שו"ת יחוה דעת חלק א סימן מה (בסיכום דבריו) עבור לתשובה המלאה
בסיכום 1המקילים לשמוע 2מהרדיו או מהרשם קול 3שירות ותשבחות והודאות להשי"ת, כל שאינם דרך 4קלות ראש והוללות, יש להם על מה שיסמוכו, ואע"פ שהם מלווים בכלי נגינה, 5והנח להם לישראל. והמחמיר תבוא עליו ברכה ולצורך מצוה כגון לשמח חתן וכלה, או מילה או פדיון הבן, או סיום מסכתא, מותר לכתחילה, ומצוה נמי איכא. וכן בחול המועד שיש מצוה לשמוח ברגל, וכן בפורים שהוא יום משתה ושמחה, מותר לנגן בכלי שיר. והשי"ת יחיש לגאלינו גאולה שלמה, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אמן.
1 המקילים לשמוע מהרדיו וכו' והנח להם לישראל. כאן מבואר בדברי הרב שמצד הדין אסור לשמוע אפילו דרך הרדיו, ואפילו שירות ותשבחות להשם יתברך (כל עוד הם מלווים בכלי נגינה), ואפילו שאינם דרך הוללות, אלא בכובד ראש, וכן אין כאן הוראה שמותר להקל בזה ח"ו אלא הרב דקדק לומר שהמיקילים מעצמם לשמוע בכזה אופן (דווקא מהרדיו שאינו כלי נגינה ממש לשיטות מסויימות ודווקא שירות ותשבחות להשם יתברך, ודווקא שאינם בקלות ראש: כלומר שאינם בצעקות ושגעונות כמו הזמרים של היום) אין חיוב למחות בהם מהטעם של הנח להם לישראל כלומר שעדיף שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין
2 מהרדיו או מהרשם קול כו' ודווקא מהרדיו ומהרשמקול כפי שמתבאר בדברי הרב שאז מצטרף לספק ספיקא דעת החלקת יעקב שכיון שלא רואים את הכלים י"ל שאין בזה שמחה יתירה [א"ה ק"ק דלמה אמרא הגמ' אוזן דשמעא זימרא תיעקר הול"ל עין דהרי היא הגורמת לאיסור דטוב מראה עינים כו' ועוד דע דההיתר היחיד של הגאון רבינו עובדיה יוסף להקל בשמיעת כלי שיר דרך הרדיו הוא דברי החלקת יעקב הנ"ל שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הרדיו בעולם, ולא חלה עליו הגזרה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזרת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזרה ע"כ לשון הרב לעיל, אמנם לאחר המחילה הרבה, עפר אני תחת כפות רגליו של הרב אבל תורה היא וללמוד אני צריך ורצוני לומר שההיתר הזה אם הוא לא רק לימוד זכות למקילים מאליהם והוראה להניח מלמחות במקילים, אלא היתר גמור לכל מי שחפץ ח"ו א"כ היתר זה לא נכון כלל ומכמה סיבות א. הרואה את דברי החלקת יעקב בפנים, מבין שאין זה היתר אמיתי שכתב וז"ל מי יתן והי' אשר יתכשר דרא להיזהר מבלתי שמוע זמרת הרדיו, אבל לדאבונינו העולם אינם נזהרים כלל בזה ורק חסידים ואנשי מעשה, וראיתי בני עלי' והם מועטים, וצריכין למשכוני אנפשי' להתיר וללמד זכות, ועכ"פ יש לסמוך על שיטת רש"י ותוס' בגיטין דרק בבית המשתה על יין או שרגיל בכך ודוקא בניגון שמנגנין לע"ז אבל ברדיו ידוע שאינו זמרת עבודה זרה רק זמר סתם, ויש רק חשש אבלות דאחר החורבן, ועל זה אנו סומכין על שיטות הנ"ל להתיר, ואם לפעמים נשמע קול אשה או שירי חשק ועגבות ודאי היא דאסור וצריכין להיזהר. ויש עוד סברא גדולה להתיר כיון דבשעת הגזירה לאסור הזמרא מטעם אבלות לא היה עדיין הרדיו לא חל הגזירה על הרדיו ואין זה דומה למין כלי זמר שיתחדש אע"פ שלא הי' בשעת הגזירה דודאי אסור משום דהגזירה היתה כל מיני כלי זמר, והסברא נותנת דאף כ"ז שיתחדשו בכלל, אבל הרדיו שאין רואים כלל המנגן ובא ממרחק רב עפ"י חדשות הטבע מיקרי פנים חדשות ואינו בכלל הגזירה, ואף שהיא רק סברא בעלמא ומי שירצה יכול לדחותה מ"מ סניף יש!!!. עכל"ב רואים בלשונות אלו כמה היה החלקת יעקב דחוק בסברא ב. הרב עובדיה יוסף שליט"א בעצמו דחה סברא זו ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן מו אות א ואות ב) דכתב (בדין איסור השמעת כלי שיר בשבת ויום טוב שמא יתקן) דלפ"ז גם בנ"ד (טייפ או רדיו) יש לחוש לתיקון כלי שיר, שכל השמעת קול שיר הויא בכלל גזירת חז"ל. ובודאי שיש לחוש שמא יתקן כלי שיר, וכן העלתי בס"ד בתשובה ע"פ הנ"ל לאסור השמעת קול שיר ביו"ט ע"י גרמפון ורדיו כו' ומעתה אף מכונת הטייפ רקורדר שהיא בסוג כלי שיר, הרי היא בכלל גזרת חז"ל. אמנם ראיתי בס' שערים מצויינים בהלכה שהביא בשם מהרש"ג בענין השמעת קול שיר ע"י רדיו, שכתב, שלא גזרו חז"ל השמעת קול אלא קול הבא שלא ע"י פה, כגון כנור ותוף וכדומה, אבל קול הבא ע"י פה אפילו עובר דרך כלי לא גזרו חז"ל, משום שלא נולד כאן קול חדש, רק נשמע קול המשורר. והוסיף המחבר שם, שכן כתב גם בס' צל"ח החדש כסברת המהרש"ג הנ"ל. אלא שבשו"ת בית יצחק פסק לאסור בזה. ולפע"ד (כותב היביע אומר) נראה יותר כסברת הבית יצחק, שהואיל וקול המשורר נפסק, ואין כאן השמעת - הקול אלא ע"י המכונה, ובידו ג"כ להגביה הקול ולהנמיכו כחומר ביד היוצר, פנים חדשות באו לכאן, ודמי להשמעת קול כינור וכדומה. ומכ"ש כשהמשורר הקליט את שירו בליווי כלי שיר שבודאי שיש לאסור. וכך פסק בסוף התשובה דהעיקר לאסור בשמיעת קול שיר ע"י מכונת ההקלטה ע"ש והנה משמע מדבריו שאפילו שירה בפה כיון שהוקלט בטייפ מילא פנים חדשות באו לכאן ודמי לכלי שיר ולפ"ז מה שפסק הרב שם, סותר לגמרי את פסקו כאן שכתב שאפילו הוקלט כלי שיר לא הוי אפילו שירה בפה וצע"ג שסותר דברי עצמו. ג. גם אם נניח שרדיו אינו כלי שיר ממש אלא שירה בפה בלבד מ"מ יהיה אסור דהרי הרדיו דלוק כל יום ויש לו דין רגיל בשירה שזה לכולי עלמא אסור כפי שכתבו התוספות בשם הירושלמי ד. רוב השירה היום ברדיו אינם שירות ותושבחות וחסדי השם ואפילו אם הרדיו היה לו דין של שירה בפה, הרי כל הגאונים והראשונים אסרו שירי צחות שאינם לכבוד השם וזה הרב לא יכול להתיר דכל דיונו הוא להוריד מהרדיו דין כלי שיר ולהופכו לפה ולפי דבריו יש היתר לאדם שיקליט חזן ששר שירות ותשבחות להשם בכלי נגינה וישמיע לעצמו ולא דבר אחר] אמנם ערבי שירה וקונצרטים (אפי' בהפרדה מלאה דאין הדיון כעת בדבר זה) הס מלהזכיר דזה עוון פלילי וודאי שאם יש מי שמקיל בזה, דאין לנו להניח מלמחות בו ואע"פ שיהיה מזיד, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וּפושְׁעִים יכשלו בם. (נזיר כג ע"ש) ומי שלא מוחה נתפס במקומו והמקיל בזה לשמוע מוזיקא מכלי שיר ממש בערבי שירה או קונצרטים וכדו' שזה נגד דעת המשנה והגמ' והגאונים והראשונים והאחרונים ביניהם השלחן ערוך והרמ"א רשע מיקרי וחייב נידוי ומכין אותו מכת מרדות עד שיחזור בו מפשעיו או עד שתצא נפשו, ומותר לקרות לו עבריין (כדין כל מי שעובר על איסור דרבנן בשאט נפש)
3 שירות ותשבחות והודאות להשי"ת כו' כלומר כל הדיון שלנו הוא על שירי שבח ופיוטים להשם יתברך שלא בשעת מצוה (כגון לשמח חתן וכלה וכדו') אמנם שירים אחרים שאינם שירת הודאות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב"ה אלא שירי מליצה או שבח לאדם גיבור או מוצלח וכן ארץ ישראל יפה או מזכרת לברצלונא וכל מיני שטויות שאינם שבח להשם יתברך, וכ"ש שירת אהבים וחשק ודברי עגבים, שמצויים בימינו שאפילו בזמן הבית היה אסור לשומעם זה ודאי שחייב למחות ואפילו אם העבריין שומעם דרך הרדיו, דזה אין בעולם מי שיתיר דכל מה שהתירו הפוסקים זה שירת הודאות ותשבחות שנכללו באיסור (יחד עם השירי מליצה) מלאומרם בזמר ונעימה מפני החורבן והתירו לאומרם ע"פ דברי רבינו האיי גאון ז"ל וגם בדבר זה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ונתפס על זה וכנ"ל
4 כל שאינם דרך קלות ראש והוללות כו' עניין זה שלא יהיה קלות ראש יצא לרב מדברי המאירי שהביא בתחילת דבריו ונביא לכאן את דברי המאירי בכדי שנוכל לבאר היטב עניין זה, וז"ל המאירי גיטין (דף ז ע"א) כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה. וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהילה להשם, כגון מיני פיוטים ומזמורים, מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה, שכל שאין בו צד פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות, והוא שאמר כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם עכ"ל מילה במילה. בלשון המאירי מבואר שמיני זמר (אפי' בפה לבד) שנעשה דרך קלות ראש (עניין קלות ראש הוא היפך עניין כובד ראש ובלשוננו חוסר תשומת לב חוסר מחשבה לדוגמא: מסופר בספר שמואל (ש"א פ"ו יג) שכאשר החזירו הפלישתים את ארון ה' לאנשי בית שמש כתוב ויראו את הארון וישמחו לראות והעלו עולות ויזבחו זבחים, ויך ה' בהם חמישים אלף איש כי ראו בארון ה' ופירש רש"י שם דהיו מסתכלין היאך הוא בא לבדו ומשמחתם נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד ע"כ עוד דוגמא משני בני אהרון שנשרפו מסביר רש"י (במדבר יא טז) ויחזו את האלהים שזכו לראות פני שכינה ונהגו בקלות ראש, על דרך משל כנושך פיתו ומדבר בפני המלך וזהו מש"כ ויאכלו וישתו, אז רש"י לימד אותנו מה הכוונה קלות ראש) רצונו לומר שלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה כגון בית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה (ברור שמשתאות היינו של מצוה דאל"כ היינו תענוג במיני מאכל ומשתה שאסר בתחילת דבריו ועוד דאל"כ מהו שכתב וכן הדין לשמח חתן וכלה? וזה ברור! ובסוטה מז עמוד א כתב בהדיא "מבית המשתאות ר"ל בית חופת חתנים") שאלו הם דרכי הגויים לשמוח לחינם שלא לכבוד השם ולא לכבודה של מצוה כמו שכתוב בקהלת (פ"ב ב) "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה" וביארו בגמ' (שבת ל ב) דזו שמחה שאינה של מצוה ואסור אף בשירה בפה ואף בלא משתה דהמאירי אמר דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה כלומר שגם תענוג במיני מאכל הוא דומיא לקלות ראש שאסור, ואסור בפה שהרי המאירי הביא ראייה מהמילה כעמים ופסוק זה מדבר על שירה בפה כפי שמוכח בגמ' (גיטין ז.) שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנלן דאסיר? סרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו' ונשלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין. אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא דמאנא (שירה עם כלי שיר) אבל דפומה (שירה בפה) שרי (יהיה מותר)קמ"ל (בא להשמיענו שגם זה אסור!) כלומר שהמאירי הבין בפשט הפסוק שלא להיות כעמים היינו שלא בקלות ראש כמותם אלא בכובד ראש ובאימה ומכאן נלמד שכל הזמרים של היום שקופצים ומשתוללים ומפריחים ענני עשן וזרקורי אור וצרחות והכל כפי הנראה למלאות את תאוותיהם בצע כסף בצע כבוד לי יאורי ואני עשיתיני כוחי ועוצם ידי עשה את החייל הזה וכן בצע נשים להרבות מעריצים ומעריצות ולהרבות פריצות וזימה בישראל ואף בלא כל זה כל שחסר להם את כוונת הלשם שמים הגמור ואת האימה מהשם יתברך כל שחסר להם את לפני מי אתם עומדים וממילא אין כובד ראש אלא קלות ראש ויאכלו וישתו ממילא אסור לשמעם גם כאשר הם שרים בפה בלבד ואף בלא משתה יין
וודאי שאסור אף לשמוע שירים אלו דרך הרדיו (אע"פ שהשתא אין אנו רואים את קלות הדעת שלהם) דודאי כח הרוע שבמעשה פוגם בשומעים ואע"פ שיש קלי דעת שרצו לטעון שדבר זה מחזק אותם וגורם לשמחת הלב או שכאילו אפשר ללמוד יותר טוב מחמת שירים אלו, אבל באמת זה טעות גמור ואין לטעות בזה, דכלל גדול הוא שמטמאים יוצא רק טומאה ואסור להיתלות בדברי סרק אלו, כי הקב"ה לא נותן שמאדם רע יצא דבר טוב שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (שבת דף לב א) כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יֵצֵא רֶשַׁע (שמואל א פרק כד) וגמירי: טבא לא הוי בישא (ברכות דף כט א) ומכלבא בישא גורא טבא לא נפיק (רש"י מגילה יא) וראה מש"כ ר' נחמן מברסלב זי"ע בליקוטי עצות ערך נגינה וז"ל צריך לזהר מאד שלא לשמע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כונתו בנגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך ע"כ ולכן הרב כאן בתשובה שמדבר על שמיעה מהרדיו לא אמר שאין צריך למחות אלא כל שאינם שומעים דרך קלות ראש והוללות ומכלל לאו אתה שומע הן שאם אדם רואה מי שמיקל ושומע שירה, שהיא לא בכובד ראש ובלי מחשבה ושימת לב על המילים שיהיו אך ורק לכבודו יתברך, אף ששומע זאת דרך הרדיו חייב למחות ואם לא מוחה נתפס בעבורם.
5והנח להם לישראל. מה מתכוון הרב כשהוא אומר הנח להם לישראל? המקור של מילים אלו נמצא בגמרא (ביצה ל א), שם הגמ' מספרת לנו שאמר רבא בר רב חנין לאביי שיש ברייתא שאומרת לנו שאסור למחוא כפים ולרקוד בשבת, גזירה שמא יתקן כלי שיר, אביי מיד הקשה עליו איך יתכן שאסור לעשות כן בשבת? הרי עכשיו שאנו עומדים ורואים שנוהגים ישראל לרקד ולמחוא כפים בשבת, והנה אנחנו לא מוחים בהם ולא אומרים להם כלום? וודאי שמנהג ישראל תורה הוא ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם, השיב לו רבא בר רב חנין שאין זו קושיא כלל, שמה שאין אנו מוחין אין זה אומר שמותר להם לנהוג כן, ולא בגלל זה נשבש את הברייתא, וודאי שאסור למחוא כפיים ולרקוד בשבת, והאמת היא שיש עוד כמה איסורים שעם ישראל עושה ואנחנו לא מעירים להם, וכי מפני זה האיסורים הפכו להיתר? אלא אנחנו לא מעירים להם דהנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, עם ישראל לא ישמע לנו ואין לנו כח לכוף אותם, אמנם ממשיך רבא בר רב חנין, מה שאנחנו לא מוחים בהם זה דווקא באיסורים של דברי חכמים, אבל באיסורים של תורה לא מניחים להם לחטוא והלעיטהו לרשע וימות. א"כ מבואר במילים אלו "הנח להם ישראל" שהוא קיצור למילים מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין ומרן הרב עובדיה העלים זאת במתק לשונו כי חשב שלא יעזור לומר כן לעם ישראל כי לא ישמעו לו, ולפ"ז מוכח שאפילו דרך הרדיו עוברים על איסור דרבנן אלא הרב עובדיה הבין שזה מסוג הדברים שישראל לא ישמעו ועדיף שיהיו שוגגין ולא מזידין, כיון שהוא רק איסור של דברי חכמים ולא של תורה וזה מה שסיים הרב באומרו "אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן" [אמנם היום שנת תשע"א שהצדיק אמנון יצחק הי"ו עשה סקר בעם, וגילה שיותר מ2 מליון איש כבר קיבלו על עצמם לא לשמוע שירים, וכפי שכתוב בשלחן ערוך (או"ח תקס ג),א"כ מוכח שעם ישראל קדושים וטהורים בני אברהם יצחק ויעקב שומעים לרבנים, וודאי שגם הרב הגאון עובדיה יוסף שליט"א אם ידע את המציאות האמיתית (שמעלימים ממנו העסקנים) שעם ישראל שומע לחכמי ישראל, ודאי שיחזור בו ויאמר בריש גלי את ההלכה שאיסור חמור הוא לשמוע כל שיר וכפי דעת הרמב"ם ומרן הש"ע ופשוט.] ועיין במש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה חלק אבן העזר סימן ה שכתב כי: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא אמרינן הכי אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל בספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. כדמוכח בשבת דף נה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי? ואילו הנחנו בני אדם על מה שהן שוגגין בכל יום היו מוסיפים שגגות, והיתה התורה נופלת מעט מעט. ועוד כתב שם דהיינו דוקא כשכולם שוגגים הלא"ה מצוה למחות בידן כדי להזהיר אחרים שלא יבואו לידי מכשול והמורה הוראות שהזהיר את העם ולא קבלו עליו נאמר ואתה את נפשך הצלת. והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים ומטי בה בשם המהר"ם מרוטנבורג, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא בדורותם, אבל בדורינו שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו דלא לעברו כלל. ושכן הוא במדרש ירוש'. והדבר נ"ל נכון. ע"כ. ובחי' הריטב"א (פסחים נ) כ', ופשוט דמתני' והש"ס אינם אלא במנהג להחמיר, אבל במנהג להקל, אפי' אם היה ע"פ גדולים שבעולם, כל שנראה לחכם בעל הוראה שיש בו צד איסור, לעולם אין חוששין למנהג ההוא, שאין לנו אלא שופט שבימינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' לב) ובשו"ת (ז) מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ע"ש. ומכ"ש כאן שהוראה זו יוצאה בהינומא מכמה אשלי רברבי מגדולי האחרונים. והמהר"צ חיות והדברי חיים מצאנז כתבו שמנהג זה נתפשט ע"פ אפיקורסים, והמתחדשים הפורצים גדרות ישראל. וכן שאר אחרונים האריכו בדברים כדרבונות נגד המקילים בזה. ואיך לא יבוש ולא יכלם מי שמתיימר להיות מנושאי דגל התורה לצאת בבקורת נגד מי שעשה כתורה לפרסם האיסור להציל רבים מעון, ויפה לו השתיקה. וה' הטוב יכפר בעד. [וע' בבית חדש בקונט' אחרון אה"ע (סי' כב) שכ', כי מ"ש הפרישה ליישב מה שנהגו הנשים במלכותינו לצאת לדרך עם קטן או קטנה, ולנסוע עם עגלון עכו"ם, שרי ליה מאריה שנתן מכשול לפני המון העם להקל באיסור ייחוד, ומה יאמר הרב בשאר איסורים דאורייתא שנהגו להקל בעוה"ר ואין בידינו למחות. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.]
