונות כשעוברים האנשים, ושלא תתקשט אשה אלא אם כן היא מצויה בתוך ביתה ולא כשהיא הולכת למקום אחר. ואם יש נשים האומרות 'הדבר אינו עושה עלי שום רושם ולא אכפת לי הרבה שיסתכלו עלי' ידעו בבירור שהן חוטאות".

בארחות צדיקים (שער הגאוה) כתב "וגם האשה המתקשטת לפני האנשים, בזה היא מדלקת לבם, ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה עונשה גדול מאד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהם, כל שכן שיש עונש גדול לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה¹⁶"

ובפלא יועץ (ערך מחשבה) כתב: "ועל אכו״כ צריכה האשה להזהר בזהירות יתירה שלא להכשיל את אחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חבירו הוא רע ומר יותר מההורגו ולכן תזהר שלא תצא מקושטת בפני אנשים¹⁷ ותהיה כל כבודה בת מלך פנימה ושבח אני את בני ישמעאל בענין זה, שמסתירים נשותיהם מכל איש"

עוד עוררו רבותינו שאף שיש לאשה להתקשט בשביל בעלה, מ"מ אין זה אלא בביתה ולא בחוץ, כפי שכבר נודעו דברי מרן החפץ חיים זיע"א בספרו גדר עולם פ"ד "ואל יטעה אותה היצר שתנצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לעיני בעלה שלא תתגנה עליו כי באמת זוהי טעות, דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק¹⁸"

ובספר משיבת נפש למה"ר יוחנן לוריא (דו"ז של המהרש"ל) פרשת כי תשא כתב: "אכן בין האומות הוא מצוה להם להתקשט בכל מיני קישוטים כדי להציל בעליהם מן החטא, אך שיתקשטו בבתיהם נגד בעליהם לבד ולא יצאו בקישוטם לחוץ¹⁹".

ורבינו הפרי מגדים בספרו "אם לבינה" (כת"י, הובא בכמה ספרים) ע' צעף כתב: "ומה שאמרו חז"ל אשה לקשט - לפני בעלה וכו', וודאי כל בנות ישראל כשרות ומקשטות לפני בעלה, לא ח"ו ²⁰בפני אחרים".

ובספר שבט מוסר (פי"ז אות ט"ו) כתב: "יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה, ויוצאת בחוץ בבגדי תפארת כדי להראות לכל את יופיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלהים בלבבה ראוי שתתקשט עצמה בביתה כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת, אשה שהיא יוצאת בחוץ מקושטת, היא חוטאת ומחטיאה ²¹אחרים, כי אפשר שיפגענה בור ועם הארץ ויעבור על לא תחמוד אשת רעך וכו', והנה האשה היוצאת מקושטת גורמת מכשול עוון ותקלה לאיש ההוא".

ובספר חכמה ומוסר לרבי אברהם ענתבי (ראש רבני חלב, נלב"ע בשנת תר"ח) דרך הצניעות פ"ג כתב: "²²אשה צנועה אינה מתקשטת כי אם דוקא בביתה לפני בעלה, אבל כשיוצאת לרה"ר פושטת התכשיטין מעליה ויוצאת, וידוע מאמרם ז"ל בירושלמי (לכאו' כוונתו למדרש וצ"ע) על הא דתנינן לא תצא אשה בתכשיט של זהב לרה"ר, ואם יצאה חייבת חטאת, דאף בחול אסור (ומשמע מלשונו שלא ראה בזה סתירה כלל, וכמבואר להלן) לצאת ברה"ר בתכשיט של זהב, מפני שהעם מסתכלים בה וחושדין אותה. ואל זה כיון דוד המלך עליו השלום באומרו כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אבל בצאתה לרה"ר לא תלבש משבצות זהב, ולא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהיה מתקשטת בתוך ביתה בפני בעלה, כדי שתמצא חן בעיניו ולא תתגנה עליו. אבל הנשים הפרוצות כל בתר איפכא אזלי, דכשיוצאין לרה"ר או ללכת ממקום למקום אצל חברותיהם, לובשים בגדי החמודות וכל מיני תכשיטין שלהם, וכשבאין לעת ערב לביתם פושטות הבגדים החמודים שהיו עליהן, ופושטות התכשיטין שלהם, ולובשות שחורים ומתעטפות שחורים בפני בעליהן".

וכ"כ הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל גאב"ד אונגואר בקונטרס בית רחל נתיב ²³ט': "וראיתי להעיר על ענין אחד, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש... והוא שכמה מהנשים דרכם כשהם יוצאין לשוק או לבית המשתה בכל מקום שהוא מחוץ לביתם, הם לובשים עצמם ומקשטים בכל הקישוטים ובמלבושים הנאים ביותר כדי לישא חן בעיני האדם הרואים אותם, וכשהם בבית הם הולכים בבגדים ישנים וקרועים... ובאמת ע"פ התורה נהפוך הוא שהאשה בביתה צריכה לקשט עצמה לבעלה שתשא חן בעיניו ולא בעיני אחרים... ולעומת זה הזהירו ז"ל שאין לה לצאת מקושטת לחוץ בין אנשים שלא יכשלו בה בנ"א, כמבואר בש"ס ורבינו יונה (הבאתי דבריו לעיל נתיב ח' ד"ה ומעשים²⁴) ובפוסקים. ובמד"ת פ' וישלח לא תצא אשה בעיר של זהב בשבת, ורבנן אמרי אף בחול אסור מפני שהעם מסתכלין בה, שלא ניתנו תכשיטין לאשה אלא להתקשט בתוך ביתה..." ובהמשך כתב: "ובדברי קבלה 'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה', ומרגלא בפומי לפרש, שכל כבודה כשהיא פנימה ושם ממשבצות זהב לבושה, כלומר בבית היא לובשת משבצות זהב מלבושי כבוד הכל בבית, אבל לא לאחרים, ובאחשורוש כתיב 'להראות העמים והשרים את יפיה', ופוק חזי מה עלתה לו. אבל בנות ישראל הצנועות "פנימה ממשבצות זהב לבושה".

וכ"כ לפרש בספר ירך יעקב לרבי יעקב פיתוסי (מלפני כארבע מאות שנה) סוף פרשת בלק וז"ל: "ואגב יש לפרש מה שאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, כי הנה משכחת לה לכמה נשי דכשיושבין אצל בעליהן בביתם אין לובשים מלבוש קישוט אלא כשיוצאים לחוץ, כל בתר ²⁵איפכא, לזה אמר כל כבודה מי שהיא כבודה כבת מלך כשהיא פנימה, ואז כשהיא פנימה אפי' ממשבצות זהב לבושה, לאפוקי כשיוצאת".

[ובספר מחזה עינים (מהגאון רבי אליקים געציל לעוויטאן זצ"ל מגיד מישרים דק"ק ביאליסטוק, נדפס בוורשא תרס"ב, עם הסכמתם של הרידב"ז מסלוצק והג"ר רפאל שפירא מוואלאז'ין), עמ' 73, הביא דברי המדרש ומעשה דרב אדא בר אהבה שקרע הכרבלתא, ²⁶וכתב: "כן אנחנו בני ישראל כעת נתבונן במעשה דרב אדא בר רהבה ולא ניתן רשות לנשינו ובנותינו להתקשט בבגדי פאר בצאתן החוצה וכו', הנשים שכחו כי עליהן להתקשט לפני בעליהן, ויושבות מזוהמות בבלויי סחבות בבתיהן, וכאשר יוצאות החוצה אז רוחצות את פניהן ולובשות בגדי פאר, הלא לעיני מי מתייפות, לעיני זרים, מה רע ומר מנהג דור הזה"].

וצ"ב כיצד מתיישבים דברי כל הנ"ל עם מה שמשמע מפשטות הגמ' בפרק במה אשה דרק בשבת אסרו לצאת בתכשיטים, אבל בחול מותר. [ואמנם יש שהזכירו בגדי פאר ותכשיטי זהב וכדו' ומהם אפשר דלא קשה, אך רובם הזכירו התקשטות בסתמא. וכמו"כ יש שניתן לדחוק בדבריהם שנתכוונו על דרך המוסר, אבל במדרש ובזוהר לא נראה כן, וכן בספרים שכ' שהיא חוטאת ומחטיאה אחרים].

ב. ואפשר די"ל דהגמ' איירי לענין איסור שבת, אבל אה"נ דמצד צניעות אסור גם בחול, ואי"ז תימה, דכבר מצינו כה"ג בכמה מקומות, כגון בריש פ"ק דשבת דתנן העני חייב ובעה"ב פטור, ואמרי' בגמ' פטור ומותר, והקשו הראשונים הא קעבר משום לפני עור, וכ' הר"ן "ומיהו עיקר קושיא ליתא... דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור, פטור ומותר הוא, מצד איסור שבת קאמרינן, ולא דייקי' באיסור לפני עיור", וכן תירצו הרא"ש והתוס' ישנים שם. וכ"כ הבאר שבע סי' י"ח וז"ל "ואפילו אי הוה יהבינן ליה להחכם הנזכר כל טעותיה דמיירי בפאה נכרית מגולה, ואפילו בחצר דבקעי ביה רבים, אפ"ה אינו יכול להביא ראיה ולא אפילו זכר לדבר מהמשנה דשבת שבנה עליה עיקר יסודו, מפני שיש לפרש האי יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר דקאמר, היינו משום לתא דשבת אין כאן איסור אבל לעולם אסור דת משה ויהודית במקומו עומד ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא וכבר כתבו הרא"ש והר"ן זה הדרך כהוייתו בשבת גופיה במשנה ראשונה דשבת דוק ותשכח. [אמנם בנדו"ד יותר דוחק לומר כן מכמה סיבות, ואכמ"ל].

עוד אפשר ע"ד מש"כ הגרי"ח זוננפלד בשלמת חיים הנ"ל לעניין פנויה "מכל המקומות אינו מוכח שמותר לצאת לרה"ר במקום שרבים יסתכלו בה", וה"נ י"ל כאן דהא דאסרי' רק בשבת ולא בחול, היינו במקום דאמנם הוא רה"ר לענין שבת אך אין מצויים בו אנשים [וכעין מה שמסופר על העיירה קלם שהיו שם רחובות נפרדים לגברים ונשים]. או בזמן שאין מצויים אנשים ברה"ר כגון בשעת התפילה והדרשה [ובספר באתי לגני עמ' קמ"ו הביא מספר 'מצפונות יהודי תימן' שנהגו בתימן שהיתה שעה שהגברים היו בבית המדרש בשבת ורק אז היו הנשים יוצאות מקושטות לטייל ולבקר בבתי משפחתן, ובבאתי לגני שם ביאר עפ"ז מש"כ הרמ"א בסעיף י"ח דבימיהם לא היו רגילים לצאת בתכשיטים אלא בשבת ולא בחול, די"ל דהיינו משום דרק בשבת מצוי זמן שהרחוב פנוי מאנשים, ומצויות בו רק נשים], אבל אה"נ דבפני אנשים אסור אף בחול משום צניעות.

ואפשר ג"כ להרכיב ב' התירוצים ביחד, דהגמ' איירי משום לתא דשבת, ואף דבלא"ה אסור אף בחול משום צניעות, מ"מ הא יש כו"כ אופנים דאין אסור משום צניעות וכנ"ל, ומש"ה שפיר נפק"מ בהא דבשבת אסור גם משום שבת. [ויש להוסיף דנפק"מ גם דמשום איסור שבת אסור גם בחצר לת"ק, וי"א גם בבית]. ולפי כ"ז י"ל דבמדרש אין מחלוקת כלל, ו'רבנן' רק מוסיפים דגם בחול אסור משום צניעות, ואי"ז סתירה כלל לדברי 'רבותינו' שאסור בשבת משום שבת, וכמשנ"ת. וממילא נמצא דגם מהא דבגמ' נחלקו תנאים אי מותרת לצאת בעיר של זהב בשבת, אין להוכיח דלא קיי"ל כרבנן במדרש, וא"ש מה שהביאו רבים מרבותינו את דברי המדרש, או שאסרו מעצמם את ההתקשטות בחוץ.

והנה במשך חכמה פרשת קדושים (ויקרא י"ט פסוק ל') "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו וכו'. פירוש, דיגיעת דרך ארץ משכחת עון. ובשבתות ויום טוב בטלים ממלאכתם ויכולים לבא לידי עבירה, וכו', ונראה דזה הטעם דגזרו חכמים שלא תצא אשה בשבת בתכשיטים לשוק, באשה, ולא גזרו באיש, כשיטת רבינו תם ורז"ה במאור, וביארם הר"ן בפרק במה אשה, היינו שלא ייכשלו בעריות בשבתות, בזמן שהם נחים ממלאכה. ורבותינו רמזו על זה בילקוט (איוב לא) "ומה אתבונן על בתולה". לפיכך אמרו ז"ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטיה אף בחול לרשות הרבים, יעויין שם בילקוט". עכ"ל. וגם בדבריו חזינן שהביא בחדא מחתא את איסור היציאה בתכשיטים בשבת, ואת דברי המדרש דאף בחול אסור, ולא ראה בזה סתירה, אלא שביאר דגם מצד צניעות והיציאה בתכשיטים בשבת חמורה יותר מאשר בחול, ויותר עלולה לגרום למכשול.

אמנם צ"ב בדבריו דהא בגמ' מבואר דטעם הגזירה היא דלמה שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר וגם לשיטת ר"ת שלא גזרו באיש, מבואר הטעם בר"ן דדוקא נשים דעתן קלה להתפאר בתכשיטיהן, אבל אנשים לא עבדו הכי, ואף די"ל דהגזירה היתה גם משום צניעות, מ"מ בדברי המשך חכמה משמע דזהו עיקר הטעם שלא יכשלו בעריות בשבתות שהם נחים ממלאכה, וא"כ איך יתכן דאת הטעם העיקרי לא גילו לנו חז"ל, וכתבו רק את הטעם דדילמא שלפא ומחויא.

ואולי יתכן לומר דחששו חז"ל שאם יאמרו דטעם גזירתם משום צניעות, יהיו כאלו שלא יקבלו את הגזירה, לכן העדיפו לגזור משום שבת, ובכך הרויחו שעכ"פ בשבת דהוא חמיר טפי דאנשים פנוים ממלאכה [וי"ל גם משום דתכשיטי שבת יפים יותר], לא יצאו נשים בתכשיטין לחוץ . [וגם בזאת לא עלתה בידם, ובמשך הדורות פרעו עצתם ויצאו בתכשיטים בשבת כמבואר בסעיף י"ח, והוצרכו הראשונים למצוא להן לימוד זכות]. ולפ"ז פשוט דאין ללמוד מפרק במה אשה להתיר תכשיטים ברה"ר בחול, וכמו"כ במדרש אין שום מחלוקת, ד'רבנן' רק גילו בפירוש את יסוד האיסור.

[ויש לציין בעניין זה לדבריו של הנודע ביהודה בספרו אהבת ציון דרוש ²⁷ה', וז"ל: "והנה בעוה"ר שכיח הרבה בקהלתנו שבכל יום שבת קודש הולכים נשים ובתולות מקושטות ומכשילות רבים... ודרך הנשים במקומות אחרים כשהולכות ברחובות לאיזה צורך הולכות בצניעות מכוסות בבגדים והולכות בצידי רשות הרבים וכל כבודה בת מלך פנימה", וע"ש עוד].

עוד כתב ליישב בספר באתי לגני פרק כ"א, דכשהיו יוצאות לרה"ר היו מתעטפות ברדיד גדול שהיה חופה ראשן ורובן, עי"ש ²⁸שהביא כמה מקורות לכך, וא"כ נמצא שלא היו התכשיטים מגולים. [ורק בבית בחצר התכשיטים מגולים, ומ"מ גזרינן גם בחצר שמא תצא בהם לרה"ר כהרגלה, שמתעטפת ברדיד ויוצאת]. ובזה א"ש טפי הא דצריכה לשולפם כדי להראותה לחברתה. אמנם עיי"ש שהקשה ע"ז מכמה דברים דמוכח שהן מגולים.

ויש שרצו לומר בזה, וכן הדעה הרווחת כיום, שיש לחלק בין תכשיטים מיוחדים ובולטים לבין תכשיטים רגילים, או בין הרבה תכשיטים למעט (אמנם זה אינו מיישב דברי המדרש מהגמ' דידן וכנ"ל), וישנה משמעות כזו בפלא יועץ ערך יופי [שכתב ²⁹"אבל במקום שיש אנשים יותר טוב שלא תתקשט כל כך"], וכן בספר המשלים לרבי יוסף גיקטיליא³⁰ מח"ס שערי אורה (אמנם בספר באתי לגני [של הרב ארבל תשע"א] פ"ח בהערה, דחה המשמעות משם עי"ש), אך בשאר ספרי רבותינו שדיברו בזה (כמובא לעיל) שללו ההתקשטות בחוץ בסתמא, ולא חילקו בין רב למעט. אמנם בשות"ת שבט הלוי ח"ו סי' ל"ג אות ב' ג"כ חילק בזה, אך לא התיר בשופי, רק כתב "זה דרך העולם ואין בידינו למחות", וצ"ע.

ג. ומעניין לעניין באותו עניין, דהנה יש המדמים ללמוד דיש לאשה להתקשט גם בחוץ עבור בעלה, מהא דאיתה בתענית כג: באשת אבא חלקיה, ד"כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא", וכשתמהו החכמים "מ"ט כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא, אמר להו כדי שלא אתן עיני באשה אחרת". והנה ראשית יש לדעת שלימוד זה [לענין התקשטות בחוץ] לא נשמע אלא בדורינו [ובספר משובש אחד אף הוסיף מדעתו וכתב דגם כשיוצאת לבדה יש לה להתקשט, שמא פתאום יפגשנה בעלה ברחוב...], אבל לא אשכחן לאחד מן הקדמונים שילמוד כן מגמ' זו, ואדרבה, כפי שמובא לעיל רבותינו הקדמונים כתבו בחריפות כנגד ההתקשטות ברשות הרבים, ובודאי שלא נעלמה מהם גמרא זו, וצריך ליישב דבריהם.

ויש ליישב בכמה אופנים (עיקרי הדברים מספר באתי לגני פ"ח):

1. ע"פ מש"כ בשלמת חיים (סי' תרכ"ו במהדורת תשמ"ב, וסי' תתרס"ה במהדורת תשנ"ה) דהשואל שם הקשה על מעשה דאבא חלקיה מהא דברכות מג: דלא יספר עם אשה בשוק אפי' היא אשתו (והקו' צ"ב עי"ש), והשיב הגרי"ח זוננפלד וז"ל: "אינו מבואר שהלכו בשוק, אפשר ביתו היה סמוך להשדות". וא"כ ה"ה דאין ללמוד מזה לענין התקשטות בשוק, די"ל דלא היה בשוק וברה"ר אלא בקצה העיר סמוך לשדות, ואף שהיו עמו החכמים י"ל דלא ידעה שיבואו עמו, דבדרך כלל בא לבדו. [ולפ"ז "שלא אתן עיני באשה אחרת", אין הכוונה באותו הזמן אלא כשילך הוא בשוק, ועד"ז לכאו' י"ל עוד שכלל לא מבואר שיצאה מחוץ לחצר, וי"ל דנפקא דביתהו לאפיה" היינו שיצאה לחצר ו"כי מטא למתא" היינו שהגיעו לחצירו, כי היה ביתו בקצה העיר וכנ"ל].

2. ע"פ מה שכתב בבן יהוידע שם, שהוקשה לו איך ראו אותה החכמים, והלא היו מכסות פניהן בצעיף, ותירץ דדרכן באותו הזמן היה שלא לכסות פניהן הפנים [לאפוקי מזמן הבן איש חי, יעויין חוקי הנשים פרק י"ז], ועוד הוקשה לו איך הסתכלו עליה הרי אסור, ותירץ דלא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם. ואח"כ תירץ תירוץ נוסף על ב' הקושיות ביחד וז"ל: "ויתכן נפל הצעיף מעליה מכח איזה סיבה וראו אותה". ומבואר לפי תירוצו הב' דלא נתכוונה כלל לצאת באופן שתיראה מקושטת, אלא יצאה מעוטפת בצעיף שכיסה כל התכשיטים [ואפ"ה אהני לבעלה שתכנס לבית לא תצטרך אלא לפשוט הצעיף ונמצאת מקושטת], אלא שנפל הצעיף מעליה וראו אותה.

3. דהנה במהר"ץ חיות שם כתב: "בירושלמי פ"ק דתענית סיפרו עניין זה על חסידא דכפר אומי, והרבה פעמים מצאנו עובדא אחת בשינוי השמות והזמנים, ורבו מזה במדרשות ובאגדות". ומבואר דפירש דהוא אותו עובדא דאיתא בירושלמי פ"ק דתענית, והכי איתא בירושלמי שם סוף ה"ד "אמרון ליה ולמה כד הווי את בטורא איתתך לבשה מאנין צאין, וכד דאת עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין, אמר לון כד דאנא הוי בטורא היא לבשה מאנין צאיין דלא יתן בר נש עינוי עלה, וכד דאנא עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין דלא ניתן עיניי באיתא אוחרי". ומבואר שלבשה בגדים נקיים, וא"כ אפשר שהבבלי קורא לזה "מיקשטא", ביחס למה שלבשה קודם שהיו בגדים מלוכלכים. אמנם זה דוחק.

4. דהנה גם על לאה אמרינן במדרש רבה (וישלח פ' א') עה"פ ותצא לאה לקראתו, שיצאה מקושטת, ועי"ש דשלא כהוגן היה ולגנות נאמר,ד"לפיכך ותצא דינה בת לאה", וכדפירש רש"י שם, ובפי' מהרז"ו שם כתב "אף שהיתה כוונתה לשמים וכו' עכ"ז שאינו מדרך המוסר", ובחי' הרד"ל שם כתב "יש לומר שהיתה כוונתה לטובה כמ"ש בתענית כ"ג באשתו של אבא חלקיה", הרי שהשווה בין הדברים, וא"כ גם באשת אבא חלקיה י"ל דאה"נ שלא כהוגן עשתה, ואף ד"סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו" א"ז סתירה, דמ"מ צדקנית היתה, דלא מבואר שעשתה כן מבואר. ולתי' זה א"ש מה דתמהו ע"ז החכמים.

[וזאת למודעי כי בכתיבת המאמר נעזרתי רבות בספר 'באתי לגני' להגר"א ארבל שליט"א].

אחד מבני החבורה - גבעת שאול