רבי עובדיה הדאיה (נולד בירושלים בשנת תר"ן - נפטר בשנת תשכ"ט) שימש כראש ישיבת 'בית אל' וכדיין בבית הדין הגדול, ופירסם ספרים רבים אחרים בנגלה ובנסתר
סימן ט"ז
להרב שאול מסורי שליט"א
באשר לשאלותיו, א) בדין פאה נכרית לנשים נשואות, אם דינם כמו שער ראשה, שאסור לגלותם, משום הרהור, דלפעמים הם יותר יפים משער ראשה, ומייפין אותה יותר, ואתי לידי הרהור, וכן משום מראית העין דהרואה נדמה לו שהם שערותיה ממש, ב) מה המקור המחייב את הנשים ללבוש שרוולים ארוכים.
זאת אשיב בס"ד
א) אשר לפאה נכרית, זה לשון הדרכי משה או"ח סי' ש"ג אות ו', מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשות (הוא בשלטי הגיבורים על הרי"ף בפרק במה אשה על המשנה שם ד"ה ופאה נכרית אות א' ע"ש), ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער. ע"כ.
והנה ממה שכתב דאינם ערוה, משמע דמותר לקרות לפניהם, וכן אפילו להסתכל בהם, כיון דאינם כגופה, ולכאורה, מדוע נשתנו מדין בגדי צבעונין שלה, הנאמר בבריתא עבודה זרה (כ' ע"ב) ולא בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה, וכן נפסק בשלחן ערוך אבן העזר סימן כ"א ס"א וז"ל ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה, שהוא מכירה אפילו אינם עליה שמא יבוא להרהר בה, ופירש רש"י בגמרא שם, שזוכר את האשה, כמו שהיא מלובשת בהם שמייפין אותה ומהרהר אחריה עד כאן, ועם שבשער אם אינם עליה, לא שייך הרהור דאי אפשר להבחין ולהכיר על ידי הפאה נכרית, גוף האשה הרגילה ללבוש אותם, מכיון שאין כל כך צבעים נפרדים ונבדלים ביניהם, ורוב ככל צהוב או שחור, וכולם נסקרין בסקירה אחת, אבל לכל הפחות, בזמן שהם עליה ומייפין אותה, הרי אם מסתכלין בה, עלול לבוא לידי הרהור.
ב) ונראה ודאי דפשוט הדבר, דלא כוין הגהות אלפסי, על ההסתכלות בגוף האשה, כשהיא מלובשת בהם, דהא ודאי ליתא, דדל מהכא הפאה נכרית, הרי אסור להסתכל באשה, כמו שנפסק בשלחן ערוך שם באמרו או להביט ביפיה, אלא הכוונה, כלפי מה שאמרו שער באשהה ערוה, יד באשה ערוה דהיינו אפילו באינו מסתכל רק ביד או בשער לחוד אסור, על זה בא לחדש, דבפאה נכרית, אם מסתכל בפאה נכרית לבד, אין בו איסור ערוה, כהמסתכל בשער הדבוק לבשרה וכן ביד או ברגל אבל לא להסתכל בפני האשה כשהיא לובשתם, דזה בלאו הכי אסור, משום גוף האשה עצמה וכאמור.
ג) ונראה בטעם הדבר, דהוא משום דקים להו לרבנן, דאין היצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו, ולכן התירו להסתכל בו, דכיון שאין להיצה"ר שליטה בו, הרי לא יבוא לידי הרהור.
ד) אחרי כתבי כל זה, ראיתי בשו"ת באר שבע סי' י"ח, שהביא דברי השלטי הגיבורים הנ"ל, וכתב שמצא כתוב בכתב יד הרב המובהק מהר"י קצנאילנבוגין ז"ל, שכתב עליו "לא זו הדרך ולא זו העיר שהנחילו לנו אבותינו חכמי המשנה והגמ' והמפרשים והפוסקים ז"ל, מפני שהדבר פשוט הרבה יותר מביעתא דכותחא, דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמרא, מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה, ועל ראשה רדיד כמו השערות הדבוקות לראשה ממש וכו', ואחרי שהאריך בזה והטיח דברים קשים כלפי ההגה הנ"ל, כתב בסוף דבריו, "על כן אני אומר לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועיקר בכל מה שכתב בשתי ההגהות הנז' כי הם דברים בטלים הבל הבלים" וכו' עכ"ל.
ובאמת כל גופי נרתע בקרבי, בראותי דברים קשים כגידים, נגד חד מקמאי גאון וגדול, לדחות דבריו באמת הבנין, בפרט אחרי ראותינו שגם רמ"א בדרכי משה הביא דבריו ועבר עליהם בשתיקה, וגם עינינו הרואות דרבים וכן שלימים נהגו היתר בכך, אף נשי רבנים גאונים ואדמורי"ם, ואף אחד לא פצה פה ומצפצף. וכנראה שלא חדר והעמיק להבין טעם הדבר ויסודו, שהוא כמו שכתבנו והסברנו, ואם היה מתמתן קצת, והיה מפנה את תשומת לבו להבין טעם הדבר על אמיתותו, לא היה נחפז להטיח דברים קשים כאלה, ולדחות דבריו באמת הבנין עד כדי כך לכתוב עליו שהם דברים בטלים והבל הבלים.
ה) ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי דגם השלטי הגיבורים לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', ע"כ, הרי לך דכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן, דאין מקום להתיר להם בלכתחילה, מפני מראית העין.
ו) שוב ראיתי בשדי חמד ז"ל במערכת דלת (דת יהודית) סימן ג', שהביא דברי השלטי הגיבורים הנ"ל והחולקים עליו, וגם הביא מש"כ בתשובה מאהבה סי' מ"ו, שיצא למלאך מליץ בעדו, ומסיק דמצד זה אין למחות בפאה נכרית, כיון דהרמ"א סי' ע"ה ובדרכי משה סי' ש"ג סבירא ליה דמותרת בפאה נכרית בגלוי, וכן דעת מגן אברהם וכן דעת הלבוש סי' ע"ה וכו', יש לסמוך עליהם כי הם עמודי ההוראה ועיני כל העדה עליהם. ושוב כתב דיש איסור מצד אחר לפי שעושים זה משערות מתים וכו'. ושוב הביא מספר צמח צדק על המשניות דגם הוא האריך בזה, ואסיק דיש גם ענין פריצות כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש, פריצותא מיהא הוי ע"כ. ועכ"פ במקום שנהגו ודאי דאין בכוחנו לאסור להם, מכיון דיש להם על מה שיסמוכו, רמ"א והמג"א והלבוש כנ"ל.
ז) שוב נדפס מחדש קונטרס דת משה ויהודית, על ידי ועד משמרת הצניעות כאן בירושלים, והוא ליקוט מדברי גדולי הדורות על איסור גילוי שיער בנשים נשואות, ופאה נכרית, ושם בסימן ז' כתב יש נ"ח סעיפים בהם מובא מכל גדולי הדורות לאסור איסר בפאה נכרית, כדברי הב"ש הנ"ל. ואמנם ברור הדבר, דבמקום שכבר נהגו היתר, אין בכחנו לאסור להם כנ"ל, כיון שעינינו הרואות לרמ"א ולמג"א והלבוש עמודי ההוראה כתבו להתיר, הרי יש להם סמיכה מעליא לסמוך עליהם, אבל במקום שלא נהגו, ודאי דאין להתיר להם לכתחילה.
ח) ואשר לשאלה שניה מה המקור לחיוב הנשים ללבוש שרוולים ארוכים, כבר מבוארים הדברים בלחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו ס"ד, איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות, וכו'
