הגאון רבי יצחק יעקב ריינעס ב"ר שלמה נפתלי זצ"ל - אב"ד לידא, ושווינצאן 

תוכן התשובה נדפס ע"י חמיו בשו"ת עדות ביהוסף (סי' כ"ט ענף ב. נכתב בשנת תרי"ח - לחץ כאן לתולדות חייו)

לפני כן נקדים מה שהביא בשמו בענף א' (דף צ טור ב' ד"ה ובאמת)

ולכאורה יש להקשות מאוד על פירוש רש"י, דשמואל שרי בכיפה של צמר משום דתחת השבכה לא שלפה דלא תגלה שיערה, אם כן קשה מאוד אמאי אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים אחרי דלדידיה אף כשהוא תחת השבכה לא חיישינן לדילמא שלפא ומחויא, אם כן אף אם נפרש דהיו יוצאות בפאה נכרית תחת השבכה מכל מקום שריא והיא קושיא גדולה, וכן הקשה חתני הרב נרו יאיר (עיין מה שאכתוב לקמן [תחילת ענף ג'] משמו).

וזה מה שכתב בשמו בענף ב.

הנה כולם צווחו ככרוכיא על דבר העין משפט ומשוים אותו לטועה גמור עד כי הבאר שבע נעביר בעטו וגזר אומר אשר כל דבריו הם דברי הבלים ועוד כמה מחברים עשו אותו לטועה גמור.

ולדעתי נראה דיש כוונה עמוקה בדבריו, ומתחילה נדקדק בדעת רש"י במתני' בשבת (דף ס"ד ע"ב) בד"ה לחצר וז"ל וכבול דסיפא דמתניתין לא איפלגו בה אמוראי דלכו"ע כפה של צמר, ודברי רש"י הנ"ל מפליא עין כל רואיו דהלא זה הוא עיקר המחלוקת דמאן דסובר כבלא דעבדא הוא משום דסובר דכפה של צמר שפיר דמי אף לרשות הרבים ואם כן איך שייך לומר דהכא לא פליגי, וכבר השיגו על רש"י בזה בתוס' (בדף נ"ז ע"ב) ועיין בחידושי הרשב"א ובחידושי הרמב"ן הנדפס מחדש, וכולם תמהו על שיטת רש"י.

והאחרונים טרחו ליישב דברי רש"י ולא עלה בידם, ולדעתי נראה דיש ליישב בעזרת השם יתברך דעת רש"י, והוא דהנה ברישא דמתניתין לא נשנה פאה נכרית והכא שנויה גם פאה נכרית, והנה נתבונן למאן דסובר דכפה של צמר שפיר דמי והיינו דסובר דמה שלפעמים תגלה שיערה גם כן לא חיישינן לדלמא שלפה (וכפירוש רש"י) האיך משכחת גם איסור דפאה נכרית לרשות הרבים דממה נפשך אם הולכת בזה בלא שבכה כלל, אם כן וודאי לא חיישינן דהלא תגלה שיערה, ואם תחת השבכה גם כן לא חיישינן (למאן דסובר דכפה של צמר שפיר דמי), ועל כרחך דאיירי באופן דהולכת הפאה נכרית על השבכה וכהאי גוונא שפיר חיישינן לכולי עלמא, דלא תגלה שיערה כלל, ואם כן ממילא גם בכבול כהאי גוונא מודו כולי עלמא דאסורה לילך לרשות הרבים ודעת רש"י ברורים ונכונים.

יצא לנו מזה דבפאה נכרית יש לאשכוחי שלשה גווני (א) בלא שבכה כלל. (ב) תחת השבכה. (ג) על השבכה. והנה לרב דסובר דהפירוש הוא כפה של צמר דסובר דמה דלפעמים תגלה שיערה גם כן חיישינן, אם כן אין שום אופן שאשה תוכל לילך בפאה נכרית בשבת לרשות הרבים אך בלא שבכה כלל, דעל השבכה ותחת השבכה אסור (ולא היה דרכן לילך תפור הפאה נכרית ולגנאי יחשב).

והנה העצי ארזים באבן העזר (סימן כ"א ס"ק ב) הביא דברי העין משפט דנזיר וכתב על זה: וטעה בזה טעות גדול דהא לר"מ דאמר דיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת וכי יעבור על דת משה ויהודית אלא על כרחך דלדידיה בביתו איירי כאן וא"כ ליכא מכאן שום ראיה זה תוכן דבריו ואחר כך מסיים "והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין".

והנה באמת יפלא על העין משפט איך לא הבין דהכא איירי בביתו וכמו בשיערה גופה, וביותר אתפלא על הבאר שבע אשר הוא סתר דברי העין משפט בכל המיני סתירות, מדוע לא העיר גם בזה דאיירי בביתו, ועל כרחך דסוברים דמוכרחים אנו לומר דהא דקאמר אפשר בפאה נכרית אין כוונתו אך על ביתו לחוד דאם כן אכתי יהא בידו להפר משום רשות הרבים, ואף דשם הולכת תחת השבכה מכל מקום יש לומר דיש לו קפידא בזה ומשום דנראית כבעלת בשר, וכבר הזכירו סברא זו, והשלטי גיבורים גופא הזכיר סברא זו בשבת, ועל כרחך דהתיקון דפאה נכרית הוא אף ברשות הרבים, ועל כן יפה עשה הבאר שבע שלא השיג מטעם זה, אלא דהשיג מצד דברשות הרבים גופא מיירי תחת השבכה וכמו בשיערה גופה.

זכינו מזה דגם בשביל רשות הרבים יש בידו להפר, והנה לדעתי נראה ברור דאם נתקן התיקון עבור כמה ימים ואך על איזה ימים לא נתקן, אכתי בידו להפר וזה אין צריך פנים, והנה כבר כתבנו דלרב דסובר כיפה של צמר תנן אסורה בפאה נכרית בשבת אך בלא שבכה כלל, ומעתה ניחזי הכא דקאמר אפשר בפאה נכרית על כרחך דצריך להיות התיקון גם על שבת וגם על רשות הרבים וכנזכר לעיל, ולרב על שבת ברשות הרבים אי אפשר אך בלא שבכה כלל, אם כן ממילא מוכח היתר לפאה נכרית בלא שבכה כלל ברשות הרבים ואתי שפיר דברי העין משפט. 

 וכתב עוד בשמו בתחילת ענף ג.

והנה חתני הרב הנזכר לעיל הקשה על דברי השלטי גיבורים דפרק במה אשה דמדייק ממשנה דשבת דקאמר דיוצאה בפאה נכרית ועל כרחך בלא כיסוי שבכה, דבכיסוי אין שום תכשיט ולזה הקשה דבלא כיסוי בוודאי שרי לצאת לרשות הרבים בשבת כמו בטוטפות וסרביטין שהן תפורין, והנה קושייתו היא קושיא גדולה, ומצד קושייא הנ"ל יצא לדון בכוונה חדשה בדברי השלטי גיבורים, אבל דבריו אינם סובלים כוונת השלטי גיבורים, אחרי דבשלטי גיבורים מבואר להדיא שמדייק מהמתניתין הנ"ל דאין בזה משום פריעת ראש, רק אחרי שבירר דעל כרחך מיירי בלא כיסוי היה קשה לו דאם כן יש איסור דשיער באשה ערוה, ולזה הוכיח דשיער נכרית לא הוי ערוה.

 וכתב עוד בשמו שם בסוף ענף ג

והנה חתני הנזכר לעיל הביא דברי הגאון בעל המחבר תפארת ישראל בפירושו על המשניות פרק ו' דשבת דהקשה דהלא מכל מקום אסור בפאה נכרית משום מראית העין והשיג עליו על פי דברי הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק ז וס"ק ח' ע"ש) [٭וז"ל בפלתי סק"ז "כבר כתב הפרי חדש דאין לדמות גזירת רבנן זה לזה, ואני מוסיף דעד כאן אסרוהו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי רק התורה התירה וכן הרשב"ם בחָלָב אשה שהוא חָלָב גמור כמו חָלָב בהמה רק הוא מותר, בזה יש לחוש משום מראית עין אבל בחָלָב שקדים אטו חָלָב הוא? מין פרי הוא, ומשקה הוא! רק הואיל מראיהו כעין חָלָב קראהו בלשון מושאל חָלָב, אבל בשביל זה לא יקרא באמת חָלָב עד שנדון בו מפני מראית העין ויין שהוא בתכלית אדום, וכי אסור ליתן לתוך תבשיל דבל יטעו בהם שצבעו כמראה דם, ואמרו הטבעיים הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים ואף אתה צא ואוסרן לאכילה דלא יטעו בשרצים ונשתקע הדבר ולכן אין לזה שרש וענף ודי לאסור בבשר בהמה ולא לאסור בבשר עוף, ומשה תורתו אמת". עכ"ל וכתב שם עוד בס"ק ח' וז"ל "דכ"ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה - האחרונים כתבו דבבישול ליכא מראית העין רק באכילה ואין צריך לזה רק דיש לומר דמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ואם כן דבר האסור באכילה מי פתי יסור לבשלו ולשפכו לאשפה והוא בלתי שכיח ולא גזרו ביה מראית עין מה שאין כן דבר המותר באכילה חששו למראית עין... ולכן היה נראה דם דגים לכנוס בכלי אין שכיח, הלכך הרואה דם כנוס, לא יתלה בדם דגים רק דם בהמה ועוף, ולכך חששו, וכן חָלָב אשה לא שכיח שיכנוס כל כך חָלָב אשה לבשל בו, ואם כן שפיר יתלהו בחָלָב בהמה... ואם כן בחלב שקדים דכיון דשכיח לבשל בחלב שקדים ומוטעם למאוד, לא חששו למראית עין כלל דמהיכא תיתי דנתלה באיסור ולא בהיתר ולא קשיא מידי בשום אופן". עכ"ל]

וכתב עוד בשמו בענף ה'

והנה חתני הרב הגדול הנ"ל רצה לחזק דעת העין משפט הנ"ל אחרי דכל עיקר ילפותא דפריעת ראש אסור מדת משה הוא נלמד מהקרא דופרע את ראש האשה דגבי השקאת סוטה, וכל עיקר הציווי דפריעת ראש דסוטה הוא רק כדי לנוולה כדפירש רש"י בכתובות (דף הנ"ל) בלישנא קמא וגם ללישנא בתרא שם גם כן, על כרחך הטעם דפריעת ראש דסוטה כדי לנוולה רק דהנפקא מינא דלפירוש הראשון דרש"י ילפינן איסור דפריעת ראש מהא דחזינן דבסוטה הוא ניוול, וללישנא בתרא ילפינן מהא דהתורה הצריכה פרוע מכלל דעד השתא לא היתה פרוע אבל גם ללישנא בתרא הטעם הוא משום בזיון וכמבואר במשנה דסוטה פרק קמא, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קישטה את עצמה לעבירה, המקום נוולה, והניוול הוא גילוי השיער וסתירת השיער יעויין בפירוש המשניות להרמב"ם, וכן מבואר במדרש דכל עיקר הטעם הוא כדי לנוולה.

ואם כן על כרחך דאם היתה מלובשת בפאה נכרית היו מסירין ממנה דאם לא כן לא יהיה ניוול דהא פאה נכרית הוא תכשיט כמבואר במשנה דשבת הנ"ל, אם כן אין לנו שום ראייה לאיסור פאה נכרית דיהיה דמי לשיערה אחרי דמצינו בסוטה דהיתה צריכה לגילוי השיער היו מסירין ממנה הפאה נכרית עד כאן תוכן ראייתו.