הרב אליעזר פולק שליט"א 
ראש כולל תפארת אריה, ירושלים

קובץ אור ישראל שנה ו גליון ב (כב) טבת תשס"א

פתח קישור

 

בירור בדין פאה נכרית

בו יבואר שיטת הפוסקים האוסרים והמתירים, וראיותיהם מסוגית הגמ' והראשונים

מבוא

פאה נכרית מחלוקת הפוסקים, ולהלכה - במקום שנהגו להקל - מותר.

הנה ידוע המחלוקת הגדולה בין האחרונים בעניין פאה נכרית^א ראשוני החולקים הם השלטי גיבורים^ב שמתיר, הוא הראשון שכתב שיש ראיה מהגמרא למנהג ללכת עם פאה נכרית. ונחלק עליו בתוקף הבאר שבע^ג והאריך והרחיב בכל סוגיות הגמרא בענין זה ואוסר בתוקף ותשובתו היא היסוד ואבן הפינה לכל הסוגיא, ובעקבותיהם הלכו הרבה אחרונים, זה מצדד לכאן וזה לכאן. רובם מפלפלים בראיותיו של הבאר שבע (נכרית: היינו שעשוי משער אשה אחרת. לבוש)(הביא תשובה מכתב יד של מהר"י קצלנבויגן^ד בן דורו של השלטי גיבורים)(כנראה משום מראית עין - עיין להלן).(לעיל הבאנו התשובה במלואה, עם השגות האחרונים, ורצוי קודם לעיין שם - פתח קישור)והנה להלכה: דעת גדולי הפוסקים שעליהם אנו נסמכים הלכה למעשה - הרמ"א . (או"ח עה,ב) ובד"מ (סי' ש"ג), המג"א (עה,ה), הפמ"ג^ה (א"א סי' עה,ד ובמשב"ז סי' שג,ט) והגר"א (או"ח סי' עה) והשו"ע הרב (סי' עה), ועוד רבים מגדולי הפוסקים^ו להתיר פאה נכרית ברה"ר. והמשנה ברורה (סי' עה) הכריע כעין פשרה שיש להקל רק במקומות הנוהגים להקל, וא"כ בודאי המקילים במקומות אלו יכולים לסמוך עליהם. והנוהגים להחמיר ודאי תע"ב כיון שהרבה פוסקים אוסרים מעיקר הדין.

הרמ"א: העתיק להלכה את שיטת הש"ג^ז. בדרכי משה בסי' ש"ג כתב על דברי הטור שיוצאה אשה בחוטי שיער (כמו שתיקנו בטור החדש), ואיירי ברה"ר, עי"ש, כתב הדרכי משה וזה לשונו:

"מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה, או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער"

וגם בדרכי משה סי' ע"ה על דברי הטור שאסור  לקרוא קריאת שמע כנגד שיער אשה, כתב:

"ועיין לקמן סי' ש"ג, כתבתי דשערות תלושות שלובשת אשה שתהיה נראית בעלת שיער אינן ערוה, וע"ש".

ויש לציין שבאמת בסי' ש"ג לא איירי בדרכי משה בענין קריאת שמע, שהרי קאי בסי' ש"ג שם הנידון לענין במה אשה יוצאה. ועם כ"ז הדרכי משה כרך את הדברים, אע"פ שהם דינים שונים הנלמדים מפסוקים שונים, אך לענין פאה נכרית שווים הם, שכיון שנתבאר שאין הפאה חשובה כגוף האשה ואינה נחשבת בכלל שיער אלא כבגד וכדו', א"כ מה לי לענין ק"ש או לעניין פריעת ראש, הרי בשני הדברים בעינן שיער וזה לא שיער.

גם בשו"ע סי' ע"ה סעיף ב' כתב הרמ"א:

"...וכל שכן שיער נכרית אפי' דרכה לכסותו. (הגהות אלפסי החדשים)".

המגן אברהם בסי' ע"ה ס"ק ה' כתב על דברי הרמ"א שהתיר פאה נכרית:

"וכ"ש פאה נכרית: כן צריך לומר, וכן הוא בשו"ע דפוס וינציאה, וכ"כ בשלטי הגיבורים (שבת כט. אות א), דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת (דף סד:) יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע (סי' י"ח) שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחויים, עיין סי' ש"ג סעיף י"ד"ח

רואים מהמג"א, שאחר שראה כל אריכות ראיותיו וקושיותיו של הב"ש, עם כל זה פסקיה לפסוקיה שכל אריכות דברים של הב"ש הכל דחוי (ועיין לעיל פתח קישור שהדפסנו תשובת הבאר שבע במלואה, ובהערות כתבנו השגות האחרונים על ראיותיו).

והפמ"ג (א"א או"ח סי' ע"ה ס"ק ד') כתב:

"ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע [דהיינו הרמ"א] כאמור"

ובעקבות הרמ"א והמג"א הלך שו"ע הרב (סי' ע"ה סעיף ד') שכתב:

"ופאה נכרית אפי' דרכה לכסותה מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה, ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש".

ובדבריו מוכח להדיא שמותרת אף ברה"ר, שיש בו איסור תורה, (שהרי בחצר אין איסור תורה גם לאוסרים, וכדלהלן.)
והמשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק ט"ו) כתב:

"שיער נכרית. קרי נכרית לשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקים ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שיער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש (שער הציון: באר שבע, ועיין בישועות יעקב). וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוךט על השו"ע, ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חיברה לראשה ג"כ יש להקל. ובספר מגן גיבורים החמיר בזה [דהיינו רק בשיער עצמה שנחתך] ע"ש. וכתב עודי שם, דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית, בוודאי הדין עם המתירים בזה משום מראית העין, ע"ש"יא

 
וגם בדבריו פשוט שהתיר אף ברה"ר, שהרי הביא את האוסרים הב"ש והישועות יעקב שכולם אסרו רק ברה"ר, כמש"כ להדיא, וע"ז כתב שיש מתירים.

המשנ"ב הוסיף חומרא (דלא כרמ"א ומג"א ושו"ע הרב שהתירו בכל אופן), כעין "פשרה" בין הפוסקים החולקים, שבמקום שלא נהגו ללכת בפאה יש להחמיר. ויסודו ע"פ הפמ"ג והמגן גיבורים, והזכיר בדבריו הטעם משום מראית העין, שבמקום שנהגו לא שייך, משום "דרבים לא חשידי".

וגם כף החיים סי' ע"ה כתב:

"וכן היא הסכמת האחרונים להתיר כרמ"א ז"ל"

 היינו שדעתו שגם הפוסקים הספרדים מתירים (כידוע דרכו להביא הפוסקים הספרדים). 

אף שרבים אוסרים, אבל הפוסקים המכריעים ההלכה מקילים - במקום שנהגו להקל

אפילו שרבו גם רבו הפוסקים לאיסור, ובין האוסרים היעב"ץ, ההפלאה, והחת"ס, ועוד הרבה אחרונים^יב, (בעיקר במאה שנים האחרונות) הרי קיי"ל שפוסקים "הלכה" לפי רבותינו שפשטה הוראתם בכל ישראל קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם שלא לזוז מפסקם. וכיון שהרמ"א והמג"א ושו"ע הרב ומשנ"ב פסקו להיתר, הלכה כמותם, והם הם עמודי ההוראה שמפיהם אנו חיים, ולכן על פיהם ישק כל דבר. ובפרט המשנ"ב שראה את כל האחרונים ועם כל זה פסק להיתר, והלכתא כבתראי. וודאי אפילו אם יש נגדו כמה פוסקים וודאי לענין הלכה קי"ל כוותיהו, ועכ"פ במקום שנהגו להקל ודאי יכולים לסמוך על המקילים^יג

וכך נהגו כל ישראל מאז ומעולם, שכל עדה מחזיקה במנהגה, אנשי ירושלים מחזיקים בתוקף במנהגם לאסור פאה והאיסור יסודו בהררי קודש ויש הרבה שיטות הסוברות להלכה שאסור, ולדידהו יש כנראה גם איסור של "אל תיטוש"^יד, ומאידך רוב כלל ישראל בני נביאים נהגו להתיר פאה ע"פ הוראת גדולי הפוסקים מקדמת דנא, "נהרא נהרא ופשטיה".

ראוי לצטט כאן קטע מתשובתו של הגאון רבי ברוך ייטלס^טו אחר שהאריך לכתוב שדעתו נוטה לאיסור, וכתב:

"ובכל זאת מי יכול לדון את מי שתקיף ממנו, בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות, בין אם השערות משל עצמה ובין משל חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית, אלא שמחלק בין שערות עצמה התלושות לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארן אנו שואבין ומפיהן אנו חיין ועיני כל העדה עליהם, והן המה עמודי הוראה".

ובעקבותיהם הלכו גם גדולי זמנינו.

שו"ת אגרות משה (חלק אה"ע ב' סי' י"ב) כתב:

"הנה בענין פאה נכרית שנשאלתי מרעיתך הרבנית הכבודה תחיה, אשר כת"ר רוצה לידע דעתי בזה. הנכון לענ"ד אף שאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין, עיין בעטרת זקנים או"ח סימן ע"ה, מ"מ רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בד"מ והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן שלא אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' פ' במה אשה שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה. והטעם פשוט שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף... ולכן לדינא אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית... ידידו, משה פיינשטיין".

והוסיף עוד (בחושן משפט ב' סי' ל"ב)

"...וגם בפאה נכרית ליכא מנהג ברור כל כך, מאחר שהוא כמעט בלא טעם כדכתבתי שם".

מנהג פאה הוא לכולי עלמא נפוץ כארבע מאות שנה, וי"א מימות המשנה, וי"א מימות מתן תורה.

מנהג זה של לבישת הפאות הוא מנהג עתיק יומין, שכ"ע מודים שהוא נוהג בכלל ישראל כבר קרוב לחמש מאות שנים, שהזכירו בעל השלטי גיבורים והרמ"א.

לדעת המתירים מביאים ראיה מהמשנה, כמו ששנינו להדיא "יוצאה אשה בפאה נכרית", ולדעת המתירים היינו פאה מגולה ברה"ר, א"כ המנהג לדבריהם כבר נהוג מימות המשנה, שמשמע מהגמרא שהתירו הני שני תכשיטים שלא תתגני על בעלה, משמע שהיו תכשיטים נפוצים שלא יכלו בלעדיהם, שהיו מתגנים, וכי עבדינן תקנתא למיעוטא. וא"כ מנהג ירושלים והגליל העתיק ללכת עם פאה, (במקומות אלו שהיו התנאים), ומנהג לאיסור פאה נכרית בירושלים הוא מנהג חדש (יחסית). ולדעת הפמ"ג בספרו "אם לבינה" היו מקומות שנהגו בפאה עוד "מקודם מתן תורה" ללכת בפאה.

ראוי לצטט כאן קטע קטן שכתב בשו"ת תשובה מאהבה (תלמיד הנוב"י, וממלא מקומו ברבנות בפראג) בתשובה ח"א סי' מ"ח:

"ידע מעלתו נ"י, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה אין זה דבר חדש, אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמונים טרם אשר הש"ג מצא להם היתר, ובא זה ולימד זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור ע"פ ראיותיו, וכן נכון הדבר לעשות ולכפר וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשייהו על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברת על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו, ושרים לא עצרו במילים ובשוטים שלא תהיינה עוברות על דת".

בספר "אפי זוטרי" (אה"ע סי' כ"א, נדפס בונציה תקנ"ז) כתב:

"וכבר נתפשט המנהג בכל איטאלייה כדברי השה"ג".

כנראה המנהג נמשך במדינה זאת מימות השלטי גבורים שגר במדינת איטליה.

ובמנחת שבת (סי' פ"ד) כתב:

"הנה במדינתנו [פולין] פשט המנהג ללבוש הפאה נכרית אפילו בין הנשים הכשרות".

הנוהגים לאיסור - אסור להם לקרא תגר, ולמחות על הנוהגים התר

כיון שנתבאר שהמתירים יש להם להיתלות באילנא רברבא, הרמ"א, המג"א, שו"ע הרב, ו"המשנה ברורה", ונתבאר שהוא מנהג עתיק יומין בכלל ישראל, לפחות ארב מאות שנה (לדעת האוסרים) ולדעת המתירים מימות המשנה, ודאי שלא שייך למחות במתירים^טז.

כפי המבואר בגמ' יבמות (דף יד:) בענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובמסכת שבת (דף קל.) שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים בשר עוף בחלב, ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת למילה. ואע"פ שלהלכה קיימא לן שזה "חילול שבת" וחיוב סקילה, כיון שקיימא לן כרבנן שאין מכשירי מילה דוחים שבת, אע"פ כן מבואר בגמ' את שכרן הרב, שבעירו של ר' אליעזר לא מתו קודם זמנם, (עיין במהרש"א שהוא מדה כנגד מדה שדקדקו לעשות מילה בזמנה), וגם כשגזרה המלכות גזירה על המילה, באותה עיר לא גזרו. היינו שסבירא להו לחז"ל שאע"פ שחללו שבת לפי ההלכה כרבנן,אפ"ה גם אנו שקי"ל כרבנן ולשיטתו בני עירו של ר"א חללו את השבת, עכ"פ אנו סוברים שבני עירו של ר"א כיון שנהגו כפי מנהג רבותם הם מקבלים שכר גדול על דבר שאצלנו הוא "חילול שסת". וודאי ח"ו לומר שהם "עבריינים" וכדו'. יסוד זה הוא יסוד מוצק באומתנו, נהרא נהרא ופשטיה, בכל התורה כולה כל אחד מכבד את מנהג הקהילות אפילו שלשיטתו הוא נגד ההלכה, הן באיסורי סקילה הן באיסורי כרת (כגון בין השמשות לשיטת ר"ת במוצ"ש, ומילה), כיון שלשיטת אותה קהילה ורבניה הם נוהגים כהלכה. 

וכאמור ודאי הנוהגים בפאה לא רק שיש להם על מי שיסמוכו, אלא להלכה נפסק שמותר, ע"פ עמודי העולם שעליהם נשען בית ישראל בהכרעת ההלכה למעשה הרמ"א, והמג"א, השו"ע הרב, והמ"ב. וקיי"ל שאפי' מנהג שנסמך על שיטה אחת אין למחות בידם^יז

מראית עין

הרבה מהאוסרים טעמם משום "מראית העין", כמש"כ הבאר שבע להדיא.

אמנם במגן גיבורים כתבו^יח (והביא דבריהם המשנ"ב בסי' ע"ה)

"...שברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קמ"א סעיף ד', וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית, ועל כרחך ישפטו הכל שהוא פאה נכרית"יט

בשו"ת אגרות משה (חלק אה"ע ב' סי' י"ב) גם מאריך לבאר שלא שייך מראית עין בפאה, והיוצא מדבריו: א. אי אפשר בזמננו להמציא איסור "מראית העין", ואין לנו אלא מה שמפורש בגמ' ובגאונים לאסור. ב. בפאה ודאי אין לאסור, מכמה טעמים א. שהוא איסור עשה ולא לאו. ב. שניכר לנשים הסובבות אותה, וזה מספיק, אע"פ שהגברים לא יודעים, שאיסור מראית עין שייך רק אם הכל טועים בזה, אבל כאן חברך חברא אית ליה. ג. הוא כעין סברת המגן גיבורים, שלא שייך שיחשדו שהרי ידוע לכל שנשים חרדיות הולכות בפאה, והמכירים אותה שהיא אשה כשרה יודעים שזו פאה. ומוסיף עוד שגם מי שאינו מכיר, א"כ לא יוסיף לו שרואה עוד אשה פרוצה. ועיקר חשש מראית עין הוא שיחשבו שיהודי שומר תורה עושה איסור.^כ

אין בפאה נכרית "צנועה"^כא שום הכשלה בהרהורים
בספר אחד כתב שפאה היא "פריצות", כיון שכל טעם האיסור בשיער הוא משום פריצות, א"כ זה הרי דומה לשער מה לי שיער מה לי פאה, מצד פריצות שווים הם, והדבר מביא לידי הרהורים^כב וכו'. וא"כ אסור מדאורייתא כשיער. והגדיל לעשות ולומר שעוברת ב"לפני עיוור" כשמכשילה את הגברים בהרהורים.

אמנם כמובן שרבותינו הרמ"א והמג"א ושו"ע הרב והמשנ"ב לא היו מתירים דבר פריצות העלול להביא מכשולות והרהורים וכו'^כג ולא עוד אלא גם הפוסקים האוסרים לא אסרו רק מדרבנן: הבאר שבע וסייעתו כולם אסרו רק מ"דרבנן", והזכירו רק או "מראית עין" שמטעים את עין הרואה וכו', או משום "דת יהודית" שהוא מנהגי צניעות שנהגו הנשים, ואף אחד מכל האוסרים לא עלה על דעתו לאסור מדאורייתא^כד משום סברא הנ"ל. (וכן כתב בפשיטות הפרי מגדים, סי' ע"ה וסי' ש"ג, שאפי' האוסרים זה רק מדרבנן, ולכן ספיקו לקולא ע"ש) ורק בדורות האחרונים ממש, מצינו ליחידים^כה שכתבו בדרך "אפשר" לאסור מדאורייתא משום פריצות כמו שער ועיין להלן בענף ו' הוכחות ברורות שזה אינו, ואין כלל טעם חיוב הכיסוי משום הרהורים, וע"ש שאין בפאה שום הכשלה בהרהורים, ושום חשש פריצות.

  

 

 א) ראיתי דברי ספר אחד שכתב להוכיח שהש"ג וגדולי הפוסקים הרמ"א והמג"א לא התירו פאה נכרית ברה"ר, אלא רק בחצר. ואמר לי שכל הששים פוסקים (שליקט בספר דת יהודית כהלכתה), הן האוסרים הן המתירים, כולם "טעו" בהבנת דברי הש"ג, שהרי גם האוסרים מסכימים שהש"ג מתיר אף ברה"ר, אלא כתבו שחולקים הם על הש"ג, ולדבריו אין שום מחלוקת להלכה בין הש"ג לב"ש, הכל לא היה ולא נברא. וגם הבאר שבע (גדול האוסרים) עצמו "טעה", וחשב בטעות שהש"ג התיר ברה"ר.

נזכיר את חלק מהאחרונים שלדברי הנ"ל "טעו" בהבנת דברי הש"ג: ה"מהר"י מינץ", ה"באר שבע", ה"לבוש", ה"עטרת זקנים", ה"כנסת הגדולה", ה"רמ"א", ה"מגן אברהם" (עיין להלן שבדברי הרמ"א והמג"א כתב הנ"ל פירוש שלא נראה כלל), ה"אליה רבה", ה"יעב"ץ", ה"פרי מגדים", ה"מחצית השקל", "שו"ע הרב", ה"מגן גיבורים", ה"חתם סופר", ה"ישועות יעקב", ה"תשובה מאהבה", ה"דברי חיים", ה"חיד"א" (בברכי יוסף), "ר' שלמה קלוגר", וה"משנה ברורה", וכל עשרות רבות של שותי"ם שעסקו בזה, שחשבו שיש כאן מחלוקת לדינא בין הש"ג לב"ש. ולכן הנ"ל יוצא במודעות ברחובות קריה שהלובשות פאה אין להם על מי שיסמוכו, כי הש"ג לא התיר כלל ברה"ר, (והגדיל לעשות שכתב שגם הרמ"א והמג"א לא התירו ברה"ר.) אמנם הרי תורה היא וללמוד אני צריך, ואחרי שלמדתי את הסוגיה וראיתי שפירושו בדברי הש"ג ובדברי הרמ"א והמג"א לא נראה כלל, לכן אמרתי אפרוס הדבר לפני ציבור הלומדים.  

 במאמר זה יבוארו ג' נקודות: בענף א': יתבאר קושיות הב"ש, ואמאי כתב המג"א על הב"ש שהם דברים דחויים, בענף ב' - ג': יבואר ראיות מסוגיות הגמ' ומכמה ראשונים שמוכח לכאורה מדבריהם שמותר פאה אף מגולה ברה"ר, יבואר שלא שייך לומר שהש"ג או רמ"א או מג"א התירו רק בחצר, אלא ודאי התירו ברה"ר, וכהבנת כל האחרונים שהבינו כן בדבריהם, ויבואר שלא שייך בפאה צנועה ענין פריצות, או הכשלה בהרהורים.

ב) הלא הוא רבי יהושע בועז בעל ה"עין משפט" המציין על הש"ס. שהיה בזמן הבית יוסף (נדפס שנת שי"ד), אך הבית יוסף לא ראה חיבורו (כיון שהב"י נדפס שנת ש"י), אמנם הרמ"א מביא ממנו הרבה, עיין ב"שם הגדולים".

ג) מאת רבי יששכר בער בן ישראל לעזער פרנס איילנבורג נולד בפוזן, פולין, בערך בשנת ה"א ש"י ונפטר באוסטרליץ, מורביה, בשנת ה"א שפ"ג, בפוזן הוא למד אצל ר' מרדכי יפה, בעל פירוש הלבוש לשלחן ערוך, וכן אצל בעל ספר מאירת עיניים (הסמ"ע)

ד) שהיה בנו של מהר"ם פאדוא והיה לו קשר מכתבים עם הרמ"א (סימן קכ"ו-ק"ל) שחותם שמו "שמואל יהודא קצנעלבויגן בן מוהר"ם פאדווה" והוא בעל "דרשות מהר"י מינץ". היה נינו של המהר"י מינץ הידוע בעל שו"ת מהר"י מינץ (רבי יהודא מינץ נפטר שנת רס"ח ששימש ברבנות פאדוא במשך ארבעים ושבע שנים, שהיה בזמן התה"ד, והיה בן דורו של המהר"ם מינץ (רבי משה מינץ) שכיהן במגנצא. המהר"ם פאדוא היה נכדו - חתן בנו) וא"כ סדר הדורות הוא א. מהר"י מינץ. ב. חתן בנו - מהר"ם פאדובא (רבי מאיר קצענלבויגן) ג. בנו רבי שמואל יהודא קצנעלבויגן בעל "דרשות מהר"י מינץ".

ה) בספר אחד כתב שהפמ"ג בספרו "אם לבינה" חזר בו. אמנם המעיין שם יראה שהפמ"ג איירי רק לבני עירו שלא נהגו בפאה, והיתה פירצה חדשה, והוא אזיל לשיטתו בפמ"ג שמותר רק במקום שנהגו להיתר. עי"ש שאוסר משום גדר לבקעה, וכל הטעמים שכתב הכל לא שייך במקום שנהגו התר. שהרי בעצמו כתב שבמקום שלא קבלו שרי (ומש"כ "מימות מתן תורה" הכוונה רק לפרש ה"משנה" ששם לא כולם הלכו בפאה) ואכמ"ל. ועיין בהערה בסוף המאמר.

ו) השלטי גבורים (שבת פ"ו), הפרישה (סי' ש"ג), הלבוש (סי' ע"ה, ובעטרת זקנים (בגליון השו"ע סי' עה) סובר בדעת הלבוש שאוסר שיער שלה שנתלש ועשתה ממנו פאה. אך הפמ"ג סובר בדעת הלבוש שמתיר גם את זה), התוס' יו"ט (בדברי חמודות על הרא"ש, ברכות כ"ד.), המחצה"ש (שם סי' ע"ה), הבאר היטב (גם באו"ח סי' ע"ה, הביא רק השיטות המתירות וציין לעט"ז, וגם באה"ע סי' קט"ו), הבית יצחק (או"ח סימן י"ד מרבי יצחק שמעלקיש מגדולי הפוסקים בגליציה, האריך הרבה לפלפל בסוגיות הגמ' והראשונים ובקושיות הבאר שבע וכל הצדדים והעלה שאע"פ שמסוגיא דנזיר וערכין יש לדחות ראיית הש"ג אמנם מסוגיית הגמ' דשבת מוכח להיתר, עימ"ש שם סוף אות י"א. וסוף אות ג.) המגן גיבורים (סי' ע"ה, מהני תרי גיסי: הגאון ר' יוסף שאול נטנזון בעל "שואל ומשיב", והגאון ר' מרדכי זאב אנטינגא בעל "מאמר מרדכי". והמשנה ברורה נסמך עליהם להתיר הפאה, וע"ש שהרחיבו בסוגיא לאורכה ולרוחבה), ה"כף החיים" (או"ח סי' ע"ה), ה"ערוך השולחן" (או"ח סי' ע"ה). ועוד הרבה מאחרונים פחות מפורסמים, כמו רבי ברוך ייטלס בעל מח"ס "טעם המלך" (הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה סי' מ"ז, תלמיד הנודע ביהודה), "יד אהרן" (מרבי אהרן משה אלפנדרי, אה"ע סי' כ"א), "עדות ביהוסף" (אב"ד טעלז, סי' כ"ט), ע"ש אריכות גדולה בזה, "סתרי ומגיני", "פני יצחק", וע"ש בסוף התשובה, שחתמו על התשובה כל רבני דמשק שחתמו על ההתר. ועיין באוצר הפוסקים סימן כ"א מה שליקטו עוד אחרונים. ועיין דובב מישרים (ח"א קכ"ד,ב) כתב שהוא מנהג צניעות ללכת עם פאה. ועוד רבים מאחרוני זמננו כמו ה"אגרות משה" (חלק אה"ע ב' סי' י"ב חלק חו"מ ב' סימן ל"ב), וה"שבט הלוי" (חלק ה' סי' קצ"ט,ד ע"ש שכתב שהיו בחו"ל מדינות שלימות שהלכו עם פאה, ואין לנו כח להכריע נגד הרמ"א והמג"א), "אור לציון" (מהגרב"צ אבא שאול, ח"א סי' י"א, במקום שהמנהג ללכת עם פאה), "אז נדברו" ועוד אחרונים רבים. גם נראה ששאר מפרשי השו"ע ששתקו לרמ"א שמסכימים עמו, כמו הט"ז ושאר האחרונים שדרכם להשיג עליו במקומות שחולקים עליו.

ז) ראוי לציין שהרמ"א היה בן דורו של הש"ג, ולא פסק כוותיה בגלל שהש"ג אמר כן (כמו שמביא מראשונים), אלא בגלל שהרמ"א מעצמו מבין כן. ויש פעמים רבות שכלל לא מביא דברי הש"ג כיון שלא סבירא ליה כוותיה (כמו איסור גילוי ראש בחצר שמתיר הרמ"א), ולא הביא אלא חידושים שנשאו חן לפניו. ואפי' נאמר שהש"ג לשיטתו שאיירי בחצר, עדיין הרמ"א היא שיטה בפני עצמה.

ח) העתק המגן אברהם משלחן ערוך החדש "מכון ירושלים" שפתחו הר"ת ותקנו ט"ס. שבמ"א לפנינו איתא "עיין סימן ש"ג ס''ד" ואין לו משמעות

ט) "כתב עוד" היינו המגן גיבורים ולא הפרי מגדים עיין שם (ודלא כשונה הלכות)

י) לשון זה משמע שבדוחק התיר להם "לסמוך" על המקילים, וא"כ לכאורה עכ"פ יש מקום לבעל נפש להחמיר בזה, ועיין להלן הערה נ"ט דברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א.

יא) באמת אף שגם הפרי מגדים וגם המגן גיבורים להלכה שניהם כוונו לדבר אחד שמותר רק במקום שנהגו, אך באמת יש הבדל מהותי ביניהם, המג"ג מתיר מעיקר הדין משום שלא שייך "מראית עין" במקום שנהגו. אמנם פמ"ג טעמו משום שרק במקום שנהגו להקל יש לסמוך על הפוסקים המקילים, כעין דין "מקום שנהגו". ומדברי המשנ"ב נראה שנוקט לעיקר את המגן גיבורים, שהרי הביא טעמו. ויש לומר נפק"מ בין הטעמים, במקום חדש יחלקו אם אפשר להנהיג שכולם ילכו בפאה נכרית. או אולי אפי' במקום ישן, אם יכולים כולם בבת אחת לשנות וללבוש פאה נכרית

יב) יש לציין, שי"ל שגם הפוסקים האוסרים, יתכן שבזמננו שנפוץ ונתפשט מנהג הפאה במקום שנהגו התר, יש לומר שמודים הם שמותר. דהמעיין בפוסקים הנ"ל יראה שהם היו במקומות שלא היה נפוץ ענין זה, ולכן הרעישו נגד זה שפתאום ראו אשה הולכת עם שיער מגולה, וכמש"כ כולם שחדשים מקרוב באו וכדומה, לשונות של פירצה חדשה. והנה האוסרים נחלקים לארבעה טעמים לאיסור, א. משום מראית עין. ב. משום דת יהודית. ג. כמה יחידים כתבו שהוי פריצות ואסור מדאורייתא כמו שיער. ד. משום שעשוי משערות מתים ויש איסור הנאה. והנה טעם א. "מראית עין" כבר כתב המגן גיבורים והביאו המשנ"ב שלא שייך במקום שרבים נוהגים כן, דרבים לא חשידי. ולא מצינו מי שיחלוק עליו. וטעם ב. "דת יהודית" מבואר בפרישה סי' קט"ו ובעוד פוסקים שהוא תלוי במנהג המקומות. ורק מקום שקיבלו עליהם המנהג ללכת במלבוש מסוים לצניעות, רק שם חל האיסור לשנות (וכמו שידוע שעד לפני כחמישים שנה היה נפוץ בירושלים מנהג הרדיד (שאל) שמוזכר ברמב"ם ושו"ע סי' קט"ו, והיום בטל המנהג). וטעם ג. פריצות דאורייתא, יתבאר להלן שלא שייך אם האנשים יודעים שאין זה שיער אמיתי כדמוכח מהב"ש, וכבר כתב כן הגר"ש קלוגר, ראה להלן. ד. ושערות מתים וודאי לא שייך בזמנינו בפאות סינטטיות. לסיכום, לא מצינו שום שיטה שתאסור להדיא פאה במקום שנתפשט שכולם או רובם הולכים עם פאה, שאז בפשטות לא שייך כלל טעם האוסרים. 

יג) גילוי דעת: א. יש להדגיש כי כל האמור כאן אין מטרתו חס וחלילה להרפות את ישראל עם קדושים, אלו שמנהג אבותיהם בידיהם לנהוג באיסור פאה נכרית, חייבים להקהל ולעמוד על נפשם - להחזיק בכל עוז במנהג קדוש זה, שיסודו בהררי קודש, ויש הרבה הרבה פוסקים שאוסרים מדינא. ב. גם יש לציין שאין דברינו אמורים על פאות חדשות שונות ומשונות שלא שערום אבותינו מעולם, וכבר יצאו הרבנים בכרוז לאסור זה. וזה אסור כמו כל "לבוש" מודרני המושך את העין, יותר מהרגילות בין הנשים. ולא מטעם "שיער"). 

יד) עיין פר"ח (או"ח סי' תצ"ד) בפרטי הדינים באריכות. בספר "אז נדברו" (חלק י"א סי' נ') כתב לאחד ששואל אם חייב להחזיק במנהג אבותיו מתימן שלא לבשו פאה, וענה לו שלא שייך "מנהג" בזה כיון ששם לא היה להם כלל אפשרות לקנות פאה. וא"כ אין זה "קבלה" של מנהג. ובאמת בזה יובן גם שיטות כמה מהמתירים שהתירו אף במקום שלא היה המנהג נפוץ, עם כל זה שרי, שסבירא להו כנ"ל. (ומצד מראית עין יש לומר שסברו כשיטת האגרות משה, שאי אפשר לחדש מעצמנו איסורים של מראית עין, ורק מה שאסרו חז"ל) אמנם בירושלים הקפידו על מטפחת גם בזמנים שכבר היה פאה, כמו בחמישים ומאה השנים אחרונות. א"כ לכאורה יש איסור גמור לשנות מדין "אל תיטוש". (ועיין פרי חדש או"ח תצ"ו. מדין קבלת אבות האם ומתי מחייב קבלת אבות את הבנים)

טו) הובאה תשובתו בשו"ת "תשובה מאהבה" סימן מ"ז שהיה תלמידו של הנוב"י, וממלא מקומו ברבנות פראג

טז) ולאחרונה אנו עדים לסדרה של מודעות רחוב נגד פאה נכרית הכתובים בחריפות רבה, כאילו "כל" הפוסקים אוסרים פאה, וההולכות בפאה הם "פרוצות" ועוד מילים שאין להעלותם ע"ג כתב, ופרסמו מודעות בחוצות קריה שכל בת תאמר לאמה להסיר הפאה. והפריזו על המדה, לחנך דור הצעיר לחוצפה!!! ולפגוע בכבודן של בנות ישראל הכשרות והצנועות ההולכות בדרכי אמותיהם ובהוראת רבותיהם, חכמי דורות שלנו והקדמונים, וכזאת לא יעשה במקומותינו, ובפרט בענין זה שגדולי הפוסקים התירוהו, שהרי קיימא לן שדבר שנהגו העולם להתיר אפי' שהוא ע"פ שיטה יחידאה (!) אין למחות בידם, כמבואר כמה פעמים בפוסקים ובבית יוסף. כל שכן כאן שגדולי הפוסקים התירו, הלא הם הרמ"א והמגן אברהם, השלחן ערוך הרב, והמשנה ברורה שהם הפוסקים המכריעים לנו את ההלכה בכל התורה, וודאי הם הקובעים אפי' נגד הרבה פוסקים וקל וחומר במקומות שכן המנהג.

יז) תא חזי כמה גדול כח המנהג. המהרי"ק (שורש ט ונ"ד. הובאו דבריו בשו"ת הרמ"א כא ובמג"א סימן תר"צ,כב) כתב: "מאחר שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל וכו', אפי' לאליהו ז"ל אין שומעין לשנות המנהג המפורסם ונהגו בו ברבים מקדם קדמתה לפני גדולי עולם, ואפי' במנהג שלא היה מעולם מי שנוהג כן". והובאו דבריו בשו"ת הרמ"א כ"א ובמג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב, ועוד שם, שמנהג דוחה הלכה אפי' שהוא נגד התלמוד, ואפי' מנהג מקום אחד, ואפי' אינו נוהג מאז ומעולם, ע"ש שהוכיחו כן מכמה מקומות בש"ס. והפר"ח (או"ח תצ"ו, י) הביא מבעל הבאר שבע סי' כ"א ובעל ה"משא מלך" שחלקו על המהרי"ק וכתבו שרק באיסור דרבנן שבקינן להו, אבל בדאורייתא לא. ופאה נכרית לרוב האוסרים אסור רק מדרבנן כמש"כ הפמ"ג, ואפי' הפר"ח שחולק על המהרי"ק וסובר שגם באיסור דרבנן לא אזלינן בתר המנהג, עכ"פ גם הוא כתב שאם המנהג ע"פ שיטה יחידאה, אפי' רוב פוסקים להיפך הלך אחר המנהג (ע"ש אות י"א), וא"כ גם הוא מודה הכא.

וגם הרדב"ז שכתב בתשובותיו חלק ד' סי' ע"ג וסי' צ"ד שבמקום שהטעות מוכרע יש לבטל המנהג, כתב להדיא שאם אין האיסור ברור אזלינן בתר המנהג. ובספר "בית דינו של שלמה" (אורח חיים סי' י"ז) כתב, "וא"כ ראוי לתת לב להתעורר בדבר ולבקש טעם להעמיד המנהג, שכל מה שנהגו ישראל שכינה מסכמת עמהם, ואין ראוי לשום אדם לעשות חיפוש מחיפוש לסתור המנהג". ובספר "כפי אהרן" (חלק ב' יו"ד סי' ה') כתב "דמצינו כעין זה בעניני מנהגי איסור, דקהל שהנהיגו איזה קולא ע"פ איזה פוסק, אין רשאין הבאים אחריהם לתפוס סברת האוסרים ולהחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, וכן אזהרה שמענו לכל בית דין, שאין רשאים להחמיר בדבר שהקילו הראשונים ע"פ סברת איזה פוסק". ועיין רמ"א (יו"ד סי' שפ"ו, ג') שאע"פ שמדינא דגמ' אבל חייב בעטיפת הראש, כתב "ויש אומרים שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה, וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו". וע"ש (סי' שע"ד, ו') שבזמנינו לא נהגו להתאבל עמו "וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים", וא"כ קל וחומר שאין לצאת נגד המנהג בדברים חריפים.

וכאמור הנוהגים בפאה לא רק שיש להם על מה שיסמוכו, אלא להלכה נפסק שמותר, ע"פ עמודי העולם שעליהם נשען בית ישראל בהכרעת ההלכה למעשה, הרמ"א, המג"א, שו"ע הרב, המשנ"ב, ועוד, וקיי"ל שאפי' מנהג שנסמך על שיטה יחידאה אין למחות ביד הנוהגים כך.

ויש שכתב שמקור פאה הוא מחמת גזירה. אך המעיין בפוסקים יראה שזה אינו (ואולי במדינות מסוימות היה הדבר מחמת גזירה), וגם שלטי הגיבורים עצמו ושאר אחרונים, הן אלו שכתבו שהלכו כן המתחדשים, והן אלה שהתירו, משמע מלשונם שלא היתה שום גזירה על זה, והתירו זה מעיקר הדין.

יח) מהני תרי גיסי: גדולי הדור, הגאון רבי יוסף שאול נטנזון בעל ה"שואל ומשיב" והגאון רבי מרדכי זאב אנטינגא בעל "מאמר מרדכי".

יט) ואין להקשות שהרי יש פרוצות שהולכות בגילוי שיער. די"ל א. אשה חרדית ניכרת במלבושיה, ושוב אף אחד לא יחשדנה באיסור, שמעולם לא שמענו על חרדית שהולכת בגילוי שיער. ב. לא מצינו שחייב להראות שהוא "שומר" את התורה, רק האיסור לעשות דבר שנראה בבירור "עובר" על התורה, והאיסור רק באופן שהרואה בפשטות נראה לו שנוטה המעשה לאיסור (כמו חלב שקדים שאינו נפוץ כחלב הרגיל, או דם דגים, ורק ביישוב דחוק יכול ליישב מעשהו. אבל מקום שנפוץ הרבה חלב שקדים כמו חלב רגיל והרואה לא רואה במעשהו שום נטיה לאיסור יותר מלהיתר, מסתבר ששרי), אבל אם יש לרואה יישוב מרווח למעשה חבירו, כגון כאן שיודע שבהחלט יתכן שזה פאה כפי שנפוץ מאוד, בפרט בעיר ומקום של חרדים שרי, עוד ביאור עיין בדברי האגרות משה להלן.

כ) ואולי זה מקור המנהג לקהילות שונות שהולכות הנשים כובע על הפאה, ויתכן שהטעם כיון שאז ניכר יותר שאינה שערותיה ממש, שההולכות בפריעת ראש אין דרכם בכובע, ואולי גם מטעם ששערות היוצאות מחוץ לצמתן יש מתירים אפילו שערות ממש (עיין רמ"א או"ח סימן ע"ה) גם ביעב"ץ האוסר פאה על היוצאת מחוץ למקום השערות אמנם הטעם להבדיל בין נשואה לפנויה, לא מצאתי לזה לעת עתה מקור.

כא) אמנם כמובן המסלסלים בשערם יותר מדאי זה אסור כמו שאר דברי פריצות כמו כן בבגדים וכדומה שיש לילך בצניעות.

כב) אחד רצה לומר שגם המתירים התירו רק פאות בזמניהם ולא בזמננו שדומה ממש לשיער. אמנם המעיין בדברי הפוסקים רואה שהתירו אפי' דומה לשיער ממש, כפי שיראה בש"ג שהוא היתר "מהותי" שלא אסרה תורה אלא שיער ממש, וכן לשון הרמב"ם שהביא שם בשביל שתיראה כבעלת שיער. וכפי שהקשה עליו הב"ש שנעשה הפאה להטעות עין הרואים ליחשבו כשיער. וכן כתבו כל הפוסקים, שהפאה גם בזמניהם היתה מטעה עין הרואה, ואדרבה היו עשוי בזמניהם משערות אמיתיות של מתים. וכן דנו כל הפוסקים מצד "מראית העין", א"כ איירי בפאה שנראית לאנשים כשיער.

כג) כל הטענות במודעות ובספר אחד, שהאריך לטעון שפאה היא מלבוש "פריצות" נורא ואיום וכו', וקלקלה איומה ואבי אבות המכשילין, ואש דולקת ושורפת, והלובשות פאה עושות את התורה פלסתר, ומחטיאה את הרבים ומביאה אותם למכשול, ולא תוכל לרחוץ בנקיון כפיה ולומר ידיי לא שפכו את הדם הזה, בהכשלת הרבים, וסיים דבריו שכל זה מוביל למסקנה המזעזעת שאין כאן כי אם יד היצר הרוצה לקעקע את חומת הצניעות. והגדיל לעשות שעוברת משום "לפני עיור". כמובן שרבותינו השו"ע הרב והמשנ"ב גם ידעו מכל הטענות הנ"ל ואע"פ כן פסקו להיתר. ומיחזי כאפקרותא לומר שהסומך על הני פוסקים עושה התורה פלסתר וכדו', וכאילו הם הניחו לנשים להכשיל וכו'. וכפי שיבואר להלן כל הדבר בטעות יסודו, ואין כלל הכשלה בהרהור בשיער

כד) ובשו"ת לבושי מרדכי יו"ד קס"ה כתב "מה שכתב כת"ה שהוא דאורייתא לא אדע מי מן הפוסקים אחרונים שיסבור כן"

כה) עיין חסד לאברהם (נין החוו"ד) שכתב בדרך אפשר לאסור מדאורייתא, אך כתב שכל האוסרים לא אסרו מדאורייתא