הגאון הספרדי רבי שלום משאש זצ"ל שמש ומגן סימן טז

(שו"ת שמש ומגן חלק ב', אה"ע סימן טז)

עוד בדין היתר פאה נכרית לנשים. ראיתי בירחון הנכבד אור תורה טבת תשמ"ט סימן מ"ב, מה שחזר בשניות הרב מהר"ם הלוי שליט"א, לקיים ולחזק דבריו וקושייתו הגדולה על הש"ג (בטבת תשמ"ח), דלמה לא התירה המשנה לאשה לצאת בפאה נכרית בשבת, וגם בחצר התירו רק משום שלא תתגנה על בעלה, והרי אין לחוש שתשלוף הפאה בשבת, דודאי לא תגלה שערותיה ותעבור על איסור פריעת ראש דאורייתא. והיא קושיה גדולה לדרדקי דבי רב, ואי אפשר לומר שנעלמה מגאוני עולם המתירין, ולזה קמתי להליץ על רבותינו הגדולים הראשונים ז"ל, והוכחתי מדברי רש"י ז"ל בדף ס"ה ע"א, דטעמא דר' שמעון בן אלעזר דמתיר לאשה לצאת בכבול לרה"ר בשבת, לא משום שהיא חוששת לגילוי ראש ולא שלפא ומחויא, אלא כמ"ש רש"י הטעם, משום דמגניא, שהסבכה נוי הוא לה, ואם תשלוף ותחווי, אזי חוששת שיפול הכל, גם הכבול (הכיפה) וגם הסבכה ותתנוול. וטעם החולקים, והוא ר' אבהו בדף נ"ז, דסבר לאסור משום דילמא שלפא כיפה מתחת הסבכה בזהירות, ותישאר הסבכה לנוי וכמש"כ רש"י שם. ומשמע מזה דהטעם דלא שלפא הוא משום ניוול, אבל בשביל גילוי ראש לבד לא חששו, ע"ש כי הארכתי להכריח דברי.

והרב מהר"ם הלוי יצ"ו, דחה דברי בקש וכלאחר יד ובפשיטות עצומה, דאיך אני מביא ראיה מר"ש בן אלעזר, והלא אוקמוה בגמ' בדף ס"ה ע"א בשיטה, ואין הלכה כשיטה וכמש"כ הרי"ף בזה ע"ש. ואני רואה שלא העמיק עיונו בדברי, דמעולם לא אמרתי דהלכה כרשב"א שהוא עומד בשיטה, אלא כדעת החולקים הסוברים דיכולה להוציא הכיפה מתחת הסבכה וכמש"כ רש"י להדיא בדף נ"ז, וממילא תישאר הסבכה לנוי. והכרחתי זה מדברי ר"ש בן אלעזר, דלמה הוצרך לנוי ולא מטעם גילוי ראש, וזה פשוט.

ומה שהוסיף כת"ר, דגם ר"ש בן אלעזר מודה לטעם זה של איסור גילוי ראש, ורק חייש לשמא תוציא מתחת הסבכה וכו', ומ"מ חשש גנאי שייך, שהכיפה נוי הוא לה ולא תסירנה מתחת הסבכה, עכל"ה. ע"ז אני אומר, שלא דקדק בדברי רש"י, שכתב שהסבכה נוי הוא לשיער ולא הכיפה, אלא בהיפך ממש, דלדעת ר"ש בן אלעזר כל שהוא תחת הסבכה חוששת שאם תבוא להסיר הכיפה, יפול לה הכל גם הכיפה וגם הסבכה שהיא לנוי ותתנוול. וכמש"כ להדיא ברש"י דף ס"ה דמגלי שערה ומגניא בה שהסבכה נוי לשיער. ולדברי הרב לוי ישמרהו צור, הלא לא מתגלי שערה, שהרי מוציאה הכיפה מתחת הסבכה. באופן שדברינו חיים וקיימים, שמדין גילוי הראש שוכחת לאיזה דקות, ומחויא ומחזרת, ובינתיים תביאה ד' אמות ברה"ר.

וכבר הוכחתי מדברי המאירי בתשובתי הקודמת, שהשווה בתולות לנשואות, אע"ג דאין בהן דין גילוי ראש, והתירו להם לצאת בציץ של כסף שאין דרך לשלוף, והכרחנו שזה מטעם ניוול.

וכעת ראיתי עוד ברמב"ם (פרק י"ט הלכה ו'), שנתן טעם שלא תצא האשה בציץ ובלחיים וכו' שמא יפלו ותביאם בידה, וגם בהלכה ז' כתב, ולא בכבול וכו' ולא בפאה של שיער וכו', כל אלו אסורין לצאת בהן שמא יפלו ותביאם בידה או תחלוץ ותראה לחברותיה. ע"כ. הנה הרמב"ם הוסיף טעם אחר, שיתרץ קושיית כת"ר, דאע"פ שתיזהר היא שלא תחלוץ ותחווי, עכ"ז יש לחוש שמא יפלו מאליהם ותביאם בידה.

והנה גם כאן יש לדקדק כיצד תביאם ברה"ר, והלא היא נשארת גלוית ראש וצריכה ללובשם תכף, דאין לומר גם כאן שמא יפלו מתחת הסבכה ותישאר הסבכה. דבשלמא בחולצת בידה תזהר ותקפיד להוציאם מתחת הסבכה, אבל בנפילה אין זה בידה ויכול ליפול הכל בלי כוונה ותביאם ברה"ר, ומוכרח לומר דאינה נותנת דעתה ע"ז, ובינתיים שתחזור ללובשם תביאם ד' אמות ברה"ר. וא"כ גם בההיא שתחלוץ ותחווי אינה נותנת דעתה על גילוי ראש לפי שעה.

וכן מוכרח לומר, לדעת הגאון בעל התניא בשו"ע שלו (סי' ש"ג סעיף ט"ז) שכתב בזה הלשון, אבל לא תצא בפאה נכרית, דהיינו קליעת שיער תלוש שנותנת על שערה כדי שתיראה כבעלת שיער הרבה, שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה, או שמא תיפול מעל ראשה ותביאנה בידה. עכ"ל. והביא דבריו הרב כף החיים (סי' ש"ג אות חן'), וציין ע"ז רבינו זלמן והוא מהגמ'. וידוע שהגאון ז"ל הוא ממתירי הפאה הנכרית וכמש"כ בשו"ע שלו סי' ע"ה, שכתב להדיא שאין בה פריעת ראש לגמרי כדברי השלה"ג ומג"א ע"ש. וא"כ ודאי כוונתו בלא סבכה וכמו שמפרש השלה"ג להדיא, ועם כל זה חשש שתחלוץ או יפלו, ובוודאי כוונתו שהכל בלי כוונה. וכמו שיפלו בלי שתכוון לגילוי הראש, ותביאם ד' אמות ברה"ר.

ושוב האיר ה' את עיני, ומצאתי את שאהבה נפשי, דברים מפורשים היטב בספר תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ח), שהוא אחד מן המחמירים בפאה נכרית, הביא דבריו בספר דת יהודית כהלכתה, (ע"ש בדף כ"ב וכ"ג והנמשך), לדחות דברי הבאר שבע, וכתב דפאה נכרית איירי במגולה לגמרי ע"ש. וכתב דזהו ההפרש בין בבא דרישא דחוטי שיער לבבא דסיפא דפאה נכרית, דבבא דרישא השערות תחת הסבכה ורדיד עליהן ולא חיישי בזה לשלפא ומחויא וכו' ויוצאת אף לרה"ר, ובבא דסיפא פאה נכרית היא עצמה הסבכה ובה תכסה כל שערותיה והיא עשויה לשאת באקראי, בזה יש לחוש שמא שלפא (ומזה ראיה לפאה נכרית דידן שהיא קבועה היטב בראש, דאין לחוש לשמא שלפא ומותרת גם בשבת, כנ"ל) אלא שחכמים הקילו בזה בחצר שלא תתגנה על בעלה, ע"ש שהאריך, אלא ששוב חזר לאסור מטעמים אחרים של מראית עין ושל דת יהודית וכיוצא ע"ש.

גם בתוך דבריו שם בדף כ"ו, כתב להקל מדינא, כי לא גרע כיסוי זה ממש"כ באו"ח סי' צ"א ס"ד, כובעים הקלועים מקש חשיבי כיסוי, ואע"ג דלענין פריעת ראש יש סמך מהתורה, היינו פרועה לגמרי, אבל לא בקלתה. ועוד, אי סלקא דעתך פאה נכרית דהיינו כיסוי משערות קלועות לא חשיבה כיסוי, הרי פריך בש"ס (כתובות דף עב.) ראשה פרוע דאורייתא היא, ומשני מדאורייתא קלתה שפיר דמי, ודת יהודית אפי' בקלתה, ולא משני פאה נכרית מדאורייתא שפיר דמי, ודת יהודית בפאה נכרית נמי אסירי. ומצאתי שכיוונתי בזה להגאון פרי מגדים על מג"א (סי' ע"ה ס"ק א'), והוכיח מזה דפאה נכרית שרי לגמרי ואין בה משום דת יהודית, עכל"ה.

הרי דברים ברורים דאיירי בפאה נכרית מגולה לגמרי, וחששו דשלפא לה ותגלה ראשה ברה"ר לשעה קטנה בינתיים שתחזיר אותה וכמו שכתבתי ממש, אלא שחזר לאסור משום מראית עין ודת יהודית ומטעם מנהג ולקמן נדבר בזה.

גם בשו"ת מהר"ץ חיות סי' נ"ג, הביא דבריו בספר דת יהודית כהלכתה הנ"ל (דף ל"ה והנמשך) שהוא גם כן מהמחמירים, כתב וזה לשונו, הנה ידע רום מעלתו כי זה מחלוקת ישנה. ועל דברי באר שבע כתב המג"א "דברים דחויים", והיינו כי כל הסוגיה מהפאה נכרית מיירי דוקא היכא דכל הראש מכוסה בפאה נכרית ואין על הראש שום סבכה או שאר דברים רק מגולה כולו, ובכה"ג מותר, דשיער עצמו כהאי גוונא אסור מהתורה כדאמרינן בכתובות פרק המדיר ופרע את ראש האשה, ובזה ליכא מאן דפליג, אכן בשערות התלויות חוץ לצמתה לשיטת רמ"א ליכא איסור בשיער עצמו וכ"ש בפאה נכרית וכו'. עכל"ה. ולסוף החמיר להלכה מטעם מנהג, עכ"פ הרי הוא סובר דאיירי במגולה בלי סבכה, ולא קשיא ליה קושיה הנגלית לדרדקי בי רב, דודאי יתרץ לה כמש"כ.

[אמר העורך: אכן בשו"ת מהר"ץ חיות סי' נ"ג, החמיר מאוד, והבין שאף הדרכי משה והמג"א לא התירו בפאה אלא היוצאת חוץ לצמתן, ובכל זאת כיוון דנהגו העם לאסור, לא ערב ליבו אף בזה (פאה שחוץ לצמתה) להתיר ע"ש"]

גם בתשובת בית יצחק שמעלקיס (חלק או"ח סי' י"ד), שהוא ג"כ מהמחמירים, הביא דבריו בספר דת יהודית כהלכתה הנ"ל (דף נ"ב והנמשך), כתב וזה לשונו שם דף נ"ט, "הנה הארכתי בזה לעיקר הדין, והיוצא מזה לדינא אין להוכיח לאסור פאה נכרית מדינא דגמ'. וקצת ראיה יש להוכיח להיתר, אך אמנם יש לחוש לדברי האחרונים שיבואו לידי מכשול שיסרקו אותה בשבת ויבואו ג"כ לצאת בשערות ראשן" וכו'. עכל"ה. הרי בעיקר דינא התיר ולא קשיא ליה קושיית כת"ר, וגם הגאון באר שבע שהוא הראשון שדחה דברי שלה"ג, והגאון בעל תשובת יעב"ץ שחיזק דבריו, לא דחו דבריו בכח מחמת קושיית כת"ר הנגלית, אלא מטעם די"ל דאיירי תחת הסבכה, או איירי בחצר וכו', וגם מטעם דת יהודית. ומוכח דאותה קושיה אין בה ממש מעיקרא, דעביד איניש לשכוח, ונשים שחצניות הן, ורוצות להראות לאחרות.

ומש"כ כת"ר שבחידושי הרשב"א והריטב"א לא פירשו בדברי ר"ש בן אלעזר מטעם נוי כפרש"י, אלא משום ששיער ראשה קירח, ואם תגלה הכיפה יתגלה מומה, ות"ק סבר דכיון דחברותיה יודעות שהיא קירחת ובשביל זה עשתה כיפה אינה חוששת לשלוף, ודמי לשן תותבת וצלוחית של פלייטון דפליגי תנאי בזה ע"ש. וגם בסבכה מוזהבת היינו משום שלא תשלוף משום איסור פריעת ראש. ע"כ דבריו. הנה ראיתי דברי הרשב"א במקורו באורך, ומפרש שהמחלוקת בין רבי ורבנן בשן תותבת וכובלת וכו' משום מום, דכל הני לא נפקת בהו אלא משום מום, וסברי רבנן כיון שמומה ניכר, דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא יודע שהשן שלה חסר, וכן כובלת וצלוחית, כבר יודעים שהיא בעלת ריח רע, וכיון שאינה יכולה להעלים מומה, אף היא אינה מקפדת ושלפא ומחויא, ורבי סבר שאע"פ כן לא שלפא כי היכי דלא תתגנה יותר בהראות מומה בעין, וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קירחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית (רצונו לומר שגם היא לובשין אותה מטעם זה), והיינו דשרי לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין, דכיפה של צמר צריכה לה טפי לסלק גנותה, עכל"ה.

המובן מדבריו ז"ל, דגם בכיפה של צמר ופאה נכרית, המחלוקת בין ר"ש בן אלעזר לחכמים היא, דלדעת חכמים חששו דכיון שיודעים אותה שהיא קירחת ובשביל זה לבשה פאה נכרית, גם היא אינה מקפדת ושלפא ומחויא, ור"ש בן אלעזר סבר דאע"פ שיודעים שהיא קירחת, עם כ"ז לא שלפא כי היכי שלא תתגנה בהראות מומה בעין, ע"ש היטב שזו כוונתו. והשתא לפי דברי כת"ר תיקשי לכולם בין לרשב"א בין לחכמים, דהלא אף שהיא קירחת לא תוכל לשלוף ולגלות בשביל גילוי ראש, וגם לרשב"א לשלא תגלה מומה בעין, והלא יספיק טעם של איסור גילוי ראש, אלא ודאי כדאמרן, דבשביל איסור גילוי ראש שוכחת לפי שעה קטנה ותחזיר אח"כ. וכמו ששוכחת גם איסור טלטול ד' אמות ברה"ר.

גם ראיתי דברי הריטב"א דף ס"ה, שהביא הרשב"א בקיצור, וסיים ולפ"ז כי קאמרי כלל אמר ר"ש בן אלעזר כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאין בו, היינו משום שאין אשה נותנת דבר תחת הסבכה אלא מפני מום שבראשה. ע"כ. רצונו לומר ולא שלפא ומחויא דמתגלה מומה בעין, ע"ש.

ולפי פירושם ז"ל לא צריכין תו למש"כ רש"י בטעם החולקים דלמא שלפא ומחויא מתחת הסבכה, אלא חיישינן דלמא שלפא הכל ולא חיישא שתיראה קירחת שכבר יודעים אותה וכמש"כ הרשב"א להדיא, ולדעת ר"ש בן אלעזר כל שתחת הסבכה הוא משום מום ולא תגלה מומה בעין. ומוכח להדיא דלכ"ע לא חיישא משום גילוי ראש, וא"כ לאו ק"ו הוא דאם אפי' יש בה מום שהיא קירחת חוששין שתגלה ולא אכפת לה במום (לדעת חכמים), כ"ש כשאין בה מום דיש לחוש שתגלה להראות ואפי' תישאר ראשה גלויה, כך נראה לי.

ובכל אופן, רבותינו הראשונים כמלאכים, שלטי הגבורים וסיעתיה, כך הבינו בפירושא דשמעתא, דפאה נכרית היא גלויה ואסרו לצאת בה לרה"ר שמא תשלוף ותחווי, ובינתיים על איזה דקות תשכח שראשה גלוי, או לא תקפיד על זמן מועט מאוד של ד' אמות ברה"ר וכמו שכתבתי בתשובתי הקודמת, וכמו שהבינו גאוני עולם בעל תשובה מאהבה ומהר"ץ חיות ובית יצחק ובאר שבע והרב יעב"ץ ועוד.

עתה נבוא לדברי רש"י בדף ס' שהביא כת"ר, גבי מחט שכורכת עליו את השיער שאין לחוש שתשלוף המחט ברה"ר, וכתב רש"י משום דשיער באשה ערוה לא מחויא, ע"כ. ולפקוצ"ד מלבד מה שביררתי למעלה בדעת רש"י ז"ל, עוד זאת דבריו הנ"ל שהביא כת"ר אינם מובנים, הן לגבי בירית הן לגבי מחט, דכיון דאמר דלאו תכשיט הם אלא תשמיש ולא הוי משאוי, א"כ למה הוצרך עוד לטעמא דכיון דלצניעותא הם לא שלפא ומחויא, והלא אפי' לא יהיו לצניעותא לא משלפא כיון שאינם תכשיט. וכן ראיתי למהרש"א (דף סג.) גבי בירית שם שפירש רש"י ג"כ כמו שכתב כאן, שהבירית אינה תכשיט, וסיים ומשלף ואחוויי ליכא למיחש, דלא מגליא לשוקא, וכתב מהרש"א שיש לגמגם בפירוש הקונטרס דכיון שפירש דבירית לאו דנוי וכו' לא אצטריך לטעמא דלא מגליא שוקה, דהא בלאו הכי כיון שאינו לנוי תכשיט ודאי דלא שייך למיחש ביה למישלף ולאחוויי, עכ"ל, וגמגום הנזכר יעבור גם על דברי רש"י הנ"ל בדף ס' ממש, וכמו שכתבתי.

ועיין להתוס' שם שהקשו על רש"י דהא כבלים אין יוצאין בהם בשבת דחיישינן דילמא שלפא להו משום דהוו תכשיט אע"ג דלצניעותא עבידא כמו בירית דהכל ענין אחד אלא שבירית באחת וכלים בשתים וכו', ונראה לר"י דהכי פירושו, ותהוי כבירית שיוצאין בה לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי לאשה, כיון שאינה כי אם באחת והוי כטבעות הכלים וכו', הכי נמי האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא כטבעות הכלים תשתרי דאינה תכשיט וכו' ע"כ.

המובן מדבריהם, דאם יהיה תכשיט ככבלים אע"ג דהוי לצניעותא חיישינן לשלפא ומחויא, וזה ברור. ועיין להתוס' (דף סג: ד"ה ותהוי כבירית), שדבריהם נראים סותרים למש"כ כאן, שכתבו וז"ל, לכן נראה לי דאפשר ליטלן בלי גילוי שוקיים, והחילוק הוא דבירית לא הוי תכשיט וכבלים הוי תכשיט, משמע דאם אי אפשר בלא גילוי שוקיים היה מותר לצאת אפי' בכבלים, והוא היפך דבריהם כאן, וצריך לומר דשם פירשו אליבא דרש"י דאמר משום צניעותא לא מגליא לשוקא ולא חיישא לאחוויי וכמש"כ בריש דבריהם ע"ש שהביאו פרש"י, ושקלי וטרי אליביה. והקשו א"כ גם בכבלים אע"ג דהן תכשיט למה לא יוצאין, והלא ודאי לא שלפא מטעם צניעותא, לזה פירש דלדעת רש"י גופיה צריך לומר דבין בבירית ובין בכבלים אפשר ליטלן בלי גילוי שוקיים, אלא דבירית לא הוי תכשיט ולא חיישינן לאחוויי, ובכבלים הוי תכשיט וחיישינן לאחוויי וליכא טעמא דצניעותא, כך נ"ל מוכרח ליישב דבריהם. וכן נראה כל סגנון דבריהם, שהוא אליבא דרש"י ז"ל, ע"ש.

גם בכל האחרונים משמע דרש"י ותוס' פליגי בזה. עיין ט"ז (סי' ק"ז) שכתב בפירוש לדברי התוס' וזה לשונו, אבל אם היה תכשיט אסור דילמא שלפא ולא סבירא ליה כרש"י דכיון דהויא לצניעותא לא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. והתוס' הוכיחו דאפי' עבידא לצניעותא מכל מקום חיישינן דלמא שלפא, אלא הטעם בבירית דיוצאין בה דאינו תכשיט לנוי ולא הוי אלא כטבעת הכלים ולא הוי ליה למיגזר דלמא שלפא וכו' עכ"ל. ע"ש דבריו בביאור רחב, ודחה דברי הב"ח שסבר היפך, וכתב שתקפה עליו משנתו. ועיין ג"כ מחצית השקל סי' ק"ז וז"ל, והתוס' הקשו על פרש"י דכיון דעבידא לצניעותא לא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. והתוס' הוכיחו דאפי' עבידא לצניעותא מ"מ חיישינן דלמא שלפא, אלא הטעם בבירית דיוצאין בה דאינו תכשיט לנוי כי אם כטבעות הכלים ולא הוי ליה למיגזר דלמא שלפא וכו' עכ"ל.

ומש"כ הט"ז בהמשך דבריו לפרש עוד לדעת הסמ"ג שם, דגם התוס' יודו דאם הוא נגלה תיכף ומייד אין לחוש לאחוויי משום צניעותא, ודוקא בכבלים שאינם נגלים תיכף ומייד יש לחוש שתחווי לאחרים, ע"כ, איני מבין, שדברי התוס' מפורשים, דאם הוא תכשיט חיישינן לאחוויי אפי' יש בו משום צניעותא. ונראה לי דלא כתב כן אלא לדעת הסמ"ג כדי לתרץ קושיית הבית יוסף ע"ש. וכמ"ש בלשונו ונ"ל דהסמ"ג ס"ל וכו' ע"ש, וכ"כ המג"א בשם הסמ"ג והתרומה, דס"ל כמש"כ התוס' דאע"ג דהוי לצניעותא גזרינן דלמא מחוויא ע"ש.

ולך נא ראה גם בספר צמח צדק מליובאוויטש, במסכת שבת פרק ו' משנה א' דף פ"ג אות ב', שכתב להדיא בשם הרב פנ"י (לא ידעתי מי הוא, דבספר פני יהושע לא מצאתי, ואפשר שהוא פני יוסף או פני יצחק וכיוצא) שפירש בו, דהתוס' חולקים על רש"י שאם היא תכשיט חיישינן דלמא שלפא וכו', אלא הכא היינו טעמא דסבירא ליה דהאי מחט אינו תכשיט ומשום הכי הוא דלא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. וכן ביאר הט"ז. ועוד האריך בשיטה זו לבאר זה. ושם בדף פ"ד חזר על מסקנת הדברים וז"ל, קיצור, והתוס' חולקים על רש"י בב' דברים, דבמה שחשוב תכשיט חיישינן דלמא שלפא אף דעשוי לצניעותא וכמו שנתבאר לעיל סעיף א' וכו' ע"ש. ושם בעמוד ב', כתב בקיצור שגם בחידושי הרמב"ן הרשב"א מבואר כן. ע"ש. וכן הוא באמת בחידושי רשב"א דף נ"ט ע"ב ד"ה ותהוי כבירית, הביא פרש"י ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא. ובתוס' פירשו דהכי קאמר, ותהוי כבירית שהיא טהורה, משום שאינה תכשיט אלא כטבעת הכלים וכו', הכא נמי (במחט) שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינו תכשיט ע"ש. מובן מדבריו בדעת התוס' דאם הוא תכשיט חיישינן לשלפא אף דהוי לצניעותא.

וכדי שלא להניח דברי רש"י ז"ל, שיהיו סותרים זה את זה, עם מה שהעליתי למעלה גבי פאה נכרית, שהוא מודה דלולי טעמא דנוי חיישינן דלמא שלפא, וכאן כותב דלא תשלוף משום טעמא דצניעותא. נראה לי לתרץ כמש"כ בתשובתי הקודמת גבי קליעת שערות, שיש בה מעט עבודה וטרחה לסתור הקליעה ובינתיים תזכור איסור שבת ותימנע, לא כן לאחוויי אין טרחה לקחת מעל ראשה ושוכחת. וגם כאן גבי מחט שהשיער כרוך עליה, צריך מעט וטרחה וזמן להוציאה, וע"י כן תבוא לזכור איסור גילוי הראש ותימנע. כך נ"ל ליישב דברי רש"י ז"ל.

באופן שאל ה' ויאר לנו. וסברתנו שאמרנו לא נפלאת היא ולא רחוקה, והרי כמעט כל הפוסקים אפי' המחמירים בפאה נכרית מטעמים אחרים, סוברים דאפי' במילי דצניעותא חיישינן שמא תשלוף ותחווי, וה' יזכנו ויאיר עינינו תמיד לכוון אל האמת, ואפי' יהיה זה מחלוקת הפוסקים הלא גדולי עולם השלה"ג וסיעתיה יסברו כן, ובלאו הכי כבר כתבתי בתבואות שמש חלק אה"ע סי' קל"ח בשם הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א, שהביא בשם הרבה אחרונים שהאריכו ליישב קושיית הב"ש מעל שלה"ג, ע"ש בספר יביע אומר חלק ד' סי' ג'. וכל הני פוסקים המה ראו וידעו דברי הש"ס בשבת בפאה נכרית ועיינו בהם, ולא קשיא להו קושיית כת"ר הגלויה לעין כל, ומוכח דמפרשי כמו שכתבתי.

ועתה אשובה ואראה בטעם הפוסקים המחמירים בזה, והם שלושה טעמים: דת יהודית, מנהג, ומראית עין. ואעבור עליהם בסקירה אחת, שהיום אין לחוש לשום אחד מהם, וכדלהלן.

דת יהודית. לך נא ראה לגאון עוזינו מופת הדור, הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בספר יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ג', בענין הרדיד שכתב הרמב"ם שדת יהודית היא אשה היוצאת לשוק ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן ז"ל בסי' קט"ו סעיף ד'. וע"ז כתב הראש"ל שהיום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף ובלי רדיד ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחין דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות, כל שהמנהג בכל העיר להקל, אזלי כך בתר מנהגא. ודמי למש"כ המהר"ם אלשקר להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן. ואף שהצ"ץ מליובאוויטש (חאה"ע סי' קל"ט) האריך לחלוק עליו, מ"מ רבו האחרונים שסמכו על דבריו של מהר"ם אלשקאר ע"ש. ובודאי שהנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו, ואכמ"ל. והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי צעיף ובלי רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג. וכן מתבאר מדברי הגהרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בספר דברים אחדים עמ' ל"ב, ורק בגילוי הראש ממש הרעיש על המיקל בדבר אף במקום שנהגו היתר הואיל ומדאורייתא הוי ואין מקום להתיר כלל. ע"ש. ומדברי הרמב"ם נראה דאף במטפחת שמכסה ראשה היטב יש משום דת יהודית וכמש"כ ג"כ בשו"ת באר שבע, ועיין בתשובת חת"ס חלק או"ח סי' ל"ו, ואע"פ כן בזה הזמן נהגו היתר בדבר, ועל כרחך היינו טעמא דאתי מנהג ומבטל מנהג.

גם כתב הרה"ג הראש"ל שם, דאף שנהגו הבתולות אז שלא לילך פרועות ראש בשערות סתורות, כדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בדת יהודית. עכ"ל. ואף ששוב מצא הראש"ל שליט"א גם לדעת הרמב"ם כפי' מש"כ הב"ח דאיירי הרמב"ם במטפחת שהיא שקופה ושערה ניכר עדיין, מכל מקום שאר פוסקים הבינו בדברי הרמב"ם דאיירי במטפחת שלימה, והם הבאר שבע והחת"ס. וכן לגבי הבתולות הסותרות שערן, צ"ל דמנהג מבטל מנהג והוא הדין לנדון דידן.

וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם, שכתב "אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד תצא בלא כתובה", משמע דעיקר דת יהודית הוא הרדיד, דאם לא כן היה לו לחלק במטפחת ולומר אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שהיא נקובה ושערה ניכר הוי דת יהודית [אבל מטפחת שאינה נקובה ומכוסה היטב דינה שמותרת]. גם לשון מכוסה במטפחת, מוכח שמכוסה כולה, דאי בשקופה ושערה ניכר לא יאמר עליה שהיא מכוסה, שהרי ניכר שערה.

וכן מוכח ממה ששינה הרמב"ם קלתה במטפחת, לומר שאע"פ שמכוסה לגמרי אסורה כיון שאין עליה רדיד. וכן נראה לי עוד להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג (הלכה י"א), מקום שדרכן שלא תצא אשה בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות שבכל הרדידין וכו'. ע"כ. משמע דמקום שאין דרכן לצאת ברדיד, לא יתן לה. וקשה, דכיצד תצא בכיפה נקובה ששערה נראה ממנה. והלא זה אסור מדינא ולא תלוי במנהגא, כיון ששערה נראה מתוכה. אלא על כרחך דאיירי בכיפה שהיא כמטפחת ויותר, שאינה שקופה, ומכסה הראש, ואע"פ כן אם רגילין לתת עליה רדיד חובתו לתת. וא"כ גם דבריו שם במטפחת איירי ג"כ במכסה היטב את כל הראש ועם כ"ז בלא רדיד הוי דת יהודית.

ועוד ראיה ברורה, ממש"כ "רדיד החופה את כל גופה כמו טלית", מוכח דקפידת הרדיד היא בשביל כל הגוף, אף שיהיה הראש מכוסה היטב, ואפי' בב' מטפחות, עם כ"ז לא יועיל, דצריך רדיד לכסות כל הגוף, וזה ברור. ועיין להגאון חקל יצחק סי' פ"א, הביא דבריו בספר דת יהודית כהלכתה (דף ר"ד), שהכריח בדעת הרמב"ם ששינה קלתה במטפחת משום דברי הירושלמי פרק המדיר הלכה ו', שנקט קפליטין דהיינו מטפחת כמש"כ הפני משה ע"ש. ועכ"ז כשהמנהג נשתנה, מנהג מבטל מנהג וכמש"כ הראש"ל שליט"א. וכל דבריו הם קילורין לעיניים בנדון דידן.

וא"כ הוא הדין לנד"ד, דעם הזמן נשתנה המנהג, ובמקום המטפחת והכובע חזרו ללבוש פאה נכרית, וכיון שדת יהודית הוא מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל וכמש"כ מרן בסי' קט"ו, א"כ תינח בזמן שמנהג צניעות זה קיים ניחא, אבל כיון שנתבטל המנהג, יהיה מטעם שיהיה, ולא נשאר לו זכר כלל, ודאי פשוט וברור דלא נשאר ע"ז שם דת יהודית כלל.

ולפקוצ"ד אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מש"כ הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקאר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן, כמש"כ הצמח צדק הנ"ל, שצעק הרבה על זה באה"ע סי' קל"ט ובחידושיו לברכות פ"ג, והאריך לסתור דברי מהר"ם אלשקאר, גם מהר"ץ חיות סי' כ"ג כתב שמהר"ם אלשקאר הפריז על המדה. ע"ש. וכן בספר וישב יוסף סי' א' החמיר בזה. והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה. ואף שיש פוסקים שהתירו וסמכו על מהר"ם אלשקאר, מ"מ הלא ההיתר שלו ג"כ מטעם מנהג שנתחדש וכמש"כ הראש"ל שליט"א. ולדעת האוסרים יש מהם שאומרים שזה בכלל פריעת ראש ממש ויש בזה איסורא דאורייתא. ועיין בספר דת והלכה (דף י"ח והנמשך) שהאריך בזה בשם הפוסקים להחמיר ובכללם החזו"א זצ"ל.

ולפ"ז כיון שגם לאלו צריך להתיר מטעם מנהג חדש שנהגו להקל וכמש"כ הראש"ל שליט"א, א"כ טוב שנקח מנהג זה שיש בו כיסוי הראש לגמרי בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכו', משתלבש מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת. ולדעת צד אחד יש בו משום פריעת ראש דאורייתא שנגלה שערה מגופה ממש.

ולכן הדבר פשוט מכל מה שכתבנו, שאין בזה משום דת יהודית כלל, מידי דהוי ארדיד, ואגילוי שיער חוץ לצמתן, שיש לזה יסוד ובסיס מגאוני עולם הפוסקים המפורסמים שאנו סומכים עליהם בכל הדינים. וגם מדברי הפוסקים המחמירים עצמם וכמו שהוכחתי.

מראית עין. גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה, וגם החילוניות עצמן הרבה מהן לובשות אותה לקישוט ולנוי, ואיזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים. וזה לשון התשורת שי סי' תק"ע, (הביא דבריו בספר דת יהודית כהלכתה דף ס'), "וכיון דאסור פאה משום פריצות, אף דמשום מראית העין ליכא אם כל נשי העיר כך כיון דיודעות, מ"מ משום פריצות יש שעוברת על דת יהודית". עכ"ל. הרי דאין בזה משום מראית עין.

וכ"כ להדיא בספר דת והלכה דף ט"ו, וזה לשונו, וק"ו בן בנו של ק"ו כעת שרבו הנשים בפאות נכריות, הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן. ע"כ. ומש"כ התשורת שי לאסור משום פריצות ודת יהודית כבר השבתי די הצורך כנ"ל.

מנהג. הנה כבר כתבתי למעלה דאין בזה משום מנהג, דאתי מנהג ומבטל מנהג וכמש"כ הראש"ל. ועיין בספרי תבואות שמש חלק אה"ע סי' קל"ח, שהבאתי דברי הרבה פוסקים הסוברים כן, והוא מילתא דמיסתברא וכנ"ל.

ובהיותי בזה, אשיב על מה שכת"ר דחה דברי במה שכתבתי שלא היה מנהג במרוקו לאסור או להתיר, כי לא היתה מעולם אצלם פאה נכרית כדי לאוסרה או להתירה, והשיב ע"ז שדבר זה אינו צריך חכמה לחשוב, כי אין זו חכמה מדעית. ע"כ. והנה מלבד שאין זו תשובה על מה שלא היה מנהג כלל, עוד זאת כת"ר מתעלם ממצב הקהילות במרוקו ובשאר מדינות קודם בוא אליהם הצרפתים... הנשים לא ידעו ולא למדו אפי' צורת האותיות, כי כולם נישאו כשהן קטנות בנות שמונה ועשר, ונכנסות תחת עול הבעל והוריו, וכמה משפחות בחדר אחד אב ובניו נשואים, ועליהן אמרו אין חכמה לאשה אלא בפלך, וגם הפלך לא ידעו, רק לבשל ולתקן הבית, ושרא דעניותא רדיף בתרייהו [פירוש: שר העניות רודף אחריהם. ועל זה יאות להמליץ את דברי המשנה בנדרים (פ"ט מ"י), "בכה ר' ישמעאל ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן"], והגלות והעוני נצמדו יחדיו, תמיד קול פחדים, אין להאריך בדבר הידוע, ורוח החופש לא הגיע אליהן כלל, ואני זוכר בימי חרפי זה ששים שנה ויותר, שכל הנשים היה להן כתר קטן עשוי מקרטון ומכוסה בבגד על ראשן, ותחתיו יוצאין איזה חוטין שחורים דקין על מצחן באלכסון מכאן ומכאן עד אחורי האזניים ומפשילין אותן לאחוריהן, והיה זה ג"כ להן לתכשיט, ואגב מכסין שערות מן הצד שלפני האזניים, והיה להם רדיד גדול שמכסה ראשן ורוב גופן וגם הכתר בכלל. אחרי זה התחילו להוריד הרדיד מעל ראשן, ונשאר רק על כתפיהן וגופן. ושוב הסירו את הכתר ולבשו מטפחות מרוקמות על ראשן, ונשאר מעט שערן גלוי על מצחן ובצדדין, ושוב הסירו גם הרדיד לגמרי ונשארו כך זמן רב עד שבאו הצרפתים, והריחו ריח החופש, ויצאו מהגלות, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ"כ, ואז פרצו גדר לגמרי והתחילו לגלות ראשן לגמרי כמו הנוצריות. וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר.

וכת"ר מביא מספר תשובה מאהבה שבמקום שלא נתפשט המנהג להתיר כבר קבלנו דעות האוסרים. ומה ראיה מזה למקומותינו שכבר נתפשט המנהג להיתר. גם הביא מדברי הרב בירך את אברהם, שאמר אם הימצא תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה, ומה ראיה היא זו לזמנינו דלא אחת ולא שתים ולא מאה ולא אלף, כולן לובשות פאה נכרית ונעשה מנהג פשוט בעולם, וגם אצל האשכנזים קודם שהתפשט המנהג, היה מנהגם ודאי ללבוש מטפחת או כובע, וא"כ פשט המנהג להתיר.

והנה ראיתי לכת"ר שנפגע ממה שכתבתי שהתלמידים בתמימותם אמרו לאוסרים ה' עמכם, וחשב שאני משפיל בזה ערך התלמידים, ובשביל זה בא לכלל כעס ושפך חרון אפו על כל הרבנים והדיינים הספרדים של זמנינו המתירין שכולם הלכו שולל בעוונותינו הרבים אחר מחשבת האשכנזים, וחושבים שגדולים שלהם יודעים מה שעושים, ומאמינים בהם באמונה שלימה, והם הם התמימים, וכלום אין זו תמימות, שהפקח אשר עיניו בראשו לראות שרוב הפוסקים אוסרים, והמנהג פשט אצל האשכנזים שלא ברצון חכמיהם, בלי ספק שיעמוד על המשמר ויאסור איסר לאשתו ולכל השואלים אותו. וגם במרוקו הנשים התפעלו מן נשים אשכנזיות וכו'. עכ"ל. ועוד תמה עלי שמביא ראיה מחכמי הזמן להכריע להקל בדבר שגדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו אסרו, ואף שיש מתירין, רוב הפוסקים אוסרים. ע"כ דבריו. באופן שלפי דעתו כל הרבנים והדיינים שלנו הם עמי ארצות, וגם הרבנים אינם יודעים מה עושים, (ורק הוא יודע), דברים שאסור לשמעם וכ"ש לאמרם. ואי אפשר וגם אסור להתעלם מלהשיב על חסרון כבוד התורה כזה, שכל השומע תצלנה אזניו.

וקודם אשיב על דבריו אחת לאחת, מה ששייך לענין הלכה, ואומר כי מה שכתב איך נכריע בדבר שגדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו אסרו, אין זה כלום. וכבר אמרתי לעיל שמנהג הרדיד שהיה בימי הרמב"ם שפסק שהיוצאת בלי רדיד תצא בלא כתובה, אח"כ נתבטל כליל, אע"פ שהרמב"ם קטנו עבה ממתנינו. אלא הדבר תלוי בהמוני עם, הם המבטלים המנהג מעט מעט, ומתחילה צועקים עליהם רבני הזמן ולא נענים, ומעט מעט הולך ומתבטל. וגם הרמב"ם עצמו כתב, מקום "שנהגו" ללבוש רדיד חייב לתת לה וכו'.

גם בענין שיער היוצא חוץ לצמתן, מתחילה היה אסור בימי הקדמונים אשר קטנם עבה ממתנינו, ובודאי צעקו עליו, ובא מהר"ם אלשקר ז"ל ומצא מקום להתיר מחמת המנהג שנהגו ולא נשאר בזה משום דת יהודית וצניעות. ואף שגם אח"כ צעקו ע"ז וסתרו דבריו כמש"כ בספר צמח צדק להגאון הגדול מליובוויטש זצ"ל, אשר קטנו עבה ממתנינו, עכ"ז כולם צעקו ולא נענו, עד שנעשה מנהג פשוט, וגם נשי הרבנים והדיינים שערן יוצא חוץ לצמתן, ולא גינה אותן אדם מעולם מפני שהן הולכין אחר המקילין, וכמש"כ כל זה גאון הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, הבאתי דבריו למעלה באורך.

ומזה נלמד לפאה נכרית דכוותן, שתחילה צעקו ע"ז רבני האשכנזים במקומותיהם זה רבות בשנים כשהתחילה אצלם פאה נכרית, ולא נענו, ולא עשו כרצון חכמיהם כמש"כ כת"ר, וכמו שהיה בענין הרדיד ושיער היוצא, עד שנעשה מנהג פשוט. וכמו כן היה אצל הספרדים בבוא הפאה למרוקו, אלא שכאן היה הענין קל יותר כיון שענין זה קדם אצל האשכנזים. נמצא שמי שקובע המנהג הם המון העם שהם המתחילים לשנות ענין הצניעות ועושין באופן אחר ממה שהיה רק שיהיה בהיתר, והרבנים אשר קטנם עבה ממתנינו הם הממליצים על המנהג החדש ומוצאים לו צד היתר ע"פ הדין כמו שעשה מהר"ם אלשקר ושאר הרבנים המתירים בענין הפאה, שהליצו בעד הדור שאין בה משום דת יהודית ולא מנהג ולא מראית העין. וכמש"כ הראש"ל שליט"א בספרו לענין רדיד ושיער שחוץ לצמתן, ע"ש באורך.

ומש"כ שאע"פ שיש מתירין רוב הפוסקים אוסרים, גם זה אינו, דמלבד מה שכתבתי דרוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו' וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירין יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר. עוד זאת בדבר דרבנן, אף במיעוט כנגד הרוב שפיר עבדינן לקיימו, ועל זה לא שמעתי תשובה עד עתה.

ומזה תראה שכל מה שהרעיש העולם וחירף וגידף בכל רבני ודייני הזמן לומר עליהם שהלכו שולל בעוונותינו הרבים אחרי האשכנזים, והקטין אותם בעיניו כקליפת השום, הנך רואה דלפי האמור צריך הוא לבקש מחילה וסליחה מכל הרבנים של הדור אשכנזים וספרדים הגדולים ממנו שקטנם עבה ממתנו, ששפך עליהם סוללה בדברי שפלות, ושהם לא פקחים כלל, ושהפקח הוא שילך אחר רוב הפוסקים, ע"ש. והרואה יראה דטעות גדולה טעה בזה, דהפקח האמיתי הוא מי שיודע לעיין ויעמיק בדברי הפוסקים ויראה מאיזה טעם אסרו, ובהבטל הטעם יבטל האיסור, ובפרט שיראה לפניו גאוני עולם האדירים אשר קטנם עבה ממתנינו, שאנו הולכים אחריהם בכל הדינים, התירו בשופי ויש למנהג על מה לסמוך.

זהו הפקח הגדול למצוא כחא דהיתרא לקיים ולחזק מנהג ישראל קדושים. וזהו שאמרתי שהתלמידים הם תמימים, והרע בעיניו על זה, וזה גרם לו לכתוב כל מה שכתב, ובאמת אין בזה שום דופי ח"ו, ונתכוונתי לומר שעדיין לא הגיעו להכריע בעניני הלכה, וכל מה שאומרים להם קדוש. ואמרתי שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא וכו' ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם. גם אותם חכמים שהגיעו למרוקו שאמר עליהם שאינם יודעים מה עושים, הם רבנים גאונים עצומים וחסידים ואנשי מעשה וקטנם עבה ממתנינו ומדקדקים בקלה כבחמורה ונשיהם כיוצא בהם ויותר מהם. ואילו ידעו שיש שמץ איסור בזה, לא היו עושין כלל, והם ידעו דברי כל הגאונים המתירים, ובפרט הגאון הגדול חסיד וקדוש בעל התניא הנודע בבקיאותו וחריפותו והתיר בשופי, ועליו סמכו אותם האשכנזים אנשי חב"ד, וגם אנו מביאים ראיה הרבה פעמים מהשו"ע של בעל התניא, ודבריו דברי אלהים חיים, והסומך עליו קדוש יאמר לו. ואני הצעיר אף שדעתי ברורה להתיר, איני מזלזל בסוברים לאסור, ואין אף אחד שיכול לומר קבלו דעתי, ואפי' יאמר מי ישמע לו. אמנם כל עיקר דברינו לקיים המנהג שנתפשט, שיש לו באמת כל צדדי ההיתר בשופי.

ואני אומר לשבחו ולזכותו של כת"ר שליט"א, שהוא מקודש רק לתורה ולתעודה ולא נגה עליו אור שכל הזמן החדש, ולא טעם מעץ הדעת הגשמי, ובשביל זה מדבר בסגנון זה. אמנם איזי וחביבי, הלא הפוסק צריך לשים עצמו בתוך כללות הקהל, וירד משה מן ההר אל העם. ואני הצעיר חייתי בתוכם וידעתי את מכאובם, ולפי רוח הזמן הנושבת בעולם וכו' הנותנת לנשים החירות להתייפות ולהתקשט, וגם נשים החסידות יש בהם רוח החיה הזאת, ואי אפשר לעצור בעדן ולהניחם בשפל המדרגה כלפי חברותיהן. רק הן עושין מאמץ להיות כל עניניהן ע"פ ההלכה, וראוי לפוסקי הדור להליץ בעד דור שלם, זולת אם נוגעים באיסורא דאורייתא אזי אין מקום להליץ, משא"כ בנד"ד בדרבנן. ובסליחות באלול אומרים "קרנות הוד יוצאות מתחת כסא הכבוד ומכריזות ואומרות אשריכם מלמדי זכות על בני" ולא לקטרג עליהם ולהשפיל כבודם עד עפר, ואיסור גמור הוא, ה' ימחול לו.

וסהדי במרומים שהוכרחתי לכתוב את כל זה, כדי שלא להיות בכלל שומע חרפת ת"ח ואינו משיב, וכ"ש חרפת כל הרבנים והדיינים שלנו ספרדים ואשכנזים, וטובה תוכחת מגולה היוצאת מאהבת התורה ללא שום פניה ח"ו, ועד בשחק. וכבר ידוע מעשה דר' אלעזר ב"ר שמעון, פעם אחת ראתה אשתו רחש יוצא מתוך אזנו, חלשה דעתה. נראה לה בחלום ואמר לה הטעם, שפעם אחת שמע בזלזול ת"ח ולא מחה כראוי ע"ש. וראוי לכת"ר לבקש מהם מחילה וסליחה.

ומה שתמה כת"ר על מה שכתבתי בסוף דברי שהדבר ברור להתיר, וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר. וחז"ל התירו כמה איסורים כדי שלא תתגנה אשה על בעלה. ע"כ. וע"ז תמה כיצד אני מצוה לנשים להתקשט לכל העולם, וזה איסור גמור, ובודאי סכין המהירות פלטו, ולבעליהן זה ודאי מצוה, אבל הקישוט לבעל הוא בבית, לא בשוק וכו', עכ"ל.

ברוך ה' אין כאן סכין, ולא מהירות, ולא פליטה, אלא בכוונה גדולה. והמידה האחת המיוחדת שיש בי, שחנן אותי ה' יתברך בחסדו הגדול, היא שאין אני נבהל להשיב, ואיני ממהר להוציא שום פסק דין מתחת ידי עד שאני מניחו ומתבונן בו וחוזר עליו הרבה פעמים, ומזה יצא לי הרבה פעמים להגיה ולשנות הרבה דברים, ואני שמח בזה. ולא כמו אחרים שמשיבים מהר על אתר, מה שבא לדעתם בהשקפה ראשונה, ומזה יוצא להם מאמר חז"ל פרי המהירות חרטה, וגם כבודו נתפס בזה כעת.

והאמת היא שבזה לא הוצרכתי למקורות, בדבר הפשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת"ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן, שהם יקרים. וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית, ויתלכלכו להם. גם מעולם לא יצאו לשוק בבגדי בית, שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן, ובודאי שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת בשוק לפני חברותיה, ותתגנה בעיניו, אף אם תלבש בגדי כבוד בבית, כי הבעלים מקפידים על השוק יותר מהבית, ופוק חזי מאי עמא דבר, אין צריך להאריך בזה. וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא, וגם שיהיו בני חורין מעט מכובדם של בגדי השוק, וזה שייך גם בנשים, ובפרט שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר. ורוב האנשים בדעה זו.

וכעת חיפשתי ומצאתי מה שנשאר בזכרוני מימי חרפי, והוא בפרק המדיר (דף סה.), דביתהו דר' יוסף בריה דרב מנשיא אתאי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליה פסוק לי מזוני, פסק לה, פסוק לי חמרא, פסק לה, פסוק לי שיראי, אמר לה שיראי למה (רצונו לומר שהיא אלמנה ואין לה בעל להתקשט לו), אמרה ליה לך ולחברך ולחברורך. ע"כ. ופרש"י לחברך, שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, לא בפניך ולא בפני חבריך. ע"כ. ואין לומר שכוונתה כדי שיקפצו עליה זביני, ולא בנשואה שאינה צריכה לזה. חדא, שדברי רש"י אין מורין כן, אלא כדי שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, שהיתה אשת חבר, ויש לה כבוד של בעלה, וצריכה לישאר תחת כבודו ולא תתנוול. ועוד, שאילו הטעם היה בשביל שתינשא, בודאי שאין נכסי המת משועבדים לתת לה בגדי יקר כדי שתינשא לאחר, וברור הדבר כמו שכתבתי.

וכן מצינו במשנה שם דף ס"ד ע"ב, המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', וכלים של נ' זוז וכו', ובמכובד הכל לפי כבודו, ע"כ. הרי דאפי' בנותן לה מזונות בבית האפוטרופוס כמש"כ רש"י, צריך לתת לה לפי כבודו, ובודאי כדי שתתקשט לפני אחרים ולא תתנוול, ע"ש. ועיין בספר וישב יוסף חלק יו"ד סי' ב' דף י"ג ע"ג וזה לשונו, ואדרבה ראויה לקשט את עצמה ופסקו לה חכמים למי שמשרה את אשתו ע"י שליח שיתן לה ג"כ לקשט את עצמה כל מין קישוט המותר לה וכו' עכ"ל.

ועוד חיפשתי ומצאתי ראיה ברורה ממש"כ מר"ן באה"ע סי' ע' סעיף ה', מי שהלך בעלה למדינת הים פוסקין לאשתו מזונות, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, ע"כ. והוא מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אישות הלכה ז', ושם כתב הטעם, שהרי אין לה בעל להתקשט לו, ע"כ. והנה כנגד זה מצינו להרמב"ם שסיים דבריו וז"ל, אבל אם נשתטה בעלה או נתחרש פוסקין לה תכשיט, ע"כ. ושם בחלקת מחוקק (ס"ק י"ח) נתן טעם לחילוק שביניהם וזה לשונו, אין נותנין במה להתקשט, אע"פ שכסות ומזון דין אחד להם, וכשם שפוסקין לה מזון כך פוסקין לה כסות, אבל תכשיטין אין פוסקין. וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל להתקשט לו וכשיבוא הבעל תתקשט. אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפי' תכשיט, כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט. ע"כ. וכ"כ הבית שמואל (ס"ק ט"ו). והט"ז כתב בס"ק ו' וזה לשונו, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, כיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט, והאי קישוט פרש"י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו, אבל בנשתטה פוסקין לאשתו תכשיט ואע"ג דאין כאן בעל הראוי להתקשט לפניו, מכל מקום אין דומה למי שהלך בעלה למדינת הים שלפני זה, דשם יצא לדעת ולא הניח מזונות, ממילא לא ניחא ליה. אלא שהב"ד נותנין לה מכח תנאי ב"ד, ואין בכלל תנאי אלא מזונות ולא קישוט. משא"כ בנשתטה שנותנין לה, דהוי כמי שיצא שלא לדעת ואמרינן מסתמא ניחא ליה אי הוי בר דעת, על כן גם בקישוט אמרינן כן. וכה"ג מחלק הש"ס לענין מזון בנותיו. עכ"ל.

מדבריהם דרבנן, יש ללמוד לנד"ד, אם לתירוץ הח"מ והב"ש, הרי כתבו דאשת חרש אינה יכולה להישאר כל ימיה בלא תכשיט, משמע שתוכל להתקשט אפי' אין לה בעל, רק שיהיה בהיתר, ומזה אני אומר דגם אותו אחד שהלך למדינת הים, איירי שהלך לזמן ויודעים בו שחוזר אח"כ, דייקא נמי בדברי הח"מ, וכשיבוא הבעל תתקשט, אבל אם ברח ולא ברור לן שיחזור, ודאי דפוסקים לה תכשיט אפי' שלא בפניו מטעם הנ"ל. גם לטעם הט"ז, הרי כתב הטעם שאין פוסקין משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה מדלא ציוה, ומוכח דאי ניחא ליה וכגון שקודם שילך הניח לה גם במה להתקשט, פשיטא דמותר לה להתקשט, דודאי אין אסור לה להתקשט. ואין להתעקש ולומר דנותנין לה להתקשט בבית ולא בשוק, דלשון ניחא ליה שלא תתנוול, הוא אצל הבריות בשוק.

והנה כל מה שכתוב בפוסקים בזה, הוא לענין לחייב הבעל ליתן לה או לא, אבל אין כתוב בהרמב"ם והשו"ע שאסור לאשה להתקשט בשוק שלא בפני בעלה, ומוכח דמדינא מותר, ורק שקלי וטרי הפוסקים אם פוסקין תכשיטין לאשה שלא בפני בעלה, כגון שהלך למדינת הים, אבל כשהוא בעיר תתקשט גם בשוק, וזהו בכלל שלא תתגנה בפני בעלה, וזהו ממש ענין דביתהו דרב יוסף דאמרה לו לך ולחברך ולחברורך.

ומלבד כל זה, אעיקרא דמילתא, פאה נכרית היום אינה נחשבת מן התכשיטים היתרים, אלא מלבוש וכיסוי הראש שחובת כל אדם לתת לאשתו, והכל מודים דפוסקין לה ולא בא לידי תכשיט, ונותנין לה פחות שבהם כמש"כ מר"ן גבי הרדיד, והכל לפי כבוד הבעל.

[אמר המעתיק: וכדבריוכתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א (ראה דבריו כאן בפרק י"ב), וזה לשונו: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".

וכדבריהם מפורש בגמ' תענית כ"ג, והנני מעתיק כאן את לשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין", למען ירוץ הקורא: "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ.

והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר "בן יהוידע" כתב: "החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ' על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה"). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע"פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו', ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

וכמש"כ מרן הגר"ש משאש לעיל: "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

וכדבריו כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

ובחלק י' (סי' כ"ח) כתב עוד: "בימינו שנשים יוצאות מקושטות, ואין הבדל אם היא מקושטת בפאה נכרית צנועה או אם היא מקושטת גם בכובע ובמטפחת, כלומר שני קישוטין ביחד, השאלה של פאה נכרית שייכת להלכות אה"ע ולא לצניעות, כי הלוא אנו נמצאים על הארץ, ולכל הפחות ברגל אחת אנו עומדים על הארץ ומרגישים היטב מה מושך להסתכל, אם פאה נכרית צנועה או הכובע והמטפחת, ובפרט מטפחת אדומה או רב גוונים, וכובע מקושט, ומי יכול היום להתפאר שמקיים מאמר חז"ל, לא ניתנו תכשיטין לאשה להתקשט אלא בפני בעלה"(ראה דבריו באריכות כאן בפרק ט').

וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה". עכ"ל.

והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים.

ואם בשאר מלבושים ותכשיטים כך, קל וחומר בפאה נכרית, שהיא פחותה מתכשיט, שהרי כיום רוב נשות העולם יוצאות בשערותיהן בכל מיני תסרוקות, וכל הרווקות הולכות בגילוי ראש, וגם בין הנשים הנשואות פשט המנהג לילך בפאה נכרית, וממילא אין אדם בא לידי הרהור מראיית שיער, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סי' י"ג): "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר גם בבתולות פנויות, וא"כ יש לומר שלא שכיח הרהור כ"כ בזה". עכ"ל (וראה עוד מה שהבאנו לעיל מדבריו). והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, כתב בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תתפ"ד): "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר". עכ"ל].

וכעת בהיותי עוד מחפש בספרים, נוסף על מה שכתבתי דאף לדעת האוסרים פאה נכרית אינו אלא איסור דרבנן, ראיתי חידוש אחד, שיש מן הפוסקים שחושבים גילוי שערות גמור של הנשים לאיסור דרבנן דוקא. כן ראיתי בספר וישב יוסף, להרה"ג יוסף נסים בורלא זצ"ל, שכתב כן הרבה פעמים בתשובתו חלק יו"ד סי' ב'. ואזכיר קצת מלשונו שם בדף י"ב ע"ג, וזה לשונו, אזהרה שמענו מתנא דבי ר' ישמעאל דלא יצאו בפריעת ראש ואפי' דאין איסורא מדאורייתא, ואף אי רגילי, אין זה דרך צניעות. ותנינן שתצא בלא כתובה משום דת יהודית. ע"כ. ובדף י"ג ע"ג כתב וז"ל, אבל גילוי שיער אשה דאיסורייהו לאו משום דהן החמירו על עצמן אלא איסורייהו מדרבנן ואסמכוה אקרא דמראך נאוה וכו' ע"כ. ובריש עמ' ד' כתב וזה לשונו, אלא איסורייהו מאזהרת תנא דבי ר' ישמעאל וכו' וסוף כל סוף יש סמך מן התורה, וכו' ע"כ. ושם בסוף העמ' כתב וז"ל, אלא מתקנה ואזהרה מתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בסוף המדיר, וא"כ חזר הדבר שהוא תקנת חז"ל. הא ודאי משום סייג וגדר נגעו בה. ע"כ. ובדף י"ד ע"א כתב וז"ל, והאמת כי לא כן הדבר אלא איסורייהו דרבנן ויש לו סמך מדאורייתא ומשום סייג עשו. ע"כ.

עוד שם בעמ' ב', במה שתמה עליו השואל על מה שאמר שהוא איסור דאורייתא, וזה לשונו, ודבריו אינם אלא מן המתמיהין, דפעם הראה עצמו כמנוצח במה שהוכחתי דפריעת ראש לאו דאורייתא אלא אסמכתא בעלמא, ופעם נראה מדבריו כמחליט בדעתו דפריעת ראש איסורו מדאורייתא דוקא, אך בלתי שום סיוע וראיה לדבריו רק בדברים בעלמא, וגם לא הראה לנו שום סתירה לדברי אשר הוכחתי שאין איסורו מדאורייתא. ע"כ. וע"ז השיב המחבר וזה לשונו, השתוממתי על המראה וראיתי כי תואנה הוא מבקש לסתור דברי וכו'. ותהילות לאל הכל כתוב על ספר ומראש ועד סוף לא ימצא בכל דברי שכתבתי דפריעת ראש איסורו דאורייתא, כי אם בזאת היתה אמרתי כי פריעת ראש רמוז בדאורייתא, ופעם אחת כתבתי דאיסורו מקרא דפרע את ראש האשה, דרצוני לומר רמוז בקרא דופרע וכו', זהו אשר כתבתי, ולא ידעתי היכן מצא בדברי דפריעת ראש איסורו מדאורייתא בהחלט, אין זה כי אם סברת הראש ואין זה מדרכי הלימוד הלומדים להוציא הדין לאורה. ועיין בספר באר שבע דאיסור פריעת ראש הוי מדאורייתא מקרא, ע"ש באורך, ועליו תיפול קושייתו. עכ"ל.

ואני הצעיר נפלאה דעת ממני להבין מאין הוציא זה שזהו רק רמז ואסמכתא ולא איסור דאורייתא בהחלט, וכמו שנראה מהרמב"ם דפריעת ראש לגמרי הויא עוברת על דת משה שהיא מהתורה, ובקלתה עוברת על דת יהודית. וכן משמע להדיא מהש"ס כתובות (דף עב.), פריעת ראש דאורייתא היא. ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית קלתה נמי אסור. והנה פסק דינו של השואל לא עלה על ספר המחבר, אמנם מתוך דברי המחבר אתה למד את טעמו עיין שם בדף י"א ע"ג וזה לשונו, ומכאן אתה למד דכל מש"כ הרב הפוסק יצ"ו לומר דליכא איסורא לא בתורה ולא בדברי סופרים מדלא הזכירוה הפוסקים לא במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה, קחנו מדבריו וכו', לענ"ד נראה דהגם דלא הוזכר וכו' סוף כל סוף אפי' לשיטתו רמוז בדאורייתא ומקרא דופרע את ראש האשה אזהרה שמענו לבנות ישראל שלא תצאנה פרועות ראש וכו'. ע"ש.

ואני תמה על דברי שניהם ז"ל, דאף שאין בו עשה ולא תעשה, עכ"ז אסור מדאורייתא עכ"פ משום אזהרה דברי ר' ישמעאל, וכתמיהת הש"ס בכח, דאורייתא היא, ואם היא אסמכתא אינה דאורייתא, ואף שאין בה עשה ולא תעשה, הוי כחצי שיעור שאסור מהתורה אע"ג דאין בו עשה ולא תעשה. וכן כתב הראש"ל בספר יביע אומר חלק ד' (אה"ע סי' ג'). והבאתי דבריו בספרי תבואות שמש חלק אה"ע (סי' קל"ח), ע"ש. והביא ראיה מתוס' שבועות (דף כג:) גבי חצי שיעור, אע"ג דאסור מהתורה, כיון דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד מהר סיני. ע"ש.

אמנם נראה ליישב דבריהם דמצאנו להם חברים בענין אחר כיוצא בזה, והוא בש"ס גטין (דף נט.) אלו דברים אמרו מפני דברי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי וכו'. ושם בע"ב, אמר ליה אביי לרב יוסף, מפני דברי שלום, דאורייתא היא (וקדשתו, לכל דבר שבקדושה), אלא אמר אביי לכדמר, הבוצע פושט ידו תחילה, ואם רצה לחלוק כבוד לרבו וכו', הרשות בידו. ואמר מר עלה לא שנא אלא בסעודה, אבל בביהכ"נ לא, דאתו לאינצויי. ע"כ. פשט הדברים, דהתורה נתנה לו רשות "וקדשתו" לפתוח ראשון וכו', אבל יחלוק כבוד וכו' אם ירצה, ומדרבנן אינו יכול לחלוק מפני דרכי שלום. וכ"כ רש"י להדיא וזה לשונו, והיינו דקתני מתני' כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה, ואינו רשאי לחלוק כבוד מפני דרכי שלום. ע"כ. ואך בתוס' חולין (דף פז.) ד"ה וחייבו וכו' כתבו דאחד שעמד במקום חבירו וכו' ואפי' עמד במקום כהן, דהא דדרשינן בנדרים (דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך, אסמכתא בעלמא היא. ע"ש. גם הרא"ש שם כתב כן דאסמכתא בעלמא היא ע"ש. וכ"כ הטור ביו"ד סי' כ"ח, וכ"כ המרדכי בפרק כיסוי הדם סי' תרנ"ו ע"ש. א"כ יש לומר בקל וחומר, אם שם שכתוב להדיא וקדשתו לכל דבר שבקדושה, והרמב"ם והרבה פוסקים מנו אותה במנין המצוות, גם רש"י ועוד פוסקים אחרים סוברים שהוא דאורייתא וכנ"ל, ועכ"ז התוס' והרא"ש והמרדכי סוברים דהוי אסמכתא, ק"ו להא דופרע את ראש האשה דאין בזה מחלוקת ולכ"ע אין בה עשה ולא תעשה, דיפרשו שהיא אסמכתא. ויהיה זה סייעתא להרב וישב יוסף, השואל והמשיב, ויש לי אריכות דברים בפרט זה במקום אחר, ולא באתי אלא להורות שגם בגילוי ראש דאשת איש עצמה, מצינו לסוברים שהיא מדרבנן, ואף שההלכה אינה כן ובכל הפוסקים קראוה דת משה שהיא מן התורה, עכ"ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה נכרית, והדרן למילתין, דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים, וטעמי האוסרים פג טעמם, יש לומר ברווח גדול ספק דרבנן להקל, ובפרט דהמנהג פשוט להקל, והכל לובשים אותה, ומנהג מבטל מנהג.

[אמר המעתיק: ובענין גילוי הראש, ראה עוד מש"כ בזה הגר"ע יוסף שליט"א, בשו"ת יחווה דעת (חלק ה' סי' ס"ב): "והנה אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא, וכמו שכתב כיוצא בזה המאירי (בכתובות קג:), שזה שהקשו בגמרא שם, כיבוד אשת האב דאורייתא, אינו אלא מדברי סופרים וסמכוהו על המקרא, וכן מצאנו בהרבה מקומות כיוצא בזה, כמו בתענית (כח:) הלל דראש חודש לאו דאורייתא, מכלל דשל מועדות דאורייתא? ובמועד קטן (יא:) שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא. וכן בהרבה מקומות. (וציין הרה"ג המו"ל ר' אברהם סופר לראש השנה לב ע"ב אין עולין באילן, דאורייתא. ועיין בפירוש רש"י שם). וכן כתבו התוספות חגיגה (יח.) ד"ה חולו של מועד, והרא"ש בפסקיו (ריש מועד קטן), ובספר יראים (סוף סימן קי"ג), ובמאירי (מועד קטן ב.). ע"ש. ובמאירי ראש השנה (ט.) כתב, ותוספת של יום הכפורים אינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא. ויש חולקים ממה שאמרו בביצה (ל.) תוספת יוהכ"פ דאורייתא, ואין הכרח בכך, שכבר מצינו בכמה מקומות בש"ס שקורא דברי סופרים דאורייתא, כשהוא דבר שיש לו לעיקר שלו סרך מן התורה, אף על פי שאותו ענין אינו מן התורה". עכ"ל, וע"ש שהכריע לבסוף שהוא איסור דאורייתא].

זהו הנראה לי להמליץ יושר על עם ישראל קדוש, וכ"ש שההלכה פשוטה וברורה להתיר. וגם מצוה ללובשה, כדי להמשיך את כל החילוניים ללובשה, וכמו שכתבתי בתחילה. והדברים ברורים. וה' יעמידנו תמיד על האמת, ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד. ולראיה חתמתי פה ירושלים עיה"ק בח' שבט תשמ"ט.

הפסק דין הזה נדפס בירחון הנכבד "אור תורה" ונגלה באמריקה, וראה אותו הרב אלימלך שפירא שליט"א, וקבלתי מכתב ממנו המאשר את דברי, ושלח לי צילום מספר סתרי ומגיני לאחד מגדולי אשכנז המדבר בזה, ושירטט איזה שורות מהפסק, שבהם נתכוונתי לדבריו, וזה לשונו בסוף הפסק: ומאיש נאמן שמעתי שזה זמן לא כביר אשר דרש רב אחד בקהילה גדולה בענין זה במדינה ממדינות פולין, ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפאה נכרית ולא במצנפת כמו בימים הראשונים, וקרא עליהם "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה", רח"ל, וכשמען זאת השליכו הרבה נשים את הפאה נכרית מראשיהן, באמרם אם גם זאת לא די, למה לנו להכביד את ראשינו בפאה. והולכין עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהן. מזה נראה דבזה הזמן וכו' ביותר צריך להיות ערום ביראה ולקיים מאמר הכתוב "אל תצדק הרבה", כדי שלא תיכשל לעבור על סיפא דקרא "אל תרשע הרבה", כמו שאירע לשאול בן קיש כדאיתא ביומא דף כ"ב. ועיין עוד מש"כ רש"י בשבת (דף קנג. ד"ה בו ביום מחקו סאה), "שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה". ובספר כלי יקר, לקרא דלא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. ועל כן נראה שיותר טוב להישען על דעת הפוסקים המתירין כדי שלא אתיא קולא מחומרא ודי למבין. וכו'. וסיים במסקנתו וזה לשונו, מכל מה שכתבתי בתשובתי מפורש יוצא לדינא מותר והמחמיר יחמיר לעצמו כמו שהחמיר מרן החתם סופר בצוואתו לבני ביתו. עכ"ל.

וזהו באמת כמו שכתבתי ממש, דאם נפסוק בזה להחמיר, יבואו להיכשל בגילוי ראש לגמרי, וה' יזכנו תמיד לכוון אל האמת. אמן. השמ"ש יצ"א [חתימתו].

אחרי שגמרתי פסק דין זה ראיתי עוד לקצת אברכים שכתבו בזה באור תורה אדר א' תשמ"ט סי' ע"ה וסי' ע"ו, והאריכו בלהג הרבה יגיעת בשר, ואין סדר למקרא, ובהיות שכל דבריהם לקוחים מדברי הרב משה לוי שליט"א, ממילא נדחו כל דבריהם במה שכתבתי למעלה. גם ראיתי שלא הבינו אף דברים פשוטים של הרב כף החיים סי' ע"ה אות י"ט ואות כ', ובסי' ש"ג אות נ"ה ואות נ"ח, דברים ברורים. וכתבו משמו היפך מה שאמר, לך נא ראה. גם מדברים גבוהה נגד הראשונים כמלאכים שאנו פוסקים כמותם בכל מקום. ובכן אין לי עסק עמהם, בסודם אל תבוא נפשי, ותו לא מידי. ע"ה שלום משאש ס"ט.