רבי יעקב משולם בן מרדכי זאב אורנשטיין בעל ישועות יעקב

 חלק אורח חיים סימן ע"ה סק"ג נדפס בזולקווה שנת תקס"ט

 השיב לשאלת רבי ייטלס ששאל מדוע דחה המג"א את הבאר שבע וכתב עליהם דהם דחויים והסביר את כוונת השלטי הגיבורים במתיקות וסיים שרק פאה נכרית שאינה ניכרת יש להחמיר מטעם פריצות, אמנם שאר פיאות אם הם ארוכות דיש לחוש לאיסור הנאה משיער המת (דהשיערות הארוכות היו לוקחים אותם בזמנם ממתים) אסור ואם לאו מותרות ולא עובר על דת יהודית ח"ו

 וכ"ש שער נכרית וכו' עיין במגן אברהם הביא דברי ספר באר שבע שמחמיר בזה והוא חולק עליו וכתב שדבריו דחויים המה, ואני כתבתי בזה תשובה שהשבתי לחכם אחד בזה [כוונתו לרב הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך"] שאיני יודע מדוע כתב המגן אברהם שהדברים דחויים, ודחוי כזה, אחר ונראה כי מקור ראיות השלטי הגבורים להתיר נשים לצאת בפאה נכרית שתים הנה.

הא' ש"ס דשבת דף ס"ד יוצאה אשה בפאה נכרית וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שיער שרגילים הנשים לשאת על ראשם.

הב' ש"ס דנזיר אהא דקאמר שם דיכול הבעל להפר נדר נזירות ולומר איני חפץ באשה מגולחת ור"מ אפשר בפאה נכרית, ורבנן משום זוהמא יכול לומר איני חפץ בפאה נכרית, מבואר מזה דפאה נכרית מותרת. אלו הם תוכן דברי השלטי הגיבורים.

ואני תמה דהרי קשה, הא דקאמר שאינו רוצה באשה מגולחת שלא תתגנה עליו שיראה שאיננה בעלת שיער, הרי בשיער של עצמה בוודאי אסורה ללכת בשערה פרוע, ומ"מ אם ירגיש הבעל שאין לה שיער ותתגנה עליו והיינו שכל היום השיער שלה המה תחת השבכה, וע"ז קאמר דלא תתגנה עליו משום דאפשר בפאה נכרית במקום שיער עצמה, ובמקום שמותרת לילך בשער עצמה כ"ש פאה נכרית.

וגם הך דשבת דיוצאה בפאה נכרית היינו תחת השבכה וכדברים אלו כתב הרב באר שבע דהך דיוצאת אשה בפאה נכרית לחצר היינו גם כן כן שיש עליה שבכה המכסה, ואמנם הך דיוצאת לחצר בלא"ה אין כאן קושיא לפמש"כ התוספות בעצמן במסכת כתובות (דף ע"ב) אהא דקאמר הש"ס שם קלתה אין בה משום פרוע ראש, וקאמר הש"ס עלה אי נימא בשוק דת יהודית הוא אלא בחצר, א"כ לא הנחת וכו' וכתבו התוס' שם דבחצר אף פרוע לגמרי בלי קלתה שרי, וא"כ כיון דתני במתני' בפאה נכרית לחצר אין שום ראיה, דבחצר שרי לגמרי.

◄ואמנם אמרתי דכוונת בעל שלטי הגיבורים דהרי תנינן בכבול ופאה נכרית, וכן לקמן קאמר הש"ס כל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר, אף לחצר אסרו חוץ מכבול ופאה נכרית דהתירו חכמים לצאת בהן שלא תתגנה על בעלה, והא בפאה נכרית בלא"ה לא תצא לרה"ר כיון דאסור לילך בפאה נכרית לרה"ר אף בחול, אלא ודאי דבפאה נכרית ליכא איסורא אף לרה"ר, וא"כ יש חשש שמא תלך בהן לרה"ר, ואמנם נפק"מ לענין לצאת לחצר תחת השבכה, דבזה יש חשש שמא תצא בהן לרה"ר כיון דבחול כה"ג שרי אף לרה"ר, ◄ואפשר דכוונת בעל שלטי הגיבורים דאי נימא דבלי שבכה מותר בחצר משום דלא שייך לומר שמא יצא בו לרה"ר כיון דלרה"ר אסור אף בחול א"כ הרי אפשר שלא תתגנה על בעלה דהיינו שתצא בחצר בלי שבכה דאז מותר לחצר אף בלי הטעם דשלא תתגנה על בעלה כיון דבודאי לא תצא לרה"ר וממילא יש לאסור לילך בחצר ושבכה על ראשה שמא תלך ברה"ר ג"כ בשבכה שעליו ולמה לא העמידו חז"ל דבריהם, וזה ברור. [ביאור דבריו דודאי בחצר שרי בפאה נכרית אף בלא שבכה, ולפ"ז מוכרח דברה"ר נמי שרי בלא שבכה, שהרי חכמים התירו לה בפאה נכרית שלא תתגנה על בעלה, משמע דבלאו הכי לא התירו, והטעם משום שמא תשכח ותצא כך לרה"ר ותוליכנו ארבע אמות, ואם ברה"ר אף בחול אינה יוצאת הא ודאי שאין לחוש לכך אף בשבת ואם תאמר שהתירו חכמים בחצר לצאת בפאה מכוסה בשבכה ולכן יש לחוש שמא תצא לרה"ר זה גם לא יתכן דאמאי יתירו לה חכמים משום שלא תתגנה על בעלה, לצאת בפאה מכוסה, הא יכולה היא לצאת בפאה מגולה בלי היתר מיוחד. העורך] והבן מאד.

והנה התוספות מסכת שבת דף כ"ג ד"ה אי כבלא דעבדא הקשו אמאי לא קתני פאה נכרית ברישא גבי הך דאין יוצאין בכבול לרה"ר, ה"ל למיתני גם פאה נכרית כמו דקתני סיפא לענין היתרא דחצר. והנראה לי בזה דבאמת כיון דכבר קתני כבול לפי שהוא תכשיט, הוא הדין פאה נכרית דאטו כי רוכלא ליחשב, [ולא כתב דברה"ר פשיטא שאסור משום דת יהודית כיון שס"ל שמותר לצאת ביום חול בפאה נכרית. העורך] אלא [אמר העורך: מטעם דלאו רוכלא הוא ה"ה נמי דבחצר לא בעינן למימר דשרי בפאה נכרית ולפ"ז קשה למה הזכיר בסיפא דמתני' פאה נכרית וע"ז תירץ] דלענין היתירא דחצר צריך למתני פאה נכרית, דהוא אמינא, כיון דאפשר לילך בלי שבכה על ראשה [כלל וגם בלא פאה נכרית כפשט הגמ' בכתובות. העורך] דאז פשיטא דלא תלך בו לרה"ר, דאז תפסיד כתובתה [דפריעת ראש דאורייתא. העורך] ותהיה עוברת על דת [משה. העורך], ולא תתגנה על בעלה [שהרי אפילו בשיער נכרית לא מתגנית על בעלה כ"ש בשערה ממש. העורך] וה"א להחמיר [ולא להתיר לה לצאת אף בחצר בפאה נכרית דיכולה היא לצאת בשיער שלה ולא לבוא לידי הוצאה ולמה להם חכמים להתיר לה פאה נכרית. העורך] קמ"ל דמ"מ מותר [לאשה לצאת בשבת בפאה נכרית. העורך] בחצר, אבל ברה"ר פשיטא [דאסור לה לצאת בפאה נכרית בשבת. העורך] דכיון דאסרי' בכבול ה"ה בפאה נכרית. [ולכך ברישא דמתני' לא היה צריך לאשמועינן איסור לפאה נכרית. העורך]

ומ"ש עוד החכם השואל [פתח קישור] דשער פאה נכרית כפי שהוגד לו, הוא משער המת ◄דאין שער החי ארוך כ"כ ובזה פלפל אי שיער המת אסור בהנאה, הנה הגם כי בש"ע ובטור (יו"ד סימן שמ"ט) תפסו הדבר בפשיטות דשיער המת אסור בהנאה אמנם הרמב"ם פי"ד מהלכות אבל, כתב המת כולו אסור בהנאה חוץ משערו, ובאמת שתמהו על רבינו בזה הרשב"א בתשובה, ועיין בכ"מ ובלחם משנה, ואני בחיבורי הגדול לטור יורה דעה הארכתי בזה וכאן אקצר.

ובאמת בש"ס דערכין ז' אקשי' מתני' רישא לסיפא דקתני באשה נהנין משערה ובבהמה אין נהנין וקאמר רב באומרת תנו שערי לבתי ורב נחמן בר יצחק קאמר זו מיתתה אוסרתה זו גמר דינה אוסרתה, וכתב הרשב"א דכיון דגמר דין של אשה אינה אוסרתה, השיער שנתלש בין גמר דין למיתה אינה נאסר, ובבהמה נאסר אף השיער שנתלש בין גמר דין למיתה. וע"כ אף לרב נחמן בר יצחק השיער שאחר מיתת האשה נאסר. וגם תמהו עליו [על הרמב"ם הנז'.] שפסק כרב נחמן בר יצחק, נגד רב ורבא שם דפליגי ארב נחמן בר יצחק.

והנה קושיא ראשונה של הרשב"א אינו מוכרח, דרבינו מפרש כפירוש רש"י זו מיתתה אוסרתה והשיער אינו בכלל מיתה, דלא נשתנה בין מחיים לאחר מיתה ואינינו בכלל מת לאסור בהנאה, אבל בהמה גמר דין שלה אוסרתה אף שלא נשתנית מחיים למות ע"כ אף השיער בכלל איסור, ועל כן דברי רבינו נכונים, דאשה המיתה אוסרתה ואף אחר המיתה השיער אינו בכלל מת.

ואמנם מדוע פסק רבינו כרב נחמן בר יצחק מצאתי ראיה נפלאה לדבריו דבש"ס דבבא קמא (דף מ"א) "ממשמע שנאמר סקל יסקל השור, איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה? מה ת"ל לא יאכל את בשרו? מגיד לך הכתוב, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו - אסור באכילה. אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? ת"ל: ובעל השור נקי". ואקשינן "וממאי דלא יאכל את בשרו, להיכא דשחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה? אימא: דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה הוא, והאי לא יאכל את בשרו, להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה הוא" וכו' והקשו בתוספות [ד"ה והאי] דא"כ למה לי ובעל השור נקי ותירצו "להנאת עורו" וקשה על דבריהם דהרי בש"ס אהא דקאמר דבעל השור נקי להנאת עורו, קאמר עלה ס"ד בשרו כתיב, בשרו אין עורו לא קמ"ל דאפילו עורו, מבואר מזה דאי לאו דכתיב בשרו לא הוי שום הו"א לחלק בין הנאת עור להנאת בשר, והקשו התוספות לא לכתוב בשרו ולא נצטרך קרא להנאת עורו ותירצו דבשרו צריך לאורויי אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר והיינו לפי האמת דשחטיה ועבדיה כעין בשר אסור, אבל לפי הס"ד כאן דדוקא היכי דסקליה מסקל ולאיסור הנאה א"כ בשרו לא איצטריך וא"כ לכתוב בשרו ולא נצטרך בעל השור נקי להנאת עורו, והדבר תמוה מאוד

אמנם הדבר נכון דהא דקאמר הש"ס דבעל השור נקי להנאת עורו משום דס"ד בשרו כתיב, בשרו אין עורו לא, ולא קאמר בפשיטות כמו דשיער אינו אסור בהנאה משום דלאו בר מיתה הוא, דאין חילוק בין חי למת, כן בעור שייך הך טעמא דלא יאסר בהנאה משום שאין חילוק בין עור חי לעור המת ולא נשתנה העור במיתת הבהמה כמו דקאמר הש"ס בשיער, ולכך בעי קרא דבעל השור נקי, או דנימא דקרא דבעל השור נקי באמת להנאת שיער קאי אמנם באמת הש"ס הוצרך לומר ס"ד בשרו כתיב, בשרו אין עורו לא דאל"ה לא צריך קרא לאסור עור או שיער דבלאו הכי אסורין משום כיון דקי"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור בהנאה, וא"כ גמר דינו אוסרתו, וזה שייך בעור ושיער כמו בגוף הבשר, וע"כ הוצרך הש"ס לומר ס"ד בשרו כתיב אבל כאן לפי הה"א דנגמר דינו אינו אוסר, בלא"ה צריך קרא דבעל השור נקי להנאת עורו , דה"א דאינו אסור בהנאת עואו משום דמיתתה אוסרתה כנ"ל נכון וכיון דסתמא דסוגיא אזיל כרב נחמן בר יצחק לכך פסק הרמב"ם כרב נחמן בר יצחק ודו"ק היטב

ולגוף הדין כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה וכיון ◄שאינו ניכר השיער של פאה נכרית אם הוא משיער גופה או משיער נכרית, [נראה דחסר המילים "יש להחמיר או אסור!". העורך] ואמנם המגבעות של שיער [פאה שגבוהה מעט מהראש דאז ניכר שאין זה משיער גופה. העורך] יש בדבר להקל ולהחמיר שאם השערות ארוכות ויוצאין חוץ למגבעות [דאז ודאי דהפאה נעשתה משיער המת כנ"ל. העורך] יש להחמיר, אבל המגבעות לבד [פירוש שיער קצר שלא גולש למטה דאז ודאי דהוא משיער החי כנ"ל. העורך] אין בזה חשש איסור [ליהנות משיער המת. העורך], ולענין לקרות ק"ש כנגדה, ג"כ בפאה נכרית יש להתיר [דהרי אף לצאת בה מותר. העורך], ועיין לעיל דחשוב כיסוי, ובהא דקאמר הש"ס (כתובות שם) [עתה הרב רוצה להביא ראיה שאין בפאה נכרית אף דת יהודית. העורך] יוצאת וראשה פרוע הוא בכלל עוברת על דת יהודית, וקאמר הש"ס דאורייתא הוא ולא מוקי לה ביוצאה בפאה נכרית [דאם היה בזה דת יהודית היה צריך לומר ראשה פרוע בפאה נכרית!. העורך] היינו דממה נפשך או דאף דת יהודית לא קעביד [כלומר זה הראייה שאין בזה דת יהודית ולכן לא מוקי בפאה נכרית. העורך] או דיש איסור תורה [דבאינה ניכרת אסורה מדין פריצות ומה לי אם הוא שיער דידה או נכרית, הפעולה נעשית מכל מקום. העורך] ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ