הרב שמואל הלוי ווזנר
שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן צו

 ח' אייר כ"ג לספירה תשל"ח לפ"ק.
כבוד ידידנו הה"ג המופלג מזכה הרבים רבי משה וינער שליטא בעמח"ס הדרת פנים. אחדשה"ט ושת.

יקרתו קבלתי ואשר בקש לבאר עו"פ טעמי ונמוקי באיסור מכונת הגלוח, וטעם ושיטת חזון איש זי"ע, אכתוב בקצור, הנה תער בתורה לא כתיב, ושני יסודות האיסור בזה הם השחתה וגילוח, וגדר השחתה כ' הר"ן פ"ג דמכות כל שאין השערות ניכרות, ובריב"ן שם כ"א ד"ה ת"ל כתב היתר מספרים בעלמא משום שאין חותכין בצד העיקר אבל כל שחותך בצד העיקר דהיינו בתחלת חלק השער הנגלה היוצא מתוך העיקר הוא בגדר תער, וא"כ מכונת גילוח הנ"ל הוא תער דאורייתא ממש,

ומספרים כעין תער הוא החותך סמוך לבשר דהיינו שמניח המספרים סמוך לבשר אך אין חותך סמוך לבשר ממש כ"ה פשטות הסוגיא דנזיר נ"ח ע"ב, וע"ש מ' ע"ב, וכ"ה סוגית הראשונים, וזה הי' פשיטת הח"ס או"ח סי' קנ"ד לאסר מה"ת אפי' במספרים אם הי' חותך כתער ממש, והשערתו של הח"ס נתאמת בימינו.

ואל ישיא לב האדם לומר שדהתו"ס ל"ט ע"א ד"ה נזיר שגילח שכתבו שכעין תער ג"כ משחית מעיקרו, וכ"כ התוס' עוד שם מ' ע"א ד"ה ובתער חולק על יסוד הנ"ל שכתבנו דכל שהיא סכין וחותך סמוך לעיקרו ה"ה תער דאורייתא, דדא טעותא היא שהרי התוס' בנזיר שם מ' ע"ב ד"ה דתניא כ' בעצמם וז"ל ובמספרים ליכא השחתה שאינו נוטל השער מעיקרו ושרשו, הרי מפורש כהח"ס דאלו הי' נוטל במספרים השער מעיקרו ושרשו הי' גם במספרים דין תער דאורייתא, ומעיקרו ושרשו היינו עד העיקר לא השורש ממש, דודאי אין השורש עצמו בכלל דזה גם בתער דאורייתא לפי הלכה אינו יסוד לאיסורו, ודהתוס' שם ל"ט ע"א ומ' ע"א הנ"ל, ע"כ מתפרשים באחד מתרי אנפין דאו דדין זה מיוחד בנזיר דהתם תער מפורש כתיב ואפי' כעין תער ממש אינו תער אבל דרך זה קצת דחוק, - או מה שנראה יותר שהתוס' עיקרם אשאר המעבירים כתלושה וכדומה קאי כאשר יראה בדבריהם והיינו דאם לא דומה עכ"פ בזה לתער שתלשו מעיקרו ושרשו כיון שגם בגלוח אינו דומה כיון דדרך תלישה וכה"ג הוא א"כ במה דומה לתער, - אבל מספרים דדומה בצד של גלוח אם הי' גם צד הדמיון שנוטל עד עיקרו ושרשו א"כ דומה לגמרי לתער והוא תער ממש כמפורש בדהתוס' שם מ' ע"ב הנ"ל שו"ר שגם ידידי ש"ב הגר"נ גשטטנר שליט"א בתשובתו פי' כן דהתוס' והוא נכון - ובלא"ה דברי הרמב"ם פ"ו מנזיר ה"א מחלוקת על דברי התוס' הנ"ל.

ובגדר מלקט ורהיטני: ידוע שישנם ב' דעות בראשונים דלריב"ן ושאר ראשונים רהיטני הוא כלי אומנת שמגלח כמו תער והפטור משום שאין דרך גלוח בכך, ולדעת הר"ן הר"ן רהיטני כעין מלקט צבת המלקט שערות שלא כדרך גלוח, וא"כ בדידן לשני הפירושים אסור, דמכונת גילוח הנ"ל כהיום דרך גלוח בכך ובאה אצל כל הגוים כהיום במקום התער ואיתמחי למלאכת הגלוח עוד יותר מתער, וכן לר"ן פשיטא דכה"ג אסור מה"ת, ופשוט מאד דע"פ הלכה אין שום הבדל בגודל הסכין אם הוא גדול או כ"ש ממש כיון שהוא בגדר סכין למלאכתו וחותך ע"י חדודו, והחתוך עד השחתה כמו תער, ומקום הגלוח נשאר חלק למשעי.

ואין להתעקש דהוא בגדר כתוש ולא בגדר חתוך כאשר עלה בדעת איזה בני תורה אשר רמז כב' מעל' דכל המודל שראינו ונפוצים בעולם חותכים ע"י מהירות התנועה של הסכין בפגישתו עם שכנגדו וע"י יסוד זה נבנה כל מציאות הזה, וא"א לחלוק על מה שבהיר כשמש, ואפי' ימצא ע"ד מיעוט מציאות אחרת אשר לא ראינו, מי יכניס עצמו לזה, וקורא אני ע"ז מש"כ בח"ס שם בסו"ד דהיום יתירו זה וימשך שיתירו גם את האיסור מדאורייתא גם לפי דבריהם, ומכ"ש דלפי ענ"ד כל התפיסה הזאת של מעשה כתוש היא תפיסה מוטעית במציאות הדברים, (וע"ע פסחים ל"ז ע"א יאמרו וכו').

ומה שכ' בשיטת החזון איש זצללה"ה, היות הי' לי מו"מ בהלכה עם החזון איש עוררתי אותו פעם על המכשלה הזאת והי' פשוט בעיניו לאיסור מאותם טעמים שהזכרתי למעלה דהיינו שיטת הריב"ן ושאר הראשונים סוף מכות, ולא מחומרא בעלמא אלא מעיקר הדין, והדבר ידוע מאד בכל הסביבה שלו.

ומה שלא פרסם כן בספרו לא ידעתי הטעם, אבל וכי זה מה שפוסק לא העלה הכל על הכתב הוא סבה לחלוק עליו ביודענו שהי' דעתו נוטה לאיסור גמור ועד סוף ימיו החזיק כן, והירא את דבר ה' ירחיק עצמו מכל הנ"ל כמו מן התער, והיות כי מעל' כבודו נ"י זכה במצוה הנ"ל יזכהו ה' הטוב גם הלאה להחזיק במעוז דרכו, ואת מזכי הרבים יהי' נמנה.

הרני דוש"ת באהבה בלונ"ח מצפה לרחמי ה'.