__________________
הערות מעורך האתר

1. המחבר מנסה לעשות סתירה בין המקובל ופשוט בהלכה (סימן ש"ג) שמותר לאשה לצאת לרה"ר למדרש תנחומא ששם כביכול נאמר שאסור לאשה לצאת מקושטת לרה"ר ועוד הוא ינסה לומר כמה פעמים בחיבור זה שעכ"פ בעיר של זהב שהוא תכשיט חשוב. אמנם בתנחומא (קטעים שהנ"ל השמיט) מבואר שאיירי בכל התכשיטים (ולא רק בעיר של זהב) ומבואר עוד (בתנחומא ולאורך כל החיבור הזה כפי שנביא במקומו) שאין עניין זה אלא חומרא ובמקום שנהגו כך.

ממשיך בתנחומא שם מיד "אמר רבי שמואל בר נחמני ראה מה כתיב באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ראה צדקתו של איוב ומה בתולה שאדם רשאי להסתכל בה שמא ישאנה לעצמו או ישאנה לבנו או לאחיו לא נסתכל בה, באשת איש על אחת כמה וכמה, לכך צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש" ומבואר לפי מדרש זה שאסור לאשה שתצא כלל מהבית לרחוב ובפשטות אפי' ללא תכשיטין ועכ"פ ללא טבעת ומחט (אולי היה משמש לעגיל) וראה בתנחומא פרשה זו ([בובר] פרשת וישלח סימן יב) ביתר ביאור וז"ל: "ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים, כך שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת, בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב... לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה' ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה... וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם אלהים וגו' וכבשוה' האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש, אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה". עכ"ל ומבואר במדרש שאין לאשה לצאת כלל מהבית.

2. עיר של זהב הוא תכשיט מפואר ונאסר אחר החורבן לכלות כ"כ תוספות (שבת נט.) ד"ה ולא בעיר של זהב וז"ל: "ואע"ג דאמרי' התם בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות והכא לא אסרו אלא בשבת אור"ת [והוא בספר הישר לר"ת חלק החידושים סימן רד] דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר בני אדם" ואין האיסור כלל משום שהעם מסתכלין אלא משום שמחה יתירה, כ"כ תוספות מסכת גיטין (ז.) ד"ה עטרות חתנים וז"ל: "ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה" וכ"כ בחידושי הרמב"ן מסכת גיטין (ז.) וז"ל: "ואי קשיא דהא אמרי' במס' סוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, הא פרישו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב, אבל כלילא בנשי לא גזור אפילו כשהיא כלה, ושאר נשים מותרות אפילו בעיר של זהב ולא אסרום אלא בשבת דהא ר' עקיבא עבד לה לדביתהו ירושלים דדהבא כדאיתא בפ' במה אשה" עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם), ובתוס' הראש (שבת נט.) ובגיטין (ז.), וכ"כ הריטב"א (גיטין ז.) ובנדה (סא:) כתב וז"ל: "בפולמוס של אספסינוס קיסר גזרו על עטרות כלות. פירוש ודוקא של כסף ושל זהב כדאמרינן התם בשילהי סוטה (מ"ט ב') מאי עטרות כלות עיר של זהב, והא נמי דוקא בשעת שמחה בלחוד משום אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, אבל שלא בשעת שמחה מותר, וזהו ששנינו (שבת נ"ז א') לא תצא אשה בעיר של זהב, ודוקא בשבת מכלל דבחול שריא" עכ"ל, וכ"כ מרדכי (שבת פרק במה אשה רמז שמו) וז"ל: "דלא אסרו אלא בנשים כלות דומיא דלא תצא אשה באפריון דקאמר התם אבל לא בשאר נשים מלבד שבת שרי אבל בשבת אסור דילמא שלפא ומחויא" עכ"ל ולמדנו מכל הנ"ל שדוקא עיר של זהב אסור בחול ודוקא לכלה בשעת שמחתה ומשום שמחה יתירה, אבל שאר תכשיטין ביום חול מותר אפילו לכלה בשעת שמחתה, אמנם המדרש הנז' ודאי חולק דאסר כל התכשיטין לצאת ביום חול וז"ל "לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה... לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה" כו' ומשמע דלתלמוד דידן אפי כלה מותר לצאת ואפילו בעיר של זהב בחול אם לא משום שמחה יתירה ולא חש כלל למה שהעם מסתכלין בה.

3. בידי נמצא שלמת חיים מהדורת מכון קרן רא"ם (ירושלים תשס"ז) וזה נמצא גם שם בחלק אבן העזר סימן כ"ז עמוד 184

4. זה הלשון האמיתית "ע"ד המובא באדר"נ (פ"ב סי' ה') בבנין יהושע" כו' והכותב כאן הוסיף על דעת עצמו את מדרש תנחומא (וישלח) וזה הלשון באבות דרבי נתן פ"ב סי' ה' "הרי הוא אומר (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה והלא דברים ק"ו ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו (לבנו לאחיו ולקרובו) החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה אשת איש על אחת כמה וכמה. ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש" וציין ע"ז בבנין יהושע (לרבי יהושע פאלק) שם וז"ל: "ונמצא אני מסתכל באשת איש. והובא בילקוט על פסוק זה באיוב ל"א בשם התנחומא 'לפיכך אמרו חז"ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטים אף בחול לרשות הרבים לפי שהעם מסתכלין בה לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה (ר"ל אותן כ"ד תכשיטין הנאמרים בישעיה ג' ע"ל פ"ד וקשטה) אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנים פירצה לפני הכשר וכ"ש לפני הגנב' עכ"ל ע"ש" ורצה הכותב להראות שכביכול לכולם היה פשוט התנחומא להלכה וזה אינו, דאפי' לא הזכירו אותו לא השואל ולא המשיב.

5. לא מדוייק! שים לב שהמשיב כתב "מכל המקומות אינו מוכח שמותר לצאת לרה"ר במקום שרבים יסתכלו בה". כלומר ודאי שמותר לצאת לרה"ר כדמוכח בכל המקומות הנ"ל, אמנם אם הולכת למקום שיודעת שרשעים רבים יסתכלו בה אז אה"נ שלשם לא תלך. והשואל אפי' לא ידע את הקושיא מהגמ' בשבת עיין בהערה הבאה.

6. שקר! מיד בסמוך לו (סימן כח) ענה הרב לשאלתו השנייה וז"ל: "באדר"נ שם בבנין יהושע הובא מתנחומא שאסור לאשה לצאת בתכשיטין אף בחול לרה"ר כו'. והנה צ"ב מאי אף בחול - דמשמע דבשבת ודאי אסור, ואפילו בחול גם כן אסור - מאיזה טעם יהא יותר איסור בשבת. ואולי צ"ל לאידך גיסא דמשום כבוד שבת לא אסרו ואם היא תרצה לצאת אף בחול כמו בשבת זה אסרו, ברם אפשר לומר סברא בחול שייך בעבידתייהו טרידי משא"כ בשבת. ובכלל צ"ע אם שייך כאן אין למדין ממדרש, ולהנוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' קס"א) אפילו אין סתירה, אבל למ"ש הגר"א בשם הפר"ח על המשנה בברכות (פ"ה משנה ד') ואם הבטחתו שנושא כפיו, הנה באופן זה שפיר למדין. תשובה: פשוט בשבת איכא משום דילמא שלפא וכו' ואתי לאתויי ברה"ר" עכ"ל ומבואר דהרב ידע את הגמ' ולא הקשה כי הבין פשוט שהמדרש מיירי דווקא במקום שרבים (רשעים,) יסתכלו עליה כנ"ל באות הקודמת. ודע דהשואל כאן הקשה ממה שכתוב דאין למדים מהמדרש במקום שסותר את ההלכה והרב לא השיב לו דהבין שאין זה סתירה כלל.

7. אין זה מדוייק ה"אז נדברו" סה"כ דן בשיטת ה"רבינו יונה" ב"אגרת התשובה" והקשה ותירץ הכל ונביא כל דבריו בקצרה וז"ל האגרת: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה". וכתב א"אז נדברו" וז"ל: "ובדברי רבינו יונה יש חידוש גדול שהאשה לא תצא אלא בכיסוי על פניה, וצ"ע מקורו, דהא לפני עיור לא שייך בזה שהרי אפשר לו לא להסתכל ולראות והוא הכשיל את עצמו... היאך אשה בכלל יוצאת לשוק שהרי אמרו... ולא אסרו על האשה לעבור בנהר... ולא אסרו עליהם לכבס בנהר שהרי אפשר לא לראות ולא להסתכל ולא לעבור. וכן מסתמא אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה... ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין משמע דבחול שרי, ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלין בכוונה על נשים. ומנ"ל לרבינו [יונה] טעם זה?... נראה לי לחדש דגם מצד עצמה היא צריכה להתלבש בצניעות, רצוני לומר משום "כל כבודה בת מלך פנימה" אף שבעיקר הכוונה שלא להסתובב בחוץ שלא לצורך גדול, אבל נכלל בזה גם שתתנהג בצניעות בתוך ביתה... אלא בעיקר מחדש רבינו יונה שאפי' במקומות המגולות כמו פניה וידיה... מ"מ תהיה נזהרת משום מכשול בני אדם... בא לחדש רבינו יונה דיש להחמיר משום מכשול בני אדם. [כאן מבאר האז נדברו שרבינו יונה לא פסק הלכה זו מצד הדין אלא משום זהירות וחומרא בעלמא.]

ובביאור דברי ר"י מה שהקשינו דמנ"ל שיש בזה איסור משום נתינת מכשול לאחרים, ומה שהקשינו מכל הנ"ל דמותרת, דהוא מכשיל את עצמו. והיה אפשר לומר דהא דכתב רבינו יונה דאשה צריכה לכסות את פניה הוא משום דכן היה המנהג בגרונדי בזמן של רבינו יונה, שהיה שלטון המוסלומינר [נראה דכונותו למוסלמים] כידוע שהיו מכסות את פניהם ומסתמא שכן נהגו אז הרבה מישראל, ויש בזה משום דת יהודית, [כאן מבאר האז נדברו שרבינו יונה כתב כן מצד מנהג מקומו ולא משום שכן הלכה בעלמא] וזה דוחק.

והנה מה שהקשינו מהא דנשים מתקשטות בבגדי צבעונין בחוץ כמו בבית וכן מה שהקשינו מפרק האשה יוצאת דמבואר דבחול מותר לצאת לרשות הרבים בתכשיטין, [כלומר ומהיכא תיתי להחמיר בזה ואפי' מצד זהירות בעלמא, נגד הלכות מפורשות בש"ס] הנה בנוגע לתכשיטין הרי מפורש בתנחומא וישלח ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב... [עיין לעיל] וי"ל דעיר של זהב זה תכשיט יקר מאד ורק נשים חשובות מאד לובשות את זה כמבואר בתוס' שבת (נט.) דלפי' אסרו לגמרי לכלות בפולמוס של טיטוס אבל תכשיט רגיל הוי בכלל בגדי צבעונין, דמותר. אבל פשטות לשון החז"ל [מדרש תנחומא הנז'] שלא ניתנו תכשיטין אלא וכו' משמע דכל התכשיטין בכלל שאין לצאת בהם, ובזמנינו מצוי תכשיטין שהם כעיר של זהב בזמן חז"ל, ומאן מפיס. [עיין לעיל הערה 2 דנשמט מרבינו דברי כל הראשונים דלא גזרו אלא לכלות ואלא בעיר של זהב ע"ש]

ובנוגע לבגדי צבעונין ועוד מה שכתבנו שלא חששו למכשול, אין דנים אפשר משאי אפשר דבזמנם נהגו לעשות כביסה על הנהר, היה זה מדברים החיוניים ביותר, ולכן לא הטריחו לאשה לפשוט בגדי הצבעונין כשהולכת מחוץ לבית, וסמכו ע"ז שאפשר לא להסתכל ולראות, ואף שלא יתכן שהאשה תשב תמיד בבית, אבל זה כן אפשר שתכסה את פניה שלא יסתכלו בה. [סברא זו תמוהה דלמה בזמן הרבינו יונה לא היה דבר זה חיוני ועוד תמוה למה לצאת לכבס בגדים היה חשיב טירחא יותר מסתם יציאה בחוץ שאז לסברא זו היתה צריכה לשים רעלה על פניה]

אבל מלשון רבינו יונה נראה שאין כאן הלאו של לפני עור ממש מטעם הנ"ל שאפשר לא להסתכל, אלא סוף סוף כשמכשילה את האנשים תקבל עונש לא בעד שעברה על לאו... אבל אם המציאות היה שזה גרם מכשול לחבירו, נענשת על המכשול עצמה שנכשל ולא על מעשה המכשול. [כוונתו שבדיני שמים מענישים גם למי שגרם לאחרים להיענש.]

ולאחר העיון היטב בדברי רבינו יונה ראיתי שאין הכרח שכוונתו שהאשה צריכה לכסות פניה כשיוצאת לר"ה... והלשון "שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה" כולל הרבה דברים כמו שלא תצא בתכשיטים לר"ה וכן למעט להופיע בחוץ, אם לא לצורך גדול כמו שמובא [במדרש תנחומא "לכך צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש...".

ובקשר לעונש המכשיל יש להביא ראיה מה דאמרו מסכת תענית כד א "הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. (סותר גדר העצים כדי להסתכל דרך הנקב) אמר לו: מאי האי? - אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? - אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך, ואל יכשלו ביך בני אדם" וזה נורא נוראות.

הנה זכינו להתעמק בדברי אחד הראשונים כמלאכים וכו' כי תורה היא וללמוד אנו צריכים כמו בשאר חלקי התורה כי "תורת ה' תמימה" ואין להפריד בין תורה לתורה ואז היא משיבת נפש... הכלל הוא: וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה... ולעניין תכשיטין כבר נתבאר למעשה שבזמנינו יש להחמיר בכל התכשיטין כעיר של זהב בזמן חז"ל ובגדי צבעונין אינן בכלל זה, ונראה דגם פאה נכרית פשוטה הרגילה בזה אינו חמור מבגדי צבעונין אבל פאה נכרית יוקרתית כמו נפוחה והדומה בודאי הוי כתכשיטין שאין לצאת בה לרשות הרבים. עכ"ל הספר "אז נדברו" ולמדנו מדבריו שהדין דין אמת דשרי לצאת בתכשיטין ברה"ר ביום חול אלא הרבינו יונה כתב להחמיר בזה מדין זהירות האשה שלא תיענש בעוון הרשעים שנענשים בגללה והביא לזה סיוע מהתנחומא וסיים שלעניין בגדי צבעונין (ובכללם פאה נכרית) אין עניין להחמיר אלא יש להחמיר בתכשיטים יקרים (כעיר של זהב) ושצריך להתיישב מהו תכשיט יקר

8. מבואר שאין זו אלא הנהגה טובה ולא איסור

9. כאן הרב השמיט כמה קטעים שהאשה צריכה להיות צנועה בבית: "...וגבי קמחית אמרו (יומא מז) מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ולכן זכתה שיצאו ממנה ז' בנים וכולן שימשו בכהונה גדולה,ואמרו (שבת נג:) כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה, ואמרו (שבת ק"מ:) תיהוי צניעתן באפי גברייכו" עכ"ל כי רצה להראות שהרב מדבר לעניין הלכה ולא לעניין חסידות גרידא.

10. כאן הכותב השמיט קטע "ובירושלמי (תענית פ"א ה"ד [סד טור ב /ה"ד]) גבי חסידא דכפר אימי, איתא: כד הוה בטורא איתתא לבשה מאנין צאין (מלוכלכים) שלא יתן בה איש עיניו וכד עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיים, שלא יתן דעתו באשה אחרת" עכ"ל. ומבואר שם שהאשה בתוך ביתה לבשה בגדים מלוכלכים שמא יראו אותה בני אדם בתוך ביתה (ולא מדובר שהיא יצאה אליו החוצה בבגדים אלו דזה לשון המעשה: "...סלקון רבנן (חכמי ישראל) לגביה (לרבנן חסידא דכפר אימי, לבקש ממנו שיתפלל שירדו גשמים) אמרה לון בני בייתיה (אמרה להם, אשתו) בטורא הוא יהיב (בהר הוא נמצא), נפקון לגביה (יצאו אליו חכמי ישראל להר) כו' עאל ואמר לבני בייתיה (חזר רבנן חסידא לביתו עם חכמי ישראל) כו' אמרון ליה (חכמי ישראל שאלו אותו על הנהגותיו) ולמה כד הווי את בטורא איתתך לבשה מאנין צאין וכד דאת עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין (ולמה כאשר היית בהר ואשתך לבשה בביתה בגדים מלוכלכים, ועתה שחזרת לביתך אנו רואים שאשתך לבשה בגדים נקיים) כו'") וודאי שהוא חסידות גדולה ומוכח שהרב קנייבסקי הביא ראיות להנהגות טובות ולא לאיסור מצד הדין.

11. כאן הכותב השמיט קטע "והרמב"ם כתב (בפט"ו מאישות הי"ח) צוו חכמים על האשה שתהא צנועה בתוך ביתה ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור" עכ"ל. ובמקורות וציונים שם ציינו ליומא מז. "תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. - אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו" דאין זה אלא הנהגה טובה ולא מעיקר הדין, ובפרט שענו לה חכמים הרבה עשו כן וכו' דמשמע שאין זה חיוב. עוד ציינו שם, גם לשבת (קמ:) "אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו" כו' וברור שאלו הם רק הנהגות שאמרו לתועלת האשה ותו לא מידי. והכותב רצה שנחשוב שהרב קנייבסקי כתב לעניין התכשיטים דזה מעיקר הדין ולכן השמיט גם עניין זה.

12. גם מלשון זה מבואר דאינו אלא זהירות ולא מעיקר הדין.

13. הרב חשב ללמוד מעיר של זהב שהוא תכשיט מיוחד ומרהיב ביופיו ואסור אף בחול, לבגד יפה שבזמנינו שמרהיב ביופיו, אמנם אינו עניין לשאר תכשיטים שמבואר בגמ' שבת דמותרים בחול, ובלאו הכי נשמט מהרב דברי הראשונים שאמרו שאף בעיר של זהב לא אסור אלא לכלה בשעת שמחתה ומותר לכל אשה אחרת וכן שאין לדמות עניין זה לשאר תכשיטים גם לכלה בשעת שמחתה ואע"פ שמרהיבים ביופיים עיין לעיל הערה 2

14. דברי הזוהר הזה ודאי אינם להלכה שהרי קישוטי האשה הם כ"ד כנגד כ"ד קישוטי כלה והנה הוזכר לעיל בבנין יהושע (עיין לעיל הערה 4) וכ"כ ר' יעקב בן ר' דוד פארדו (מחבר ספר אפי זוטרי) בספר מסכנות יעקב (ישעיה פרק ג) ביאר מהם קישוטי האשה ע"ש וביניהם נזמי האף והמטפחות והרעלות והרדיד והכבול והפאה נכרית והציץ וכו' וכולם מבוארים במסכת שבת שהאשה יוצאת בהן, והזוהר רצה לחייב כל אשה שתשב בביתה ולא תיראה כלל?, ברור שהזוהר התכוון לא להורות כן לחיוב אלא לחסידות ולמי שרוצה שתנהג אשתו לפי סדר העולמות העליונים דז"ל הזוהר שם " בשעתא דאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד דהא אינון מקורין אושיטו ואנגידו מיין מעילא לאתר דיסודא דמלכא עילאה כדין ארעא דהוות טמירא גו תתא אתקשטת ואתתקנת לאתחזאה. דאי לא אתתקן האי אתר ארעא לא אתחזיאת דהאי אתר לא אתתקן בנגידו דמיין עילאין בר למיתן לנוקבא וכד איהו אתתקן לגבה כדין ותראה היבשה ותראה בקשוטהא מכאן דלא תתחזי אתתא בקישוטהא כו' עכ"ל [תרגום הסולם: בשעה שאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, אז מקורות המים הושיטו והמשיכו מים ממעלה למקום יסוד המלך העליון. אז הארץ שהיתה נסתרת למטה, נתקשטה וננתקנה להראות שאם מקום זה, (שהוא יסוד) לא נתתקן, לא היתה נראית הארץ, כי מקום זה לא נתתקן בהמשכת מים עליונים, אלא כדי לתת לנוקבא (שהיא המלכות), וכשהוא (היסוד) נתתקן אליה, אז נאמר ותראה היבשה, דהיינו שתראה בקישוטיה, מכאן שלא תראה אשה בקישוטיה כו' עכ"ל התרגום] אנו רואים שאין בזוהר זה הוראה לחיוב כל אשה אלא דימה את הארץ לאשה, ואת ספירת היסוד העליון לבעלה וודאי שאינו עניין לפסוק ממדרש זה נגד גמרות מפורשות.

15. כל הלשון הזה הוא גם לשון זהירות ולא פסק הלכה כפי שכתב "מוסר השכל ולקח טוב לנשים שחייבות להיות בביתן" ופשוט גם שאם לאשה לא אכפת שיסתכלו עליה שהיא מחוסרת ביראת שמים אמנם פסק שהאשה צריכה להיות רק בבית ואף לא לעמוד ליד החלון ודאי שאין כאן. יש להעיר שהרב יעקב כולי בעל המעם לועז חי בארץ לפני כשלש מאות שנה בזמן שלטון הערבים ואף סבלו מהם מאוד (כמבואר בהקדמה לספר) וידוע שכך נוהגים הערבים בנשותיהם ואפשר שכך נהגו אף היהודיות ואינו עניין לכאן.

16. אין כוונת הארחות צדיקים שהאשה לא תצא בחוץ מקושטת אלא שלא תתקשט על מנת להתגאות ביופיה ולהכשיל אחרים וז"ל שם: סוף דבר, כל המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח את השם, ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים, כי כל כוונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן ויבא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האשה המתקשטת לפני האנשים, בזה היא מדלקת לבם, ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה עונשה גדול מאד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהם, כל שכן שיש עונש גדול לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה" עכ"ל אמנם אין עניין לאשה רגילה שיוצאת החוצה לדרכה אע"פ שיש עליה תכשיטין וזה ברור.

17. הרב לא אמר שלא תצא לרה"ר מקושטת אלא "שלא תצא מקושטת בפני אנשים" כלומר שלא תסתופף בחברתם כי אז היא מכשילה אותם והרי פתח בדבריו כמה צריכה האשה "ליזהר בזהירות יתירה" כו' וסיים "ושבח אני את בני ישמעאל שמסתירים את נשותיהם" מבואר שאין זה חיוב לעמינו ואף לא נהגו כך היהודים, ולכן לא אמר ושבח אני את בני עמינו שמסתירים כו'

18. שקר! חתך את ההמשך של הקטע דשם מבואר שדיבר על אשה שרוצה להתנאות בשערותיה ממש בחוץ והרב מציע לה לילך בכיסוי ראש מטפחת או פאה נכרית וז"ל: "... דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק ועוד דגם בביתה היה לה עצה לילך באיזה כיסוי נאה או בפאה נכרית (פארוק) על ראשה ולא לגלות שערותיה. והנה כאשר נתבונן נמצא ששתי סיבות גורמות לזה העון לבוא , אחד מפני העצלות שמתעצלת לטרוח בכל יום ללבוש איזה כיסוי על שערה ועוד מפני פיתוי היצר שמסיתה ליפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט בשערותיה ועל שתיהן היא עתידה ליתן דין וחשבון"

19. הנ"ל כרגיל השמיט את תחילת הקטע, וסוף הקטע, דאז הכל מבואר הפוך וז"ל: "ביאורי יתיישב שודאי כל קישוט ביותר הוא גנאי וגאוה, וראוי לבנות ישראל להרחיק בזמן שהם שרויים על אדמתם שאין זולתם ג"כ מתקשטות, אכן בין האומות... נגד בעליהם לבד, ולא יצאו בקישוטם לחוץ, וזה כאשר ראה עזרא בדורו שהנשים בייתנים, וגם מעורבים בין האומות, הרבה אומות נתיישבו בתוכם, וכבר נשאו נשים נכריות, אז תיקן שיהיו הרוכלים מתחזרים בעיירות בבית כל אחד, שאין הנשים צריכים לצאת חוצה, בת מלך פנימה". כלומר כל קישוט שהוא מוגזם דהיינו "כל קישוט ביותר" ראוי (ולא חובה) להרחיק כשהם בין היהודים דהיינו "בזמן שהם שרויים על אדמתם" אמנם כל זה דוקא בקישוט שאינו מצוי בין הנשים דהיינו "שאין זולתם ג"כ מתקשטות", אבל אם נהגו בקישוט זה בנות ישאל, א"כ אע"פ שהוא קישוט ביותר, מותר. אכן בהיותם בין האומות לא יעשו כן שלא יתערבו בין האומות יותר מדאי.

20. לא אמר שלא תצא לחוץ מקושטת, אלא שלא תתקשט "בפני אחרים" כלומר שמסתופפת בצילם

21. ומה החטא שהיא מחטיאה אחרים? כתב השבט מוסר וז"ל: "כי אפשר שיפגענה בור עם הארץ ויעבור על לא תחמוד אשת רעך. ולא זו בלבד אלא בעת שיתחבר הבור עם אשתו, יתן דעתו ביופי האשה שראה ביום והבנים במחשבה זו נקראים בני תמורה. ואלו הבנים אי אפשר שיהיו טובים לפי שבאים במחשבת עון. והנה האשה היוצאת מקושטת גורמת מכשול עוון ותקלה לאיש ההוא, והנזק הבא מגאוה זו שאנחנו בגלות בעונותינו והקמים נגדנו רואים תכשיטי אישה מכסף וזהב ומבקשים עלינו עלילות שקר. הש"י יצילנו מידם ומכל רע אמן. שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפי' שאין יד בעלה משגת היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה" ונראה לי שדברים אלו לא מצויים כעת שמחמת קישוטים שכל אשה אחרת מתקשטת שזה יגרום לאיזה עם הארץ לחשוב עליה יותר מעל אחרת, וכן איננינו מצויים בין הגויים שיבקשונו עלילות שקר בגלל קישוטיה, וכן לא נראה שהבעל יגנוב בשביל תכשיטי אשתו והמחבר כאן השמיט כל זה

22. הרב ענתבי דיבר במקומו שהנשים היו קלות ופרוצות והיו באות לידי חשד ולכן דיבר אליהם בקיצוניות ואף קרא לנשים שאינם מכסות פניהם בשם "פרוצות", וכפי שהתחיל במאמרו וז"ל: "בא וראה מה בין נשים הצנועות לנשים שאינם צנועות שדרך הנשים הצנועות לאגוד פתחיהם לבעליהם לבלתי זר יקרב אליהם, כלומר כשהולכים בעליהם פנו והלכו למלאכתם ולעבודתם עד ערב, תכף סוגרים פתח החצר ונועלים אותו במנעול כדי שלא יבא איש זר לחפש על בעליהם ויבא ליכנס שם , וכשבא איש זר לדפוק על הדלת אף היא תשיב אמריה לו אין האיש בביתו הלך לעבודתו לשוק או לשדה, לך ובקשהו משם ועושה כן כדי שלא יצא עליה שום לעז ושום חשדא, ויבא בעלה לקנאת בה ועי״ז שעושים אדרבה מוצאים חן בעיני בעליהם, זהו דרך הנשים הצנועות, אבל דרך הנשים הפרוצות פורצים את גדריהם שתמיד פתוח לרה״ר פתח חצריהם לכל עובר ושב, ומקבצים כל אדם בשמחה והכל עושים כקרוביהם, ומרבים עם כל אדם דבריהם, ותמיד הם עומדים בשעריהם ולא יבושו בעבור איש זר עליהם, ותמיד הצעיף בראשם ולא ינוחו ולא ישכנו רגליהם בבתיהם, ובעת שיבאו בעליהם קמים ולוחמים עמהם, ובעלילות דברים באים עליהם, ויצה״ר בוער בהם ומגדיל המריבה ביניהם, ויהי שלחנם לפח ולמוקש, והבית מלא זבחי ריב, ובאים לידי הכאה זה את זה בעוד השלחן ערוך לפניהם, ויקומו מעל השלחן והמה זועפים. ואם אתה חכם ורוצה להשקיט המריבה תכף שיצא כעסה והתחילה לדבר קשות לבעלה, מיד הסתר פניך ממנה לפי שעה עד יעבור זעם, ולך דומיה ולא תשיבנה כלום לא טוב ולא רע, ואל תען כסיל כאולתו ואז ממילא בושה במעשיה ולא תוסיף עוד לצאת לריב עמך. ואם אינך יכול לסבול תניחנה ותלך מפניה מן הבית, דכל עוד שאתה יושב עמה ומשיב לדבריה ברוב דברים לא יחדל פשע. או שתשיב לה על דבריה בניחותא ובפנים שאינם זעופות, ובקול נמוך ובלשון רכה, והזהר מאד לבלתי תרים ידך עליה להכותה או לקללה על חנם ולגרום לה שתהיה מורדת בך, שהאשה מהר יוצא כעסה שדעתה קלה עליה, וצריך שיהיה אחד מכם כפוף כדי שתוכל להתקיים עמה בשלוה, והיותר טוב שיהיה הוא כפוף ועלוב עמה, וכמשז׳׳ל מאחר שאתה יודע דברי חכמים שהגידו על דעת נשים שהם קלות, ומהר נוחה לכעוס ומהר נוחה לרצות, והדבר תלוי בך ובידך להדריכה על דרך הישרה בנחת, ולעשות רפואה למחלתך כל הימים, דרך הצנועות שלא לדבר עם שום אדם אפילו עם קרוביהם, כ״ש עם הרחוקים מהם, ובשעה שמוכרחים לדבר אינם מרימין קולם, אבל דרך הפרוצות להרים קולם ולהרבות דברים עם אנשים זרים, וקול הצוחה רבה עליהם, דרך הצנועות תמיד אינם יוצאות מחדריהם ותמיד יראת ה׳ על פניהם ועוסקין בגידולי בניהם להדריכם למוטב מנעוריהם, אבל דרך הפרוצות הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה, ואינם משגיחים על בניהם ובנותיהם, וכמה רעות גורמים להם שיצאו לתרבות רעה, כמה מהם כי לא יש מוחה בהם. דרך הנשים הצנועות לשמור את עצמם לבלתי שום אדם יסתכל בהם ליהנות מיופי שלהם, ולהיותן גורמות לבני אדם לבא להרהר אחריהם, אבל דרך הפרוצות לגלות פניהם כדי שיבואו אחריהם ולצאת תקלה מבין שניהם... דרך נשים הצנועות והכשרות אינן מניחות לבעליהן להביא לבית בחור ורווק להיות משרת עמהם בבית כל היום, אף כי האיש בביתו, כי יראים שלפעמים יהיה יחוד ביניהם ואין שום אדם בבית וחוששים על עצמם שלא יתפתו אחריהם, וכמו שהארכתי בזה בדרך ישרים ותמימים ע״ש. דרך הפרוצות יושבות ומצפות אימתי ילכו בעליהם לשוק עד שיעשו שחוק וקלות ראש עם זה הנער המשרת...

23. זה לא נמצא שם, זה נמצא בנתיב י"ד והרב שם מדבר על נשים שמבזות עצמן מאוד בביתם אמנם בחוץ ואף בבית חברי הבעל מתבשמות ומתקשטות ביותר דזה מראה הכל וז"ל האמיתי: (השארתי מודגש מה שהמחבר כאן לא השמיט) "וראיתי להעיר על דבר אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם והוא שכמה מהנשים דרכן כשהן יוצאין לשוק או לבית חבירו או לבית המשתה - בכל מקום שהוא מחוץ לביתן, הן לובשות עצמן ומקשטות בכל הקישוטים ובמלבושים הנאים ביותר כדי לישא חן בעיני האדם הרואים אותן. וכשהן בבית הן הולכות בבגדים ישנים ולפעמים אפילו קרועים ובלועים עד שבעלה הרואה אותה נפחד ממנה שנראית כנשתנית צורתה כקוף בפני האדם, במה שנועלת ולובשת כל שהוא, ואינה מקפידה על עצמה ועל הילוכה ולבושה כלום, ועי"ז גורמת לעצמה שתמאס בעיני בעלה. וזה היפך דרך התורה, וע"פ דרכי התורה נהפוך הוא שהאשה בביתה צריכה לקשט עצמה לבעלה שתשא חן בעיניו ולא בעיני אחרים. ובגמרא אמרו דאפילו בימי נדתה התירו לה להתקשט שלא תתגנה עליו (עיין שבת ס"ד ע"ב), ובש"ע (יו"ד סי' קצ"ה ס"ט) בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה (ועיין ביאור הגר"א שם סקי"ג). ולעומת זה אדרבה הזהירו ז"ל שאין לה לצאת מקושטת לחוץ בין אנשים שלא יכשלו בה בנ"א, כמבואר בש"ס ורבינו יונה (הבאתי דבריו לעיל נתיב ח' ד"ה ומעשים) ובפוסקים.  ובמד"ת פ' וישלח לא תצא אשה בעיר של זהב בשבת ורבנן אמרי אף בחול אסור מפני שהעם מסתכלין בה, שלא ניתנו תכשיטין לאשה אלא להתקשט בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר וביותר לפני הגנב, לכך צריכה אשה להיות יושבת בביתה ולא תביא מכשול לבני אדם להסתכל בה ע"כ. ומבואר דלא נתנו תכשיטין לאשה אלא להתקשט בתוך ביתה לבעלה שתמצא חן בעיניו, ולא לצאת לחוץ מקושטת ומבושמת בין אנשים ואפילו צדיקים, וכ"ש פוחזים וריקים... מבואר עכ"פ דאין לאשה לצאת מקושטת בבגדי שבת וסכה בבשמים ובתמרוקי הנשים לשוק, או משום טעם רש"י שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא, או משום אנשי בליעל הנמצאים בשוק וימצאוה ויתעללו בה, ואם תהיה צנועה ולא תתרצה להם יהרגו אותה כדאמרינן בכתובות (דף ג') משום צנועות דמסרן נפשייהו ומשום אשת כהן, ולדרוש להו דאונס שרי, ומשני משום פרוצות. עכ"פ מבואר דאשה אין לה ללבוש בבגדים חשובים ובתמרוקי הנשים ולצאת מקושטת בשוק שלא יחשבוה לזונה ויכשלו בה. ובפרט בכרכים גדולים כנוא יארק וכיוצא בה שנמצאים בהם בני בליעל מושחתים האורבים על מין הנשים ורעבים וצמאים לעריות ומורא מלכות אין, ונמצאת גם היא וכל הבית נכשלים... והאשה לא יצתה מביתה. וזה דרך נשים הצנועות והצדקניות מתקשטות לבעליהן בבתיהן, וע"ד זה אמרו בת"ח אשה מקושטת בליל שבת (כתובות ס"ה) ובדברי קבלה "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (תהלים מ"ה י"ד). ומרגלא בפומי לפרש, שכל כבודה כשהיא פנימה ושם ממשבצות זהב לבושה, כלומר בבית היא לובשת משבצות זהב מלבושי כבוד הכל בבית, אבל לא לאחרים, וההיפך ברשעים. ובאחשורוש כתיב (אסתר א' י"ב) "להראות העמים והשרים את יפיה", ופוק חזי מה עלתה לו. אבל בנות ישראל הצנועות "פנימה ממשבצות זהב לבושה", והבן זה כי באמת זו נקודה יקרה וגדולה לענין שלום בית, וכמה ענינים עשו חז"ל לאשה שלא תתגנה על בעלה ושתשא חן בעיני בעלה ולא שתבקש לישא חן בעיני אנשים אחרים ח"ו. והרבה יש לדבר מזה, כי בזמה"ז לא איכפת להו מה שהוא בבית אלא מה שיאמרו אחרים, והעיקר לישא חן בעיני אחרים, וזה גורם להתגנות בבית ח"ו ולתוצאות בלתי נעימות ויותר מזה.

24. אגב את הסוגריים האלו של מראה המקום לרבינו יונה הכותב כאן השמיט, והרב הביא את הרבינו יונה שם לעניין שלא תראה גופה לאנשים אחרים ובכך מכשילתם, אמנם אינו עניין לזה שהאשה יוצאת עם תכשיטיה לרה"ר, וז"ל שם: " וכדאי להזכיר כאן זה לפני כשנה הופיע מודעה בעתון [ליידי"ס האו"ם זשורנא"ל וגם בניו יורק טיימס] אשר חלק גדול מהרופאים, לכל הפחות חמישים ושתים אחוז והרבה יותר מכל הרופאים מודיעים שיש להם קירוב בשר עם הפאציענטים, וברשעותם שלהם טוענים שאין רואים בזה שום חסרון ר"ל, ואדרבה טוב הוא לכמה מהנשים. והני נשים כשרות שהולכין לרופא כזה פעם ופעמים ומתרגלות עמהם, והרופא נעשה ידידה, ומתחילה באונס וסופה מי יודע, ונופלת ח"ו בפך ר"ל. ובעונ"ה כמה וכמה מעשיות שמענו וגם ראינו בזה שהחריבו הרופאים כמה בתים ומשפחות קדושות וכשרות, אוי לאזנים שכך שומעות. וזה לפני שבועיים נכנס אצלי תלמיד אחד מתלמידי הכולל דישיבתינו הקדושה, ממש כמעט יצא מדעתו, שאשתו חזרה הביתה וסיפרה שהיתה אצל רופא, ואחר הבדיקות חבקה ונשקה וכמעט נתעלפה מפחד, וכשחזרה הביתה סיפרה לבעלה, ומיד צלצל הבעל אל הרופא מה זה ועל מה זה עשה ככה, השיב זה טוב לה. וכשהתחיל לצעוק עליו, אמר "נוא, אפשר האב איך געמאכט א מיסטעק". וזה הי' רופא שיש לו יארמיקע ונקרא דתי, ור"ל וד"ל. 

ומעשים כאלו בעונ"ה הם שכיחים מאד אצל הרבה רופאים, והרבה נשים לא משימין לב וחושבין שזה ענין של כלום כמו שחשב הרופא הרשע הנ"ל, אבל ליהוי ידוע כי הוא בכלל אבזרייהו דעריות והוא בכלל יהרג ואל יעבור אם עושה כן ברצון ועכ"פ בהסכמתה. ואם אצלה היא אונס, אין אונס בעיר, ואצל הרופא ודאי שהוא מזיד ורשע גמור. ופשוט שמדובר באשה שאין לה מחלה. והנה האיסור זה משני צדדים - אחד, שגורמת נסיון לעצמה ח"ו, והשני שגורמת מכשול להרופא. וז"ל רבינו יונה באגרת התשובה, וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא עונשה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם, ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה, עכ"ל "

25. שימת הדגש של כל הפוסקים הנ"ל הם על אלו שדוקא בחוץ מתקשטות אבל בביתם לפני בעליהן אינן מתקשטות.

26. הרב לא מדבר על סתם נשים שיוצאות לשוק בקישוטים רגילים אלא על נשים שמתקשטות ביותר ע"מ לגרות את הגברים וזה לשונו שם: "...ועל מה עשה ה' ככה, כי אחדים בעודם בילדותם, ישאו כלי זכוכית (משקפיים) אשר המה יקטינו את ראות עיניהם, אין זה כי אם מפני חטא מחזה העינים, כי יתורו אחרי עיניהם ויחזו פני נשים ופני רשעים וכל דבר תאוה לעינים. אהה! שמה ושערורה נהיתה בארץ, חזון העינים נפרץ מאד, ואין דורש ואין מוכיח על דבר ראות עינים, בחורים ובתולות ילבשו בגדי פאר ושוטטים בחוצות וברחובות כל הימים, וביתר שאת בימי שבת ויום טוב למען יראו ויראו נשים מחליפות שמלות כאשת פוטיפר שכן אמרו חז"ל בגדים שלבשה שחרית, לא לבשה ערבית, ערבית לא לבשה שחרית למען לקחת לב גברים להביט על פניהן ועל בגדיהן, ובאמת אמרו חז"ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטיה אף בחול לרשות הרבים, לפי שהעם מסתכלין בה, לפי שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, ועל כן רב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהוות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא... למען תראינה בנות ישראל כי רב אדא בר אהבה קרע כרבלתא בשוקא ולא תלבשנה הנה שמלות כאלה בצאתן החוצה, כן אנחנו בני ישראל כעת נתבונן במעשה דרב אדא בר אהבה ולא ניתן רשות לנשינו ובנותינו להתקשט בבגדי פאר בצאתן החוצה, כי הנה מבעירות אש התאוה כאש פלדות, יורות זיקים חצים ומות בלב בני אדם, הנשים שכחו כי עליהן להתקשט בפני בעליהן, ויושבות מזוהמות בבלויי סחבות בבתיהן, וכאשר יוצאות החוצה אז רוחצות את פניהן ולובשות בגדי פאר, הלא לעיני מי מתייפות, לעיני זרים, מה רע ומר מנהג דור הזה והלא כל איש בצאתו החוצה ורואה פני נשים מלובשות שני עם עדנים, אז בבואו הביתה, בהביטו על אשתו תעב יתעבנה, ועל אחת כמה וכמה כי יתגודדו אנשים ונשים, בחורים ובתולות בבית משתה [חתונה ונשף חשק], וכלם מלובשים בבגדים יקרים, ומקושטים בעדע עדיים, בתכשיטי כסף וזהב, ויצהלו אלה כנגד אלה, ויוצאים במחול מחולת מחנים בחורים ובתולות יחדיו אהה! איום מאד חזיון הלז, כי למחזה עיניהם בפני יפיפיות, דמם [כלומר זרעם] נשפך מהם כמים, אש התאוה בוער בקרב לבבם כשלהבת אש הכבשן, וידיהם דמים מלאו (כמאמר חכמינו ז"ל נדה דך יג) ולבם דוי כי לא יוכלו למלאות תאותם לדבקה באהובתם, וגם בכל בתי מסחר נצבות נשים מלובשות בעדי עדיים, למען למשוך לב אנשים לבוא אליהם לקנות... ורבים יבחרו לקחת אל בתי מסחריהם, בתולות יפיפיות למשרתות, למען לקחת לב כל איש עובר, לסוב אליהן לקנות, נשים מתקשטות בתמרוקיהן, ומלובשות בבגדי פאר ורקמה, ונצבות בפתח בית המסחר, למען יפנו רבים אל בית מסחרם לקנות... ונצבת לפתח הבית למען רבים יסורו שמה לקנות בהביטם עליה... וכתב מהרש"א טעם הדבר כי אין כבודה כי אם פנימה לשבת בביתה, למען לא תבעיר אש התאוה בלב אנשים, ואין ה' אתם ככתוב 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'... ואמרו חז"ל האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאת לשוק סופה לכשל...".

27. נמצא שם בדרוש ט' והרב מדבר שם כשהולכות ללא צורך אלא להראות יופים וכמצופה המחבר כאן ציין לדרוש אחר והשמיט כמה קטעים וז"ל: "ואם אשה הולכת בשוקים ללא צורך רק להראות יפיה וקשוטים ובגדים אשר עליה והיא גורמת לאנשים שיסתכלו בה הרי נקרא שמה נפקת ברא ובשם זונה נקראת, והנה בעוה"ר שכיח הרבה בקהלתנו שבכל יום שבת קודש הולכים נשים ובתולות מקושטות ומכשילות רבים והולכות בחציפות מצח אשה זונה מאנה הכלם, ודרך הנשים במקומות אחרים כשהולכות ברחובות לאיזה צורך הולכות בצניעות מכוסות בבגדים והולכות בצידי רשות הרבים וכל כבודה בת מלך פנימה וק"ו שלא לשוטט ברחובות ושווקים אנה ואנה שעה ושתים בקומה זקופה ובקול ענות ובקול באשה ערוה וכמה מכשולים באים מזה במעשה ובמחשבה והרהורים והרהורי עבירה קשה מעבירה, ולכן יש לתקן השווקים למנוע דבר הרע הזה". עכ"ל

28. עיינתי שם ואין שם אלא מקורות דמיוניים. וז"ל: "ואחרי כל הנ"ל נשאר לנו ליישב פשט הגמ' בשבת פרק במה אשה וסימן ש"ג בשו"ע דמשמע דשרו תכשיטים, ובודאי שלומר מותר אחרי כל מה שהבאנו בס"ד אי אפשר... ויש לומר דמיירי כשיוצאות מכוסות כולן ברדיד, וכמו שפסק בשו"ע דזה דת יהודית [זהוא ראייתו הראשונה, - שכן פסק השלחן ערוך] ועיין בדרישה סימן קטו שהיה מכסה את כל גופה" [ועיינתי בדרישה שם ואין כלום אמנם זה נמצא בפרישה וקאי על הטור (אהע"ז קט"ו) שכתב וז"ל "כתב הרמב"ם אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים תצא בלא כתובה". וז"ל הפרישה (ס"ק י') "רדיד החופה את כל גופה כמו טלית וכמ"ש לעיל סימן ע"ג, (וז"ל הטור והש"ע שם סעיף א': "במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד בכלל הכסות עכ"ל הטוש"ע) ככל הנשים ר"ל שדרכן בכך באותו מקום אבל אין רצונו לומר ככל הנשים בעולם דהא כתב לעיל סימן ע"ג 'במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד משמע שאין בכל מקום נוהגין לצאת ברדיד או י"ל שיש חילוק בין כיפה למטפחת, כשכיפה בראשה אז אין נוהגין בכל המקומות ברדיד אבל כשאין כיפה בראשה אלא מטפחת בעלמא, בכל מקומות אין נוהגין לצאת כך בלא רדיד" עכ"ל הפרישה ומבואר אדרבא שרק במקום שנהגו לילך ברדיד הולכים ברדיד או עכ"פ ההולכות במטפחת דהיינו בד רשת שמתגלה ממנו השיער [כמש"כ התשובה מאהבה (ח"א סי' מח) וז"ל "באמת במחילת כבוד תורתו הקדושה שגה בזה כי המטפחת שנקט הרמב"ם היא נמי מעשה רשת כמו סל ומטפחת וקלתה אחת היא שאינם מכסים כל הראש, והשערות נראות מתחתיהן וזה לשון הב"ח אה"ע ריש סימן קט"ו ופירש"י קלתה סל כו' ומדברי הרמב"ם נראה דפי' קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו שבכות ואפ"ה כיון שאין עליה רדיד פי' צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ"כ הערוך קלת וזהו שכתב הטור בשם הרמב"ם דלאו דוקא קלתה כפירש"י אלא ה"ה מטפחת וכל דבר שאינו מכסה כל השערות כדרך נשים אז הוי דת יהודית ועיין בית שמואל שם סק"ט" עכ"ל ובב"ש סק"ט כתב וז"ל: "וראשה פרוע. הכלל הוא, ברשות הרבים וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה, ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר, אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים, אז הוי דת יהודית" עכ"ל] "ועיין מש"כ בשו"ת עולת יצחק (שם) [זוהיא ראייתו השנייה, - שכן נהגו בתימן, ואגב הנ"ל לא ציין מקור, בשביל שלא יטרחו לחפש, אבל אני מצאתיו בחלק ב סימן רל"ד עמ' ש"פ וראה להלן] בד"ה ולגבי מנהגינו בתימן [הביא את הדיבור המתחיל הזה בכדי שנחשוב שכך היה מנהגם בתימן] וזו לשונו, צא וראה מה שכתב כבר בזה הרה״ג עמרם קורח בספר סערת תימן דף קי״ז אופן מלבושי הנשים, ותמצא איך התנהגו עד שאפילו שערה אחת מראשה או כחוט השערה מגופה לא היה נראה. וכשיוצאה מביתה לבית אחר במבוי, נותנת על ראשה רדיד קטן. ואם יעבור איש במבוי, מכסה בו את פניה ועומדת במקומה עד יעבור מלפניה. אבל כשיוצאה מרחוב לרחוב, אפילו בתוך השכונה, לובשת רדיד ארוך ורחב ומכסה בו את הרדיד הקטן אשר על ראשה, וכל בגדיה שעליה, ובקצותיו כורכת על (ידיה) [כתוב שם "ידה" והנ"ל שינה ל"ידיה" להראות שכל גופה מכוסה], ומכסה את פניה בסדין (ארוך) [כתוב שם "ארוג" והנ"ל שינה ל"ארוך" מהטעם הנ"ל] מחוטי משי דקים. כדי שתהא רואה, ואין נראה מגופה אפילו כחוט השערה. ואינה פושטת רדיד זה אלא אחר שתחזור ותגיע לביתה ע״כ" עכ"ל [וכנראה הנ"ל שכח להסתכל על ההמשך וז"ל: "ואילו בזמנינו הרבה מהן אינן נמנעות לעבור בדרכן סמוך לאנשים אפילו בלא שום צורך, כי קהו טובא חושי הבושה והצניעות, ובנשים כשרות קא אמינא... אמנם עניין כיסוי הפנים בצאתן חוצה, שהזכיר הרע"ק לא היה נהוג שם על הרוב אלא בעי"ת צנעא בירת תימן, אבל בשאר מקומות ובכפרים אין זה מצוי, (אצל היהודים. אבל הישמעאלים, אותם שהיו נחשבים אצלם מיוחסים, הנשים מכסות פניהן בכל המקומות ודוקא כשיש שם גויים. אבל בפני יהודים, אינם מתכסות, לפי שאינם חשודים וד״ל), וכפי הנראה היינו טעמא משום שמצוי שם ריבוי עם אמנם גם בצנעא כפי הנראה אינו מנהג קדום. ואעפ״י ששנינו ערביות יוצאות רעולות, מ״מ אפשר שלא בכל ארצות ערב, או נשתנה העניין במשך הדורות מאיזו סיבה. וכל שכן לפ״ד הרמב״ם שאין שום ראייה לעניין זה מהמשנה. וזה לפי מה שנודע לי מאחד בקי שבשנת התר״פ כשעזבו התורכים את תימן וחזר האמאם לצנעא, התלוננו הערבים על זה שנשי היהודים יוצאות בגילוי פנים שלא כהערבים (כנראה שלפני־כן בזמן שמשלו עליהם התורכים בלא״ה לא היה מקום לטענה זו, כי רבים מהם היו פרוצים) ואז מהר״י יצחק הלוי זצ״ל ובית דינו התקינו שתצאנה רעולות פנים, וקבעו גדרים נוספים בצניעות. וצריך עוד לברר. עכ"ל] "וכן במדרש חופת אליהו [זוהיא ראייתו השלישית - שכן פסק במדרש, וכוונתו לאוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמ' קע"ג] ארבעה דברים אמר אדריינוס קיסר לבני פלטין שלו... נשיהן של ישראל יוצאות ופניהן" [ואע"פ שאין מביאין ראייה ממדרש אייזנשטיין, אענה גם על זו די"ל דכן נהגו במקום ההוא וכפסק השו"ע שבמקום שנהגו לילך, צריכה היא לילך כן] "וע"ע בחוקי הנשים לגאון רבי יוסף חיים [זוהיא ראייתו הרביעית והאחרונה - שכן פסק בעל הבן איש חי] דמנהגינו בזאת עירינו כשתלך האשה חוץ לביתה תניח כיסוי על פניה ותכסיה עד אשר תחזור למקומה אבל כשתראה בדרכה מראה אשר ימצא חן בעיניה תסיר כיסוי פניה העליון ותשאיר הכיסוי דק בעל חורים גדולים כדי שתוכל להביט בנקל ועל פי היושר דבר זה חסר ומעשה נערות וחרפה ובזיון. ע"כ" עכ"ל [והאמת שספר זה לא מצוי בידי ומסתמא שהמחבר כאן חצאי דברים כנהוג, אמנם יש בידי את ספרו הידוע "בן איש חי" (שנה א פרשת בא סעיף ח') וז"ל: "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות, הרי זה ערוה... אבל כנגד הפנים והידים שדרכן להיות מגולין מותר לקרות כנגדן, אפילו באשה אחרת" וכתב עוד (שם סעיף י') "ויש אומרים כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים" ומבואר בדבריו שהמנהג לילך בידים ופנים מגולות, וכתב עוד (שם סעיף יב) "וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשן קליעות משתלשלין לאחוריהן, כיון שדרכן בכך, מותר לקרות כנגדן" ומבואר שלא היו הולכות ברדיד על גופם דאז לא היו רואים את קליעת צמתן ואין לומר דמיירי בבתולות כי כתב שם "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, מותר לקרות כנגדן, כיון שדרכן בכך ורגילין בהן"]

29. המחבר כאן משמיט ומשנה כהרגלו וז"ל האמיתית של ה'פלא יועץ': " וראוי לכל אדם להשתדל ליקח לבניו נשים יפות כדי שלא יתנו עיניהם באחרת וכן מטעם זה ילבש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו כדי שתמצא חן בעיניו ולא, יתן עיניו באחרת וכן חיובא רמיא על האשה שתתקשט לבעלה בהיותה לבדה עמו בבית יותר מכשהיא יוצאת החוצה אל העין, שבמקום שיש אנשים, יותר טוב שלא תתקשט כל כך, אבל בפני בעלה תתקשט כאשר תוכל יותר כדי שתמצא חן בעיני בעלה ולא יתן עיניו באחרת"

30. שוב הנ"ל לא ציין איה מקום כבודו, ומצאתיו שם בסימן קלו והבאתיו כולו וז"ל: "לְמָה תכשיטי אשה דומים - לבית. פירוש, כמו שכותלי הבית הפונים כלפי חוץ אין עושין בהם תכלית הנוי והיופי, אלא בתוך כותלי הבית הפנימיים עושים ציור וכיור וכל מיני משכיות, כך האשה, אינה ראויה לעשות רוב תכשיטיה אלא בפני בעלה כדי שלא תתגנה על בעלה, ומיעוט תכשיטיה כשהיא יוצאת לחוץ, וכבר אמרו [חז"ל] על אשה חכמה שהיתה מתקשטת עד מאוד בפני בעלה וכשהיתה יוצאת לחוץ היתה יוצאת בתכשיטים בינוניים, אמרו לה מה זאת שאת עושה, אמרה להם כל חפצי הבית שהם לפני הפתח משתמרים, ושהם מחוץ לבית אינם משתמרים, לפיכך אני מניח חפצים היקרים מפתח הבית ולפנים כדי שישתמרו יפה". עכ"ל