בגלל ריבוי הטועים יש נושא שזקוק להבהרה והוא: 'ששער באשה ערוה' ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.
ראה בתחילת פרק ב' בספר גדר עולם לרבנו בעל המ"ב שכתב וז"ל:
| |
"דע עוד דמלבד איסור פרוע ראש יש עוד ענין אחר שמחמת זה צריכה להיות שערה מכוסה אפילו בביתה באיזה כיסוי או בפאה נכרית דאל"ה אסור אפילו לבעלה לומר שום דבר שבקדושה נגדה דהשער הוא בכלל ערוה כמו שאמרו חז"לרכג שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים וכו'."
|
כאמור בפרקים א'-ב' האיסור של פריעת הראש חל רק על האשה משום פריצות דגברי. ואלו האיסור של שער באשה ערוה קאי רק על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוסרכד בנוסף לזה השער של אשה נשואה נקרא ערוה גם לענין זה שאסור לאיש זר להסתכל עליורכה "כדי להרחיקו מהזימה..שלא יבא להרהר בה"רכו
איסור פריעת הראש נלמד כאמור בגמרא בכתובות עב.' ממה שצותה התורה לפרוע את ראש האשה הסוטה וזה לשון הגמרא:
| |
"ראשה פרוע דאורייתא דכתיב ופרע את ראש האשה"
|
ומרא דשמעתתא דאיסור פרועת הראש הוא תנא דבי רבי ישמעאל. ואילו שער באשה ערוה נלמד מהגמרא בברכות דף כד' וזה לשון הגמרא:
| |
"אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים"
|
וכאמור מרא דשמעתתא דדין שער באשה ערוה הוא רב ששת.
איסור פריעת הראש ברה"ר לדעת כל הפוסקיםרכז הוא איסור דאורייתא. ואילו האיסור בדברי תורה כנגד שער לדעת כל הפוסקיםרכח הוא איסור דרבנן.
בתוך הבית אין איסור פריעת ראש, ומדינא דגמרארכט יכולה ללכת לגמרי בגילוי ראש אפילו בחצר הביתרל בעוד שברה"ר האיסור הוא מדאורייתא. ואילו לגבי שער באשה ערוה אין שום חילוק בין הבית לרה"ר, דגם בבית אסור אפילו לבעלה בדברי תורה כנגד שערהרלא וכן אסור לזר להסתכל על שערה בביתה בדיוק כמו בכל מקום אחר.
אזהרת התורה שלא יצאו בפרוע ראש הוא דווקא רק לבנות ישראלרלב ואילו לגבי שער באשה ערוה, "צריך עיון" לדעת הפוסקים אם יש איסור בדברי תורה כנגד שער של "נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן"רלג
לענין ערוה ראה בבית יוסף סי' ע"ה וז"ל:
| |
"כל מקום שהדרך לכסותו הוה ערוה"
|
ובש"ע הגר"ז עה'-א' ועה'-ד' כתב שמקום שהדרך לכסותו הוה ערוה "מפני שמביא לידי הרהור". "מקום שהדרך לכסותו" מתפרש בשתי אופנים: האחד שזו הדרך לכסותו מצד הדין, ולכן "אפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש כדרך הפרוצות אסור..כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיה מכוסה וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה הוא"רלד ואפשר לפרש גם שאפילו כאשר מדינא אין חיוב לכסות כגון שער היוצא מחוץ לצמתןרלה אבל "אם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה מממלא בכלל ערוה הוא"רלו
ראה בשבת ק"נרלז שהאיסור בדברי תורה כנגד ערוה נלמד מהפסוק "ולא יראה בך ערות דבר"רלח "ואע"פ שאין הכתוב מדבר אלא בערותו ממש כשהיא מגולה ונראית..מ"מ מדברי סופרים..כל דבר שמביא לידי הרהור נקרא ערוה כמו שאמרו טפח באשה ערוה"רלט והמימרה של רב ששת בברכות כד. "שער באשה ערוה, שנא' שערך כעדר העיזים" באה ללמדנו שלא רק טפח מהגוף נחשב ערוה אלא שחז"ל נתנו גם לשער חשיבות של גוף להחשיבו כערוה, מפני ששער שהדרך לכסותו "מביא לידי הרהור"רמ ולכן לדעת רוב הראשונים אסור מדרבנן בדברי תורה גם כנגד השער.
ואלו לדעת הרמב"םרמא שכתב וז"ל:
| |
"כל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא"
|
דברי שמואל ורב ששתרמב "קול ושער באשה ערוה...לא לענין ק"ש נאמר, אלא לענין שלזר אסור ליהנות מקולה ולהסתכל בשערה"רמג הבית יוסף בסימן עה' הסביר את דברי הרמב"ם כך:
| |
"והשמיטרמד קול ושעררמה, משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמררמו ולא לענין ק"ש".
|
גם תוספות רי"ד האגודה וריאז סוברים כמו הרמב"ם שהשער והקול לא נחשבים כגוף ממש לענין שאסור בדברי תורה כנגדם. את חידושו של רב ששת שגם "שער באשה ערוה" למדו הרמב"ם וסיעתורמז רק לענין זה שגם השער נחשב כגוף לאסור אותו בהסתכלות על מנת להנות, כמו שאצבע קטנה אסורה בלאו דלא תתורו אחרי עינכם וכו'רמח
למסקנה, לדעת כל הראשונים צריכים להתקיים שני תנאים כדי להחשיב מקום כערוה לאסור בדברי תורה כנגדו: האחד שיהיה מקום מכוסה. השני שיהיה גוף. השער אינו גוף ולכן למרות שהוא "מביא לידי הרהור"רמט, אפילו הכי מותר מן התורה לכולי עלמא בדברי תורה כנגדורנ לדעת רוב הראשונים נתנו חז"ל גם לשער חשיבות כמו הגוף ולכן אסור מדרבנן בדברי תורה כנגדו. ואלו לרמב"ם וסיעתו גם מדרבנן לא נחשב השער כמו הגוף לענין זה, ולכן פסקו שמותר בדברי תורה כנגד שעררנא
הש"ג והרמ"ארנב שגם הם בכלל החולקים על הרמב"ם לגבי השער, וסוברים שחז"ל כן גזרו על השער להחשיבו כגוף לאסור בדברי תורה כנגדו, אבל לגבי הפאה הם מודים לו שאכן איננה כמו הגוף לענין זה ומותר בדברי תורה כנגדה. ראה ש"ג שבת דף כט' בדפי הרי"ף וז"ל:
| |
"דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש וגם נראה בשרה עם השער."
|
גם איסור ההסתכלות בשער להחשיבו כערוה כאשר כשמסתכל עליו לבד כמו שמסתכל על אצבע קטנה בפני עצמה נלמד שם בברכות כד.
| |
"אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף."
|
ועוד אמר שם רב ששת
| |
"שער באשה ערוה שנא' שערך כעדר העיזים"
|
כלומר בלי החידוש הראשון של רב ששת היינו יודעים מהלאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם ועינכם" שהתורה אסרה בהנאה את יופיה של האשה הנשואהרנג, אבל לא היינו יודעים שהאיסור קאי גם על כל איבר בפני עצמו לבד, כגון שאסור להסתכל על אצבע קטנה לבדהרנד
ובלי החידוש השני של רב ששת לא היינו יודעים שעל השער עצמו לבד גם אסור להסתכל כמו שאסור להסתכל על אצבע קטנה, שהרי כאמור לעיל ברמב"ם השער איננו גוףרנה, ולכן אי אפשר ללמוד אותו כמו שאר חלקי הגוף מאצבע קטנה. וגם לא ניתן ללמוד שאסור להסתכל על השער לבדו מ"פרע את ראש האשה", משום שכאמור בפרק ב' התורה אסרה את גילוי הראש מטעמא דפריצות, כלומר בגלל שהקישוט זה של השער מיפה את כללות מראה פניה של האשה באופן שגורם לגירי היצר והרהורי עברהרנו. ולא היינו יודעים שאסור להסתכל על השער בפני עצמו לבד גם כאשר לא מסתכל על פניה או על מראה הכללי. כמשמע לן רב ששת
| |
"מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא"רנז
|
ולכן גם על השער לבדו אסור להסתכל כמו שאסור להסתכל על אצבע קטנה לבדה, ואפילו על אותו מעט שער שרגיל לצאת מחוץ לקישורי המטפחת אסור להסתכלרנח באופן דומה לא היינו יודעים שאסור להנות מקול אשה שהרי גם הקול איננו גוף. כמשמע לן שמואלרנט שגם הקול לבדו נחשב ערוה לאסור את הנאתו על זררס
את תמצית הנושא סיכם הרמב"םרסא וזה לשונו:
| |
"המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות, כמי שמסתכל במקום התורף, ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור"
|
מכיוון דערוה ופריעת הראש הם דינים נפרדים לגמרי לכן שייך שיהיה האחד בלי השני כגון: האשה המגלה שערה בבית אין בה משום פריעת ראשרסב. ואפילו הכי גם בביתה אסור לזר להסתכל על שערה, ובנוסףרסג אסור לבעלה לקרוא קריאת שמע כנגד שערה אפילו בביתםרסד. וכן נכריות צ"ע אם מותר לקרוא כנגד שערן למרות שאינן חייבות לכסותןרסה. ומאידך גיסא שייך דין פריעת ראש בלי דין ערוה כגון: שמדאורייתא מותר בדברי תורה כנגד שער הראש של אשת איש, למרות שמן התורה אסור לגלותו ברה"ר.
ועוד לדעת הרמב"ם וסיעתורסו מותר לכתחילה גם מדרבנן להגיד דברי תורה כנגד שער של כל אשה נשואה, ואין בכך כל סתירה לזה שגם הם סוברים כמו כל הראשונים, שיש איסור דאורייתא משום פריצות דגברי שאשה נשואה תפרע את ראשה ברה"ררסז.
בדומה לשער מותר להגיד דברי תורה כנגד אשה הלובשת בגדים אדומים, או שטווה ורד כנגד פניה משום שגם הם אינם בכלל הגוף, אף על פי שאסור לה לצאת כך לרה"ר משום פריצותרסח.
מלבד כל האמור לעיל ישנה סיבה נוספת לא לגלות את המקומות המכוסים בגוף אפילו בחצר ובבית. וזה משום ש"מלא כל הארץ כבודו"רסט. ולכן "צריך ליזהר.. לא לגלות מבשרו ואפילו מעט כל שדרכו להיות מכוסה"רע. ובש"ע הגר"ז ב'-ו' כתב שעכשיו "שכולםרעא צריכים לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות" כלפי השם יתברך. הטור שם מביא את המקור לדין זה המופיע בשבת קיח:
| |
"א"ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי" |
ביומא מז. ובירושלמי מגילה פ"א' ה"ו' מובא מקור נוסף לדין זה במעשה דקמחית שבזכות "צניעות היתרה שהיתה בה זכתה שיצאו ממנה כהנים גדולים"רעב. ולכן כתב הדרכי משהרעג שאף על פי "דאין איסור ללכת בפריעת הראש אלא דוקא בשוק"רעד, אפילו הכי
| |
"צניעות מיהא הוי ששום אשה לא תראה שער כלל אפילו בבית וכמו שמצינו במעשה דקמחית זכתה משום זה שיצאו ממנה כהנים גדולים"
|
למרות שהטעם לצניעות דקמחית הוא משום דעומד לפני המלך, בעוד שהטעם לדין של ערוה הוא משום הרהור או מיאוס, אפילו הכי הגדרים של "צניעות דקמחית" זהים לגדרים של "ערוה", והם חלים כאמור לעיל רק על המקומות המכוסים בגוף. ולדוגמא הפאה הנכרית מכיוון שאיננה גוף איננה נחשבת לערוה, ולכן מותר בדברי תורה כנגדה אף על פי שהיא מכוסה ברה"ר, וגם מותר ללכת בחצר ובבית בפאה נוכרית גלויהרעה ולא עוברת בכך גם על צניעות דקמחיתרעו
מלבד איסור פריעת הראש ברה"ר משום פריצות דגברי ומשום בחוקותיהםרעז. ואיסור גלוי השער אפילו בחצר משום דת יהודית דהוא מנהג הצניעות שקיבלו על עצמן בנות ישראלרעח. וגם מטעמא דערוה שאסור להסתכל אפילו על השער לבדו בפני עצמו משום גרוי היצר, וגם שאסור בדברי תורה כנגדו משום הרהור ומיאוס, וגם שצריכה להזהר לגלות השער אפילו בבית משום צניעות דקימחית דמלא כל הארץ כבודו. ישנה עוד סיבה להיזהר מאד שלא יתראה שום שערה אפילו בביתה, משום הקללה הכתובה בזהר הקדוש פרשת נשא
| |
"דלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתה וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכת בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישא וכו'"רעט
|
ובתשובת חתם סופר סימן לו' כתב וז"ל:
| |
"דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזהרפ א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז... דבארצותנו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזהר."רפא
|
