הגאון רבי מנחם מנדל ב"ר שלום שכנא שניאורסון זצ"ל (נולד בעיר ליוזני שברוסיה בשנת תקמ"ט - נפטר בשנת תרכ"ו)
מליובאוויטש (אמו היתה בתו של רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא) - הצמח צדק
הביא ספר עצי ארזים כדי להוכיח שהגמ' בנזיר מיירי בחצר בכדי לומר שה"ה בשיער היוצא חוץ לצמתן שאין היתר אלא בחצר אמנם השמיט את סוף דבריו, שם הוא כותב לאסור פאה נכרית, ואף דחה לדבריו גבי פאה שאמר דבפנויה מיירי, וכתב שאין זה נכון לא גבי פאה ולא גבי חוטי שיער, וכתב לעיין במ"א (ומה ששלח לעיין שם נראה דכוונתו לומר שהמגן אברהם הביא ראייה מחוטי שיער ולא מפאה נכרית), שמסכים לשלטי הגיבורים ואז כתב שיש קצת ראייה שפאה נכרית אינו מותר אלא בחצר (וכנראה רצה להסביר בזה את המגן אברהם למה לא הביא ראיה מפאה נכרית. כי בחוטי שיער אין מי שחולק דמותר ברה"ר וכמבואר בגמ'). עכ"פ כיון שסיים באומרו "אך אפילו את"ל בפאה נכרית כהש"ג" כו' לכן לא ברור לי דעתו לחלוטין
כתב הצמח צדק (ברכות פרק ג משנה ה אות ח, נדפס בווילנא שנת תרל"א)
אך ראייתו [של המהר"ם אלשקר [סימן ל'] שהתיר שיער שחוץ לצמתן. העורך] היא על פי מה שכתב 
בערוך ערך בת צדעא פי' כשהאשה קולעת שערה כולן משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעיה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה זה עושה בת עניים אבל עשירה שורקתו בבשמים בשמן טוב שיתחברו שיערות זו בזו ולא תהיינה כאבילות וייתיפו עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הר"ן סוף תענית בשם בעל העיטור. ומלשון זה משמע דהשיער היה מגולה.
אך באמת אי אפשר לומר כן כדמוכח הסוגיא דשבת (דף נ"ז ע"ב ודף ס' ע"א) דשער באשה ערוה ולא שאני לן שיער היוצא חוץ לצמתה.
אלא די"ל על פי מה שכתב בספר עצי ארזים סימן כ"א סק"ב וז"ל: 
בש"ס דפוס פפד"מ בנזיר כ"ח כתוב על הגליון: נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהן וכו' עכ"ל. והיינו מהא דאמרינן התם נזרק עליה א' מן הדמים, אינו יכול להפר, במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר, שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת, ר' מאיר אומר אף בתגלחת הטהרה יפר, שיכול לומר א"א באשה מגולחת, ואמרינן בגמרא, ות"ק סבר אפשר בפאה נכרית, ור"מ סבר איידי דזוהמא לא ניחא ליה. 
ומדקאמר אפשר בפאה נכרית אלמא דאשה נשואה מותרת בפאה נכרית.
וטעה בזה טעות גדול דלדבריו תקשי לר"מ שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת הרי אינה יכולה לגלות שערה ואטו מי לית ליה לר' מאיר דת משה ויהודית אלא ודאי דמיירי כשהיא בבית בפני בעלה, א"כ אין ראיה מזה להתיר פאה נכרית. וכן אין ראיה ממתני' דשבת, יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' די"ל דמיירי בפנויות שדרכן לילך בגלוי הראש כו' [אמר העורך. שים לב שהצמח צדק ציטט מילה במילה את כל התשובה ממש אפי' מה שכתב העצי ארזים סוג הדפוס "דפוס פפדמ" גם זה העתיק, אמנם עתה את המשפט האחרון הרב צמח צדק העלים וכתב כו'. וזה לשון ההשמטה מהעצי ארזים "לכן נ"ל פשוט דאסור לאשה נשואה להתקשט בפאה נכרית והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין"] עכ"ל.
ועד"ז נאמר ג"כ בענין בת צדעא אף לפירוש זה דהערוך זהו מיירי כשהיא בבית בפני בעלה. ולא לילך כן בחוץ ח"ו.
גם בערוך ערך אנדיפי פירש בענין אחר ענין בת צידעא. ועוד דהא אחר חורבן בית המקדש אמרו למנוע ענין בת צדעא. ואיך שיהיה הדבר פשוט שאין מזה שום ראיה ח"ו לדברי מהר"ם אלשקר, והסוגיות דשבת פרק במה אשה הנ"ל שוברות דבריו לגמרי.
אך כמדומה העצי ארזים לא עיין בשלטי גיבורים פרק ו' דשבת שהביא ראיה דבנשואה איירי, וכן מה שכתב יוצאה אשה בחוטי שיער מיירי בפנויות, א"כ מיירי בבתולות וזה אינו, דהא אמרינן בגמרא שם ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה. מיהו רש"י פי' בחוטי שיער שקולעת בהן שערה.
ועיין במגן אברהם סימן ע"ה שהבאר שבע חולק על השלטי גיבורים, וכ"כ בעטרת זקנים שם. והמגן אברהם מסכים להשלטי גיבורים ועיין נידון פיאה נכרית בסוף סנהדרין (דף קי"ב ע"א) וסוף פרק קמא דערכין, ובערוך ערך פאה הראשון והשני, דמקפת ראשה ולא מכסיא.
אך אפילו את"ל בפאה נכרית כהש"ג [דשרי ברה"ר. העורך] אבל גבי צידעא על כרחך צריך לומר דמיירי בבית ובחצר, עיין כתובות פרק המדיר (ע"ב ע"ב) ובתוס' שם דבחצר שרי.
וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר מדאמרינן בשבת (ס"ד ע"ב) "הכל ככבול", ואמאי עזיב פאה נכרית, אלא דבפיאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר.
