דין דאסור לזמר בין בשתיה בין שלא בשתיה ברגילות להנאתו, ולהתענג בו שלא במקום מצוה, רק דברי שירות וזכרון חסדי המקום, ומכל מקום אסור לזמר פסוק אודך או יברכך בצורתם, וה"ה קדיש או ברכו, ומתתקבל ואילך שרי:
שלחו שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור (ז' ע"א), שרטט וכתב (הושע ט', א') אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ופרש"י זמרא, לשורר בבית המשתאות, ויפה פירש, שהרי מקשה עליו מקרא דאיירי בשתיה, ופריך, ולשלח להו (ישעיה כ"ד, ט') בשיר לא ישתו יין יימר שכר לשותיו, ומשני אי מהאי ה"א ה"מ דזמרא דמנא, אבל דפומי' שרי, קא משמע לן, וכתבו התוספות (ד"ה זמרא) אף דקרא איירי בשתיה, מכל מקום ראוי להחמיר כיוצא בזה, שהוא רבוי השמחה ומרגיל עצמו בה, כדאשכחן בירושלמי (מגילה פ"ג ה"ב) דריש גלותא הוי קאים ודמיך בזמרא, ושלח לי' מר עוקבא האי קרא דאל תשמח ישראל וכו', ולפי זה משמע דאף לזמר בלא משתאות אסור היכא שמרגיל עצמו לכך, ומתענג לבבו, ולא שרי אל דרך עראי, או לשמוע קול ערב, או דבר חדש, ובמסכת סוטה בסופ' (מ"ח ע"א) נמי אמרינן אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דנגדי, פי', מושכי ספינות בחבל, ודבקרי, פי', שמזמרים בשעת שחורשין, שאינו אלא לזרז ולתקן מלאכתו, אבל דגרדאי אסור, פי' הנגינות שמנגנים האורגים או שאר אומנים אסור, שאינו אלא לשמח לבבו, כן פי' ר' ישעיה, מכל הלין משמע דלאו דוקא בשתיה לחוד, אלא בכל הדומה לו, ואמר רב (שם) אודנא דשמע זמרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, פי' באסקופת הבית שנ' (צפניה ב', י"ד) קול ישורר בחלון חורב בסף, וכת' הרי"ף (ברכות ל"א ע"א) ופי' גאון, הא דאמרי' זמרא בפומי אסור, ה"מ כגון נגינת של אהבת אדם לחברו, לשבח יפה ביפיו, כדרך שישמעל' קוראין אשע"ר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, והמנהג בכל ישראל לאומרם בבית חתנות ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמוחה בזאת, עכ"ל, וכן הביא הרא"ש (ברכות פ"ה סימן א'), ויראה מדבריו, דלא עדיף בית חתנים מבית המשתאות, דלא שרינן לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות, אכן מדברי התוספות (ד"ה זמרא) משמע דבית חתנים שמצוה הוא לשמח חתן וכלה שרי בכל דברי שיר, רק שלא יהא בה נבול, ואף שבתוספות לא הוזכר אלא חופה, מכל מקום מאחר שכתב שיר של מצוה, שהוא לשמח חתן וכלה, אם כן כל ימי המשתה בכלל, וכן עיקר, דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה, וכל שכן זימרא דפומא, ואפשר בית חתנים שכתב הרי"ף הוא קודם נשואין, דלא הוי של מצוה, דלא שרי אלא בשירות ותשבחות, ומכל מקום נראה אותם שמזמרים פסוק של אודך וכו' או יברכך בצורתם שעון גדול בידם, כדאיתא בסוף חלק (סנהדרין, ק"א ע"א) הקורא פסוק של שיר השירים, ועושה אותו כמין זמר, וכן הקורא פסוק בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקב"ה, ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו כו', וה"ה קדיש שהוא דבר שצריכה עשרה, שאסור לזמר בעת השמחה, וה"ה תתברך, אבל מתתקבל ואילך הוא כעין התפילה ובקשה שרי, וה"ה שברכו אסור לזמר, אם לא ששינו ויאמר ה' השם, אבל אודך ויברכך שהוא פסוק כצורתו אדרבא הוא עון יותר, שמשנה השם ממטבעיתו ומצורתו, וכאלו מוחקו, וכמדומה שכן מצאתי, ועיקר הדין שאסור לכתוב בלא שרטוט אכתוב אם ירצה ה' בפ' הקורא את המגילה למפרע, וזמר שעשוי לגנאי על משפחה או על יחיד חלילה לזמר או לשמוע, ועונשו כתוב בפ' החובל סימן נ"ג:
