הרב בן ציון הלוי ווזנר
אור ישראל כרך כג עמוד נח

 דין גילוח פיאות הראש והזקן במכונת גילוח

 

בעזהי״ת א׳ לסי' ותרי״ג מצוות שמרתי התש״ס פה מאנסי

הנה שאלה זו תלויה בשני ספיקות יסודיות, א) אי המכונה נחשבת כתער, או כמספרים, ב) ואת״ל שדינה כמספרים, האם מספרים המגלחים לגמרי, חשובים כתער או לא.

גדר השחתה, ועיקר ההבדל שבין תער - למספרים

איתא במשנה (מכות כ׳ ע״א) ואינו חייב עד שיטלנו בתער, וכעין זה כתבו הרמב״ם (פי״ב מע״ז ה״ז) והטור (סי קפ״א) לכאורה משמע דכל שלא בתער, אינו חייב, אבל מ״מ אסור, וביותר מוכח כן מסיום לשון הרמב׳׳ם שכתב, לפיכך אם גילח זקנו במספריים ״פטור״, עכ״ל, וכן כתב להדיא החינוך (מצוה רנ״ב) בדעת הרמב׳׳ם, שלא כן דעת הב״י, דהן בכסף משנה, והן בחיבורו ב״י שם, פשיטא ליה, דכל שגוזז במספרים, אפי׳ שהוא כעין תער, מותר אף לכתחילה, ומכאן פסק ליה להאי פיסקא (שם סעיף י') דמספרים כעין תער מותר.

והנה רבותינו ז״ל קצרו מאד בזה וכדרכם, אולם יש לדעת, דלשון זה ״דמספריים כעין תער מותר״ גרם להרבה טועים, ששיבשו כוונת הראשונים, ודברי השו״ע והפוסקים בזה, זה כמה דורות, וכמו שכבר התריעו ע״ז בשעתו, בעל דברי מלכיאל (ח״ד סי' ס"ו) ושאר אחרונים, וכן שמענו דעת רבים בזמנינו, ואשר על סמך זה התירו לעצמם להקל בדאורייתא,
ולגלח זקנם במכונות הגילוח, אולם כל ת״ח מעיין אמת יודע, כי מכונות גילוח הללו, רבים מגלחים הפילה — ועצומים כל משחיתיה, כי המקילים בזה לקחו הדברים כפשטם, לפרשם כנוח להם, שלא אסרה תורה אלא ״תער״ ממש, לאפוקי מספרים וכל הנקרא בשם אחר, אף שמגלח למשעי ולגמרי כתער גמור, מותר, וכמה טעו ושגו בזה, להתיר לאוין דאורייתא, בלי שום יסוד, וכמו שנבאר בעז״ה.

ראשית הלא מפורש למדנו לאסור בזה מפשטות סוגיין (דמכות כ"א ע"א) שם איתא, ת״ר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפי׳
גלחו במספרים יהא חייב, ת״ל לא תשחית, וכו', הא כיצד גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער, וכתב הריב׳׳ן שם וז׳׳ל, ת״ל לא תשחית, ומספרים אינן משחיתים, ׳׳שאין חותכים שיער בצד עיקר כתער״, עכ׳׳ל, פירוש דהוקשה לו, למה
קראה תורה למגלח זקנו בשם ״משחית״ הלא אף אם יגלח זקנו בתער המחודד ביותר, לעולם לא יגיע לעיקרו ושורשו של השער, הנמצא תחת העור, ומאחר שיניקתו של השיער, נשאר קיים לעולם, איה השחתה שאמרה תורה.

ועל כרחך דלא ״תשחית״ לא על השער קאי, אלא על השחתת פני האדם קאי, כלומר, דמאחר שזקנו של אדם נברא ברצון הי, לכמה מעלות נכבדות, ומהם, א) להבדילו מן הנקיבה, ב) להבדילו מן העכו״ם, ג) להרבות תוארו וכבודו, ד) לחזק חושיו וכוחותיו, התלויים בפיאות זקנו, [וכמו שכתבו המדרשים והקדמונים כל זה, ולקטנו מקצת דבריהם (בתשובה אחרת)] ובהיות התער מגלח השער, בנקודה הקרובה ביותר לצד עיקרו ושורשו, עד שלא נשאר על פני האדם אף זכר כל דהו מפאת זקנו ותוארו, הא גופא ״השחתה״ היא, ואין לך השחתה גדולה מזו, לאפוקי סתם מספרים שאינו משחית, כי מאחר שאין גזיזתו קרובה כל כך לבשר, הרי לעולם נשאר קצת שיירי שער, וזהו כוונת הריב״ן שכתב, שהמספרים אין משחיתים, שאין חותכים שיער ״בצד עיקר״ כלומר, סמוך לעיקר כתער.

דעת הראשונים והקדמונים

ומלבד הריב״ן כן פשיטא לשאר כל הראשונים והקדמונים ומפרשי הש״ס, שעיקר ההבדל, שבין תער למספרים, אינו אלא בשיעור החיתוך — ושיור השער, ותו לא, וכמש״כ הרמב״ן (מו״ק י"ז ע״ב) וז"ל, אבל חתער ״משחית לגמרי״ הוא,
״ומספרים״ בין בלשון תורה ובין בלשון חכמים, יש בהן גילוח, ולא השחתה, עכ״ל, ויותר מפורש בנמוקי יוסף (מכות שם) ז״ל, אבל ״במספרים״ מותר, דלית בהו השחתה ״שהרי ניכר שם השער״ עכ׳׳ל, והתוס׳ (נזיר מ׳ ע׳׳ב, ד״ה דתניא) כתבו, ובמספרים ליכא השחתה, שאינו נוטל השער ״מעיקרו ושורשו״ עכ׳׳ל, וכעין זה כתב הרא״ש (נזיר שם), ושוב פירש כן להדיא, בעובדא דר׳ יוחנן (שם נ״ט ע״א) עיי״ש.

והרבינו ירוחם (נתיב י״ו חייה) כתב, ואינו חייב אלא בהשחתה בתער — ״ולא הניח פאה״ אבל בכלי אחר, כגון מספרים וכיו״ב מותר, עכ״ל, ויותר מפורש מצאתי ברבינו בחיי(קדושים י״ט) שכתב, אבל הותר הגלוח ״במספרים, להשאיר קצת שער״ עכ״ל, ובשטמ״ק (נזיר מ' ע״ב) כתב בשם ר׳ עזריאל ז״ל, וז״ל, ת״ל לא תשחית פאת זקנך, ובמספרים ליכא השחתה, שאינו נוטל כל השער מעיקרו, עכ״ל, וכן כתבו הריטב״א והר״י מלוניל (מכות שם), וכן משמע מלשון הלבבו, הרי דפשיטא להו לרבותינו פה אחד, שעיקר ההבדל שבין תער למספרים הוא, שהתער מכלה הכל, ולכך נקרא נקרא ״משחית״, משא״כ מספרים וכיו״ב, כל שנשאר קצת שער, לאו משתית הוא.

ומכאן גם פשיטתייהו של גדולי האחרונים, כמו ההפלאה בפנים יפות (פ׳ קדושים, בלאו דלא תשחית) והנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי פ״א) והחתם סופר (או״ח קנ״ד, ויו"ד קל״ט) שכתבו ג״כ לחלק בין תער למספרים, אך ורק כחילוק הנ״ל.

ועיי״ש בנודע כיהודה וח״ס, ששניהם התנבאו בסגנון אחד, דכל כלי המגלח ומסיר השער לגמרי, דינו כתער ולוקה עליו, דאטו ״תער״, כתיב באורייתא, אלא לכך אמרה תורה לא ״תשחית״ להורות, דלא איכפת לה בסוג ומין הכלי, אלא בתוצאותיו, כל מין ״המגלה — ומשחית״ אסור, וכמסקנת הש״ס דתרתי בעינן, ומכאן הסיקו, הנוב״י וש״פ, דה״ה אבן המגלח דינו כתער, לאפוקי ״מספרים״ שמגלח ואינו משחית, ולאפוקי ״מלקט ורהיטני״, או ״סם״ או ״התולש שערותיו״ שאלו אף אם אמנם משחיתים, אבל אין מגלחים, עיי״ש.

פירוש מספרים בעץ תער

מעתה נבוא אל המכוון, דמה שכתבו השו״ע וש״פ ד״מספרים כעין תער״ מותר, מעולם לא עלתה על דעתם, להתיר מספרים המשחיתים כתער, דאטו בשמא תליא מילתא, אי שם תער — או מספרים עליו, בטעמא תליא, דלא ״תשחית״ אמרה תורה, כל ״מגלח המשחית״ אסור, לאפוקי מספרים דלעולם אין משחיתים, וכאמור. ועל כרחך מה שהתירו מספרים ״כעין תער״ כוונתם להשמיענו, דלא לימא דמאחר שהוא מעביר את המספרים על פניו כתער ממש, דהיינו שגזיזת המספרים נעשה בלי שום אמצעי אחר, ולא עוד אלא שפעולתיו ותוצאותיו דומים לתער, הן שמעבירו על פניו, והן שגוזז רוב של שער עד סמוך לעור, וס"ד לאסור, לכה״פ מדרבנן [וכדס״ל באמת להחינוך וש״פ, וכנ״ל], לכן הוצרכו הב״י ושאר פוסקים להשמיענו, דאעפי״כ מותר, ולא גזרינן אף לכתחילה.

והמסתפק עדיין בזה, ילמד כעיקר דברינו מהסוגיא (נזיר נייח ע״ב) ששם נזכר הלשון ד״מספרים כעין תער״ לענין מעביר שער בית השחי ובית הערוה, ומשם למדנו להדיא, דכעין תער אין הכונה, דמשחית לגמרי כען תער, שהרי נחלקו רב ור׳ יוחנן, אי מותר להעביר שער הגוף, במספרים כעין תער, ועד כאן לא נחלקו אלא לכתחילה, ומדרבנן, משום סרך ״לא ילבש״, אבל לכו״ע אינו לוקה, וא״ת דמספרים כעין תער, ג״כ משחיתים כל השער, ואין משיירים כלום, מאי ס"ד ומהכ״ת יעלה על הדעת להקל במספרים, הלא סו״ס גם בהם עושה מעשה ״לא ילבש״, אלא על כרחך פסיקא ופשיטא
להו, דסתם מספרים לעולם משיירים מקצת, וכמו שכתב הרא״ש בפירושו שם להדיא.

והאמת הוא שבעיקר חילוק הנ״ל, שבין תער למספרים, מבואר גם ברמ״א (קפ״א סעיף י) שהרי הרמ״א כתב שם וז׳׳ל, ומ״מ נזהרין כשמסתפרים במספרים, שיעשה היקף הגילוח בחלק העליון של המספורת, פן יעשה הכל בתחתון, ויהא כתער, עכ״ל, והנה מקור דבריו לקוחים מהתרומת הדשן (סי׳ רצ״ה) שהביא כן בשם גליון התוס׳ שבועות, וכן כתבו הריטב״א, ופסקי התוס׳ מכות, עיי״ש, וא״ת דתער שאמרה תורה הוא דוקא, ומספרים וכל שאר כלי הותרו בסתמא, מה לי עליון, ומה לי תחתון, אלא על כרחך, דפסיקא להו, דעד כאן לא התירו מספרים, אלא משום שסתם מספרים, גילוח השער נעשה בין שני סכיניו, ואשר בחיתוך כזה לעולם אי אפשר להגיע לגלח ולהשחית השער בצד עיקרו כתער, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הראשונים וגדולי האחרונים פה אחד, לאפוקי אם יגלח בתחתונו בלבד, דוק ותשכח.

וברור דזהו גם כונת הב״י בפסקו הקצר בשו״ע, פוק חזי שהרמ׳׳א לא כתב וי״א כדרכו, אלא ומ״מ נזהרים וכו', כממשיך ומפרש דברי המחבר, ולא כאותם הטועים לעשות כאן מחלוקת, בין המחבר והרמ״א, מה שאין לזה מקום ומקור כלל, ופשיטא דזה אינו, אלא כו״ע מודו לדברי בזה, פוק חזי שהב״י עצמו (סוף ס"ג), העתיק דברי הת״ה בזה, עיי״ש.

מכונות הגילוח דינם כתער גמור

מעתה לפי מה שכתבנו דדעת כל הפוסקים שוה, שכל שמגלח סמוך לעור, עד שלא נשאר אף מקצת שער, הרי הוא נידון כתער גמור, מעתה הרי פשוט, דכל המגלח זקנו או פאת ראשו באחד ״ממכונות הגילוח״ דזמנינו, יהיה מאיזה חברה שהיא, ובאיזה טכניק שהיא פועלת, בסכין אחד, או בשנים, ואפי׳ רשת מפסקת בין הסכינים — לעור, מ״מ עובר המגלח בהם, ״על ח׳ הלאוין דלא תשחית פאת זקנך״, דמאחר שפעולת קיצוץ וחיתוך השער של המכונות, נעשה ע״י להט החרב המתהפך בה, אלו הם סכיני המכונה, השולטים על השער, ומשחיתים אותם עד קציהם האחרון האפשרי, סמוך לעיקרם ושורשם, כסכין גילוח ותער ממש, והכרת פני המגלח ענתה בו, שהרי הוא יוצא מתחתיה ״נקי״ כביום הולדו, פשיטא דאין לך תער גדול וחמור מזה.

וחלילה לצרף שום קולא, ושום היתר בזה, כי מי יכחיש את החוש ואת המציאות, הנאמנים יותר ממאה עדים, וכמש״כ הח״ס והמהרש׳׳ם, ובפרט שיש בידינו תוכן הפירסום של החברות הגדולות והידועות, שכולם פה אחד מפרסמים ומתפארים במעשי מכונותיהם, שהיא פועלת כתער — ומשוה למגלח פני נער.

לא נמצא מתיר והיתר למכונה

איברא איסור ״הגילוח במכונה״, לא לנו הוא, כי דבר זה כבר נשאל לחכמים ולגאונים, ולגדולי הדור האחרון, אשר מאז המצאת ״מכונת הגילוח״ על פני תבל, נשאו ונתנו בזה, ואנו בדברינו פה, לא באנו אלא לחפש איזה זכות, אולי נמצא איזה מתיר, ומקור למקילים בה, איברא לא די שלא מצאנו, לא גברא, ולא טעם בר סמכא, בכדי לסמוך עליו ולהתיר, אלא אף כל מה שסמכו עליו המקילים, מצאנו שאין בו ממש.

וכך היתה הוראה הפשוטה של כל גדולי ישראל, מיום המצאת המכונה עד היום הזה, וכמלוקט היטב בספר ״והדרת פני
זקן״, עיי״ש, דאף שזה אומר בכה, וזה אומר בכה, למעשה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה, שהמכונה — היא
תער, וכל אחד בנוסחו מזהיר בכל תוקף, על חומר האיסור הכרוך בזה, עיי״ש, ועתה המעיין הגע בעצמך, אם כך אמרו רבותינו ז״ל על המכונות שבימיהם, מה נעני ונאמר אנן על המכונות כהיום, שמשחיתים פי שנים, וכאמור.

שאל אביך ויגדך — זקנך ויאמרו לך

והנה ראש המדברים בזה, ה״ה רבן של כל ישראל, מרן החפץ חיים ז״ל, אשר כבר בשעתו הרעיש עולמות, והתריע על
זה בכל עוז, וכידוע ומפורסם עד כמה הלך הדבר ממש בנפשו, שהרבה להזהיר על לאו זה, ואביזריה, ולא עוד אלא שאף על גדולה מזו הזהיר, כי לדעתו אפי׳ במכונת תספורת רגילה, יש חשש תער, וכמו שכתב בליקוטי הלכות (מכות פ״ג ״ד ע״ב) וז״ל ״המאשינקע״ (מכונת תספורת) החדשה שמספרין בה, ולא נשאר ׳׳מאומה״, המספר בה את זקנו, לכאו׳ עובר על מה שכתוב בתורה, ופאת זקנם לא יגלחו, ״שומר נפשו ירחק מזה מאד״ עכ׳׳ל, ובהקדמה לספרו תפארת אדם (סעיף ג') כתב, ובעו׳׳ה מצוי, שמעבירין את הפאות, [וביותר ע״י ״המאשינקע״ שהוציא היצה״ר מחדש], עד סמוך לבשרן ממש, ואין משיירין כלל, ויש בזה חשש דאורייתא, עכ״ל, ועיי״ש שהאריך עוד הרבה בפרטי לאו זה.

שוב מצאנו חבר לו, אחד מגדולי דורו המפורסמים, ה"ה הגאון בעל צור יעקב ז״ל (ח״א סי׳ קי) דפשיטא ליה ג״כ, שאפילו המגלח עצמו במאשינדע״ל ומספרים, כל שלא נשאר בשער, כדי לכוף ראשן לעיקרן, דינם כתער, עיי׳׳ש.

וכן סיפר לנו א״א מו״ר הגאון שליט׳׳א, שזוכר מימי נעוריו, כשנתחדש , בעולם מכונת התספורת, בעלת שני 00 שיצא אז כרוז גדול, עליו חתמו והזהירו כל גדולי הדור פה אחד, שאסור להשתמש במכונה זו, לגילוח פיאות הראש והזקן, שהיא כתער, ע״כ.

ועתה הגע בעצמך, הלא ה׳׳מאשינקע״ ההיא שבימיהם, כידוע היתה מין תספורת יד פשוטה, שלא היתה מגעת בשום פנים ואופן לגלח ולהשחית בה כל השער ממש, ואעפי׳׳כ הגדירה מרן החפץ חיים ז״ל, כתער, מאחר שאינה משיירת ״מאומה״ ועובר עליה, וכן הצור יעקב ושאר גדולי הדור, עאכ״ו במכונות הגילוח כהיום, המכלים ומשחיתים כל זכר שער הנראה לעין האדם, פשיטא דמכונות גילוח אלו אינם כ׳תער, אלא ״תער גמור״ הם.

וכן הוא כידוע דעתו הנחרצת, של מרן החזו״א דיל, וכן רגיל על לשון אדוני אבי מו"ר הגאון שליט״א, שהיה לו עם החזו״א ז״ל בזה, כמה ובמה פעמים מו״מ של הלכה, והסכימו שניהם לאסור המכונה בפשיטות, ודכרינא שבילדותי ראיתי כמה פעמים, שהביאו לפני אאמו״ר הגא״ש מכונות גילוח, שיורה איזה מהם כשירה לגלח, והיה מסרב להכנס בזה, ומפטיר בכאב, מאן גבר ומאן ספין לחלק בדבר זה, הנוגע להרבה לאוין דאורייתא בכל יום, ונפשו סלדה בחיל מהמקילים בזה, וכמו שביאר היטב בשבט הלוי (ח״ב סי' ק׳׳ה, ח׳׳ד סי׳ צ״ו, ח׳׳ה סי׳ ק״א, ח׳׳ו סי׳ קי׳׳ז) וכידוע שכן דעת שאר כל גדולי הדור, ובמש״כ המנחת יצחק (ח"ד סי קי״ג, ח׳׳ו סי׳ ס״ג, ח״ח סי' ע״א) והקהלת יעקב, והחלקת יעקב (ח״ג סי' לי׳ט) ועוד חבל פוסקים [כדלקמן ד׳׳ה פיסקא דהאי דינא].

עוד אמר לי א״א מו״ר הגאון שליט״א, שפעם אחת שאל את החזו״א, למה לא מעלה על הכתב, בירור על איסור המכונה, השיב לו הגאון ז״ל, אם אכתוב לאסור המכונה, ילמדו מזה להתיר עכ״פ עצם גילוח הזקן, עכד״ק, [וכידוע שגם
מעצם גילוח הזקן נפשו סלדה מאד, וכעדות מרן הגר׳׳ח קנייבסקי שליט״א בספרו ארחות יושר.]

ומה שרצו אחרים להתיר, מפני הרשת שמפסיק, כבר דחו לה כל הפוס׳ פה אחד, דמה יתן ומה יוסיף רשת דקה זו, אחרי שבפועל סכיני המכונה עושים מעשה תער, ויעידו ע״ז פני המתגלח החלקים.

גם מה שרצו לחדש, שמכונות אלו רק תולשים, או כותשים השער, כל השומע יצחק להם, וכבר דחו לה א״א מו״ר הגאון
שליט״א בשבט הלוי (שם) ושאר גדולי הדור, עד שלא מצאו לנכון אף להתיחס לחילוקים ודברי הבל אלו, הבאים לבטל לאוין דאורייתא במחי יד, ובפרט שהחוש והמציאות יכחישום, ומה לנו יותר מעדות נחתום על עיסתו, הלה המה יצרני המכונות, שהם עצמם מתפארים ומפרסמים, שהגילוח במכונות שלהם נעשה ע״י סכיני המכונה, ותוצאותיו, שכל המקום אשר תדרוך כף רגלי המכונה, השחת ישחיתו, עד שלא תשאיר, אף זכר ורושם קל מזקנו, מי יכחיש כל זאת, הלא זו היא כל עיקר מטרתם, להשוות למגלח פני חלק כפני אשה ותינוק, כל המוסיף לחשחית ולהחליק, ה״ז משובח.

מאן גבר להקל בדאורייתא בדעת יחיד, או בסברות בעלמא

ומה שיש נתלים להתיר, על פי דברי החכמת אדם (כלל פ׳׳ט סט״ז) שכתב, שגם מספרים כעין תער, אינו משייר כלום, כמה טעו ושגו להעמיס בכוונתו, דבר כזה, להשוותו כחולק על כל הנ״ל, ולהתיר ח"ו תער דאו׳, ואין ספק שלשונו אינו אלא שיגרא דלישנא, שרצה להשמיענו דעת הי״א דבפאת הראש חייב אפי' במספרים, ופירש דזה דוקא, כשנוטלו לגמרי, אבל מעולם לא נתכוין לחדש, דסתם מספרים משחיתים הכל כתער, דהכי יחלוק החכמ״א על סתימות כל הסוגיות, ופסקי הראשונים והקדמונים הנ״ל, שכתבו להדיא ההיפך, ועוד אם זו היתה דעתו, היתכן שלא השמיענו היתר זה במקומו, דהיינו בדין זקן, ובפרט שהוא דין המוקדם (שם בסעיף י"ג), ועכ״פ אף מי שלא יודה בזה, חלילה משום דקדוק קל בדברי אחרון, לסמוך עליו להקל כנגד רבים החולקים, ובפרט בדבר הנוגע לכמה לאוין דאו', [עיין לקמן ד״ה כללי הפסק].

גם מה שנתלו להתיר, עפ״י דברי ההר צבי, ומסקנת החלקת יעקב (שם), הנה כל מעיין היטב בדבריהם, יראה בעליל, כמה נזהרו גאונים הללו, וכמו שנראה להדיא מתוך המכתב שכתב בעל הר צבי ז״ל, והעתיקוהו החלקת יעקב, והמנחת יצחק שם, דכל שמגלח למשעי, גם הוא מודה דדינו כתער גמור, ולא עוד אלא שמשמעות החלקת יעקב, להצריך מספק לשייר אף שיעור מסויים, וכמבואר להמעיין בתשובתו.

ומה שבכל זאת התיר החלקת יעקב לבסוף, אין זה אלא בשעה״ד, ודוקא בג' תנאים רחוקים ודחוקים, א) שהמכונה תהא בעלת נקבים קטנים, שאין העור נכנס בהם, ב) ש״ימתח העור״ בעת הגילוח, ג) שלא יהדק המכונה, וכידוע שהוכרח לדוחק הזה, רק כדי להפיס בני קהלתו, אבל כבר תמהו רבים וגם שלמים, האיך נסמוך על תנאים וחילוקים דקים כאלו, אשר חטאת הציבור והיחיד תלויין בה, ולמי נמסור היתר, התלוי בתנאים קשים כעל מנת שתעלי לרקיע, ומלבד שככל כי האי גוונא, כבר לימדנו חכז״ל (פסחים ל״ז עי׳א) הכלל דלא פלוג, דאל״כ יאמרו כל הסריקין אסורים, וסריקי בייתום מותרים, מלבד זה כבר כתב הנוב״י (מהד"ת סוס״י פ') לנידון דידן, שחילוקים כאלו הם ראשית הריסת הדת, עיי״ש, ובפרט תנאי ב׳ וגי, אשר כפסע בין ההיתר והאיסור, וכהררים בשערה תלויין לאויה, וכן דחאם, הגאון בעל מנחת יצחק (ח״ז ס״ק כ״ז) וא״א הגא״ש וש״א מכל וכל, עיי״ש.

ועוד הלא כבר הביאו הב״י וש״פ, מה שכתב הסמ״ק בשם הר״ת, שאסור לגלח אפי' תחת הסנטר בתער, שמא בעת הגילוח ימשך פאת הזקן אחריו, והובא בשו״ע (יו׳׳ד שם סי״א) ואתה הגע בעצמך, אם לחשש רחוק כזה חששו, שסו״ס פאת הזקן רתוק הוא מהשטח שתחת הגרון, וכ״ש שאינו מצוי להימשך, ואעפי״כ גזרו, על אחת כמה וכמה במכונות הגילוח, שמטיילים ומגלחים בהם על גבי מקום האסור ממש, מי ערב שלא יהדק, או לא ימשך העור אחריו, ובפרט שאפי׳ יצרני המכונות. מזהירים שלא ללחוץ המכונה יותר מדאי, שמא יושחת גם העור, הרי לך באיזה חשש קרוב קיימינן.

פיסקא דהאי דינא

לאור כל האמור נמצינו למדים לדינא, שחלילה לשום אדם אשר בשם ישראל יכונה, לגעת בזקנו או פאת ראשו ״במכונת
גילוח״, יהיה מאיזה סוג, ומאיזה מודל שיהיה, אחרי שהמכונות כהיום משחיתות ומכלות הכל, הרי ״תער גמור הם״, [ועכ״פ ספק תער גמור״ לכו״ע], וכהכלל שלמדנו מהש״ס, שכל שאינו משייר כלום, הרי זה השחתה גמורה, וכדפשיטא להו להראשונים הנ״ל ה"ה, הרמב״ן, והריב״ן, והרא״ש, והתוס׳, הנמוקי יוסף, והריטב״א, הר״י מלוניל, והשטמ״ק בשם ר׳ עזריאל, והרבינו בחיי, וכן פסקו להדיא גדולי האחרונים, ההפלאה, והח״ס, הנוב״י, והצמח צדק, והחפץ חיים, והחזון איש, והצור יעקב, הקהלת יעקב, והמנחת יצחק, וחלקת יעקב, (כמצוין לעיל) וכן דעת הגאון ר׳ שלמה זלמן אוירבעך זצ״ל, בספר הליכות שלמה (פ״ב ס״ז) ושו״ת חבלים בנעימים (חלק ד׳ סי' כ״ז) וזה השלחן (ח״ב יו״ד סי׳ קפ״א) ובית אב (מהדורא הי סי׳ רל״ב) ומנחם משיב (חלק א' סי׳ מ״ג) וכוי, ויבלח״ט גאון וגדול דודינו ה״ה א״א מו״ר הגאון שליט׳׳א, בעל שבט הלוי, והגאון מהר׳׳ח קנייבסקי, שיצאו ללחום בעוז ממש, כנגד המקילים לגלח בהם, וכמובא חלק מדבריהם בהקדמת הספר.

מעתה לפי כל האמור נמצינו למדין, שכל הרוצה לגלח זקנו לגמרי, אין לו עצה, אלא לגלח בסם, וכמו שכתב הנוב״י (שם) וכן ש״פ, וכאשר נהגו מקצת אבותינו ורבותינו או יש עצה לגלח במכונה כזו, שבודאי משיירת שער גדול כשיעור, היוצא בה מכל ספק איסור, וחיוב גדול מוטל על הרבנים ומורי ההוראה, וראשי הישיבות, להורות לעם, ולצעירי הצאן, עד כמה חמורה הלכה זו.

אם בארזים נפלה שלהבת

ועל זה ידוו כל הדווים, דבשלמא המון העם, שאין בקיאים ביסודות ההלכה, יש לדונם בשוגג, או אומר מותר, אבל אותם
המחזיקים עצמם לתלמידי חכמים ובני תורה, ואנשי שם יקראו, ואעפי״כ יזלזלו ויתירו בזדון להשתמש בדבר הנוגע [עכ״פ לספק] כמה לאוין דאורייתא בכל יום, ויעלימו עין מכל מה שנאמר ונכתב בלאו חמור זה, וכל זה בכדי להשיג תאוות היפוי, כמש״כ היעב״ץ והחפץ חיים, ושאר מחברים, הנשמע כדבר הזה, וכבר הביעו צערם ברבים, הגאונים בעל חפץ חיים, והדברי מלכיאל שם, על ״הבני תורה״ בדורם, והתאוננו מרה על מכשול הרבים שהם גורמים במעשיהם, עיי״ש, ואם כך אמרו בימיהם, אף כנגד המגלחים בדרך היתר, מה נאמר אנן בימינו, שהתירו לעצמם ״תער גמור בתואר מכונה״.

וכמה תמוה הדבר, הלא פסקי ״החפץ חיים״ יושבים ראשונה בממלכת התורה, ואף בדברים קלים, רבינו הזקן הוא ראש המדברים, וסוף המחברים, והלכה כמותו בכל מקום, ואילו כאן שכה הזהיר והתריע רבינו ז"ל על ענין חמור זה, בכל ספריו, מי מילל ומי פילל שיבוא יום, וביודעים יעלימו עין מפסקיו, ומפסקי מרן החזון איש, ובעל קהלות יעקב, והגאון מהר״א קוטלר ז״ל, [כאשר העידו לי תלמידיו המובהקים, שאף שלא היה מבקש מבחוריו שיגדלו זקן, אבל הזהירם מאד שלא לגלח בשום מכונה], וכן שאר גדולים וכאמור, כולם פה אחד הסכימו לאסור אף את המכונות שבימיהם, אף שעדיין לא היו משוכללים ומשחיתים כל כך, ולא עוד אלא שאסרו אף למוכרם ולסחור בהם, משום לפני עוור, וכעדות הגאון מהר״ח קנייבסקי שליט״א, ראה מכתביו בהקדמת הספר והדרת פני זקן, ועל אף כל אלו, יעלימו עין מדבריהם, ויגלחו בכלי משחית זה, נגד דעתם והוראתם.

סתירת כללי הספק וההוראה

ומה שנשמע לפעמים מהמקילים, שסמכו על מחבר פלוני, או על שאר מתירים, כמה תמוה הדבר, היכן נעלמו כללי הפסק וההוראה, ומלבד שלא מצאנו שום בירור ״משום בר סמכא״, ע״ז, לוא יהיה כדבריהם, הכי משום זה נעשה כללי
הפסק וההוראה פלסתר, הלא כידוע כל התורה מליאה מחלוקות ושיטות, אלא שיש סדר למשנה, וסדר לפסק, וכלל להוראה, ובראש וראשון דלעולם הלכה כרבים, וכמבואר לרוב בש״ס, וברמ״א (חו׳׳מ ס' כ״ה, וביו"ד סי' רמ׳׳ו) דהיינו אפי׳ באיסור דרבנן, וכ״ש להחמיר בדאורייתא, והשייך בכללי איסור והיתר (יו"ד סוס״י רמ״ו) הוכיח, דהיינו אפי׳ כנגד הגדול, כ״ש כאן שהאוסרים הם בתראי מאורי האומה, ויום יום אנו תלויים בפסקיהם והוראתם, והם הרבים והגדולים, שהבינו כן בדת תוה׳׳ק חז״ל וכל הראשונים, מי יעמוד כנגדם, ופשוט דכל המשנה מדבריהם, ומיקל כנגדם, ה״ז מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכעוקר תורת משה, ובפרט שבמילתא דאיסורא אנו קיימין, והמיקל בזה כנגד סתימת הש״ס והראשונים והפוס׳ הקדמונים והאחרונים, ולא מצאנו מנוח לנפשינו, מה יענו המקילים ליום הדין וליום פקודה, שעל חומרות שונות ומשונות הקפידו, ובאיסורי ולאוין דאורייתא הקילו והפקירו.

דעת הגאון בעל אגרות משה

ומה שישנם מסתמכים על הוראת הגאון רבי משה זצ״ל כאילו הורה להתיר בזה, קשה לשמוע זאת, ראשית מעידים תלמידיו הנאמנים, שהיה מקפיד לנסות המכונות, הרי שאף במכונות שבימיו, לא כולם ישרו בעניו ועל כרחך כן הוא הדבר, דאל״כ ראה זה פלא, הלא כידוע דרכו של הגאון ז״ל, שמעולם לא מנע עצמו מלדון על שום נושא שבתורה, נפשו
איותה ויעש, בדעתו הרחבה, מיד בנה תשובתו הרמתה, כי שם ביתו, ואם היה היתר המכונה ברור בעיניו, נגד כל חכמי
ישראל האוסרים [מה שלא יתכן כלל], האיך חסך שבטו וקסתו מלהשמיענו זאת, בתשובה ברורה ומיוסדת.

אין זה אלא שגם בעיניו היתה הלכה זו עמומה, ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שידע האיש משה, שכל חכמי ישראל, החיים עודינה, ואשר כבר שבקו חיים לכל חי, אסרוהו בכל תוקף, ועכ״פ חששו לספיקא דאו׳, וביטל דעתו מפניהם, ונמנע מלהתירו להדיא, וכמו שנהגו חז״ל בכל כיו"ב, בבחינת הלכה ואין מורין כן (שבת י״ב ע״ב וניו״ב) וזאת אף על המכונות שבימיו.

ויותר מזה סיפר לנו אחד מגדולי תלמידיו והמורים פה ארה״ב, שפ״א העירו להגאון ר״מ ז״ל, על שהחפץ חיים ז״ל ושאר גדולי עולם מחמירים כל כך בדבר, ומיד כתב הוראה ברורה, שלכה״פ הבני תורה לא ישתמשו במכונת גילוח, וביקש שיפרסמו הדבר בעיתונים החרדים, ומשום מה לא יצא הדבר לפועל, ע״כ, ואף מי שלא יקבל כ״ז, אנו די לנו בהוראת כל הגדולים הנ״ל האוסרים, ואין לנו לזוז מדבריהם, ובפרט כי רבים הם, ותשמש נר לרגלינו העובדא הנפלאה והנוראה, המובאת (בתוספתא דביצה) שפ״א בליל שבת נפלה מנורה של פרקים, והחזירה ר׳ עקיבא למקומה, ור״ג הקפיד עליו, ענה לו ר״ע לר׳ גמליאל, למדתנו רבינו הלכה כרבים, אע״פ שאתה אוסר — הם מתירין, והלכה כמרובין ע״כ, ואם כך אמר ר׳ עקיבא לר"ג, אעפ״י שהיה רבו, ונשיא שבדור, ובכדי להקל, עאכו״כ שראוי לכל בר ישראל לחוש לרוב שיטות רבותינו, כשדעתם להחמיר, ונוגע לכמה לאוין דאורייתא, ותו לא מידי. 

עבירה גוררת עבירה

נוסף לכל האמור, הרי עינינו רואים, כמה קשה הנסיון בזה, והאיך נתקיים במגלחי הזקן מאמז״ל, עבירה גוררת עבירה, וכן היום אומר לו עשה כך וכו', שהרי כידוע אלו שהורגלו לגלח זקנם [בכל יום,] הרי בכל עת שזקנם יגדל מלבד שהדבר מכביד עליהם, הרי הם בושים בו, ועי״ז עומדים בנסיון עצום, כשמגיעים הימים שחכז״ל אסרו לגלח בהם, וימים אלו לא מעטים הם, פעמיים חוה״מ, ימי הספירה, ובין המצרים, ובעוה״ר בתואנות שונות ומשונות כבר מצאו הרבה היתירים בדויים, או דעת יחיד, כדי להקל ולגלח גם בימים אלו, ממש עבירה גוררת עבירה, ומעלימים עין, שבזה עוקרים סוגיות, והלכות מפורשות, ומנהגי ישראל קודש, שעליהם מסרו אבותינו ורבותינו נפשם בכל עוז, זה כאלפיים שנה, שלא כן המגדלים אף מקצת זקנם, שאין נוגעים ועומדים כלל בכל נסיונות הללו.

חשש פסולי עדות

ודע עוד דלאור כל המבואר, צע״ג אם ראוי לצרף המגלחים במכונה לעדות, וכמבואר בשו״ע (חו״מ ס' ל״ד סכ״ד דעבריין
פסול לעדות, ואין לדחות דלא הוי אלא שוגג, וכט״ז (יו"ד סי' צ״ח סק״ט) דכל טועה בדין נקרא שוגג, כל זה לא שייך בנידון דידן, דכאן אין זה טעות, אלא העלמת עיין מדברי רוה״פ האוסרים, שעפ״י כללי או"ה, הלכה כדבריהם, וכאמור, ולכל הפחות היה להם לחוש, מטעם ספיקא דאורייתא. ואף שהגאון רעק״א (סי׳ צ״ו) נטה להכשיר עדות איש שגילח בתער, כיון שחשב הדבר להיתר, הנה מלבד שהגאון ז״ל לא נכנס לפירצה דחוקה זו שם, רק בנידון דידיה שהיה דיעבד, במעשה שהיה שעד מגולח ראה הקידושין, וחשש מלהתיר אחר מעשה אשת איש לעלמא בלא גט, משא״כ בנידון דידן, שאנו באים לסמוך על עדים אלו לכתחילה, מאן גבר להתיר זאת, ובפרט במקום שיש לו מתירים, שעדים אחרים כשרים בלא פקפוק לפניך.

ועוד דעד כאן לא סמך הגאון רעק״א לדונם כשוגגים, אלא בזמנו, שספרי הטור והשו״ע, וכ"ש דברי שאר פוסקים, לא היו
כ״כ בנמצא, וחלק גדול מהתנהגות הציבור, היה רק עפ״י הרואה איש ברעהו, משא״כ בימינו שספרי הטוהשו״ע וכל הפוס׳ שכיחים ומצויים לכל, לרבות דברי אחרוני האחרונים, וביותר פסקי החפץ חיים, והחזו״א, השגורים ומפורסמים בפי כל, ובפרט בין ציבור הלומדים, כל בר בי רב יודע היטב, שהחפץ חיים, והחזו״א, ושאר גדולי הפוסקים אסרוהו, ועל אף כל זאת העלם יעלימו עיניהם מדבריהם, קשה להחשיבם כשוגג, ואומר מותר, אלא טועים הם בדבר משנה ביודעין, זיל קרי בי רב, וכמו שכתב הרמ״א (חו״מ ריש סי' כ׳׳ה) וש״פ, שבזמה״ז כל הטועה אף בדברי הפוס׳ המפורסמים, חשיב טועה בדבר משנה, כ״ש בדבר ברור ומפורסם כזה, עיי״ש.

ואין לסמוך על שאולי מצאו איזה מתיר בזה, כי מה מקום לדברי היחיד או אפי׳ יחידים, כנגד רבים, וגדולים האוסרים וכנ״ל, ועוד דכבר הביא הדרכי משה (אה״ע סי' י' ס״ק ד׳) בשם תשו׳ הרא״ש (כלל ל״ב סי' ג') דכל העושה נגד הוראת גדול שבעיר, אעפ״י שהתירו לו אחרים, קנסינן ליה, עיי״ש, והעתיק הדע״ת (סי׳ שי״ח ס"א ד"ה ועיין) דבריהם, והדגיש, שאפי׳ האחרים שהקילו לו הם ג״כ חכמים, מ״מ כיון שעושה נגד אזהרת הגדול, חשיב מזיד, עיי״ש, ומי לנו גדול מהחפץ חיים, והחזון איש, והקהלת יעקב, ושאר כל הפוסקים הנ״ל האוסרים בחד פיסקא.

ועיין עוד פתח״ת (יו"ד ס״ צ״ט סק״ה) בשם הצמח צדק [הראשון], דכל ששואל ספיקו לסתם ת״ח, ולא לבעל הוראה מפורסם, לא נחשב כשוגג ואומר מותר, עיי״ש, וכ״ש כאן שהמשקל מכריע בקל כצד האוסרים, הן מצד ריבויים, והן מצד
גדלותם, הלא המה גדולי עולם אדירי התורה, את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה, וכמובא דברי מקצתם לעיל, וכן מפורסם שיטתם וידוע, לכל הרוצה לראות ולשמוע, קרוב לומר דכל המעלים עין מדבריהם, חשיב מזיד.

על כן מן הדין ראוי ונכון להחמיר, שלא להשתמש באלו המגלחין במכונה, לעדות, ובפרט לעדות גיטין וקידושין החמורים, ולמגלח עצמו אשר קצת יראת שמים בלבבו יאמר, די לך שאתה סומך להקל בזה לצרכך, אבל האיך תעמיד עצמך לעדות, בו בזמן שלדעת כל האריות שבחבורא, ה״ה הפוסקים הגדולים הנ״ל, האוסרים המכונה בהחלט, חשוב אתה עבריין גמור, ואחרי שחז״ל אמרו (ב״מ ה: ושימ) חזקה אין אדם חוטא ולא לו, מה לך להכניס עצמך במה שנוגע לאחרים, ובפרט בעדות חמורה כנ״ל, ועל קלות מאלו כבר כתב הפמ״ג (או"ח א״א סי' ל׳׳ב ס׳׳ק ה') אחריות דאחריני למה לנו, כ״ש בחמורות כנידון דידן.

איבוא דהאמת הוא שלאור חומר האיסור, וריבוי הלאוין הכרוך בזה, מן הראוי היה להרעיש עולמות, ולגזור על הנכשלים, שלא להעמידם כש״ץ, ולא לצרפם למניין, ולקרה״ת, וכיו״ב, ולפרוש מהם, עד שיתקנו הדבר, וכראוי לכל עבריין המזלזל באיסורי תורה, אלא שכבר הוכיח הח״ס (או״ח סי' ס"ו) וכתב דאין ראוי לבטל שום מנהג בכח, אפי׳ יש בו קצת איסור, מפני המחלוקת, [איברא מדכתב הח״ס ״קצת״ איסור, אולי מודה באיסור דאו׳ ולאוין, כנידון דידן, שצריך להרעיש, אולם מאן גבר בדורינו להעמיד דת על תילה, וצ׳׳ע] וסיים שם, אלא שהחכמים ויראי ה׳ יפרשו מהם וכוי, וממילא יראו שאין דעת חכמים נוחה מהם, וכל מי שיראת ה׳ בלבו יסתלק מן האיסור, וה״נ כן, ע״כ, והעיקר שהכל תלוי בהוראות הרבנים והראשי הישיבה, כמאז״ל ואשימם בראשיכם, וכנ״ל.