לסיכום, בסוגיה זאת ישנם שתי קבוצות של ראשוני האחרונים: הקבוצה הראשונה כוללת את הרמ"א המ"א ועוד אחרונים שמתיחסים לדברי הש"ג ומסכימים אתו שאכן הפ"נ מותרת בחצר, ואלו ברה"ר פשיטא שגם הם אוסרים את הפאה מדאורייתאקפט
וכנגדם יש את הקבוצה השניה של האחרונים שכמובן גם הם אוסרים את הפ"נ ברה"ר, אלא שלא יכלו ללמוד שהש"ג מתיר את הפאה רק בחצר הבית בגלל שלא ראו את הש"ג על הגמרא בכתובות עב, ולכן לא העלו בדעתם שהש"ג יחמיר עד כדי כך לאסור את גילוי הראש בחצר כנגד כל הראשונים האחרים שמתירים.
האופן הזה שנאלצו ללמוד את הש"ג היה גם השורש לפרסום המוטעה שהש"ג מתיר את הפאה הנכרית ברה"ר. ולכן למרות גדלותו העצומה של בעל הש"ג, הם המה בעצמם היו אלה ששלפו את חרבותיהם ויצאו במלחמה חזיתית נגדו.
וכך מכיון שהפירסום המוטעה הנ"ל שהש"ג קאי על רה"ר, הלך השתרש והתפרסם גם במשך הדורות הבאים, הצטברו כנגד הש"ג הרים גבוהים של קושיות וטענות חריפות ללא מענה, והיה הדבר לפלא בעיני כל רואה.
וזה לשון מהרר"י מינץ קציניעליבויגען המופיע גם בשו"ת הבאר שבע בסיום דבריהם:
| |
"על כן אומר אני לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועיקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כך עמדנו על מקום טעותו."
|
והיעב"ץ בשאלת יעב"ץ חלק שני תשובה ח' כתב וז"ל:
| |
"והנה הכל הבל ורעות רוח. וכל מה שהרבה בחבילות ראיות אין בהם ממש והם עזר כנגדו"
|
הרמ"א בחושן ומשפט סימן כה' בסוף סעיף ב' כתב וז"ל:
| |
"אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו, ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים על ספק שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוו שמיע להו הדרי בהו מהריק שורש צו'."קצ
|
כל שכן בענינינו, כיון שאותם "החולקים" על הש"ג וודאי ובוודאי שלא ראו את הש"ג הגמרא בכתובות דף עב', "ואי הוו שמיע להו הדרי בהו" מהתקפותיהם החריפות נגדו, ווודאי ובוודאי שלא היתה נוצרת כל מחלוקת בענין.
ועוד שהרמ"א מדבר באופן שהאחרונים באמת חולקים על אותו הגאון, ואפילו הכי אנו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים הנ"ל משום הסברא "דאי הוו שמיע להו הדרי בהו". כל שכן וכל שכן בענינינו שכל "החולקים" על הש"ג אינם חולקים עליו, ופשיטא שלדעת כולם אסור ללבוש פאה ברה"ר, "ואי הוו שמיע להוקצא הדרי בהו" מהתקפותיהם נגדו, והאמת והשלום אהבו, וההלכה היא כדברי כולם גם יחד.
ובאופן דומה גם אותו מיעוט קטן של אחרונים שבגלל הגזרות השתדלו למצוא איזה שהוא פתח להתיר את אותן הפאות המכוערות של אזקצב ולמרות כל האוסרים חשבו שישנו גם כן איזה שהוא צד להיתר על סמך הפרסום שהשתרש שהש"ג מתיר את הפאות. פשיטא ופשיטא שגם הם "אי הוו שמיע להו" שמהרר"י קציניעליבויגען וסיעתו למדו ופירסמו שה"ג קאי על רה"ר רק משום "שלא ראו דברי הגאון" הש"ג על הגמרא בכתובות, ולכן לא העלו על דעתם שדיבר על רק על חצר, אז וודאי ובוודאי שגם אותם האחרונים היו "הדרי בהו" מאותה הווא אמינא שיש גם איזה שהוא צד להתיר אפילו את אותן הפאות של אז.
סיכום הענין מובא גם בדברי הראב"ד הרב משה אריה פריינד זי"ע שכתבקצג וז"ל:
| |
"שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירוקצד אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ"ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו."
|
הארת הסוגיה עושה שלום בין כל הראשונים והאחרונים ובמיוחד בין הש"ג לכל האחרוניםקצה שיצאו נגדו בחריפות נוראה. ראה בשו"ת התשב"ץ חלק ד' סימן יג'-יד' וז"ל:
| |
"דכלל גדול בידנו אפושי פלוגתא לא מפשינן וכו'."
|
וכן כתוב בשו"ת מהרי"ק וז"ל:
| |
"דבכל מקום שאנו יכולים להשוות דעת הפוסקים ולעשות שלום בפמליא של מעלה אין לנו לעשות מחלוקת בניהם."
|
