(שו"ת תבואות שמש חלק אה"ע סי' קל"ז)
יום ה' ר"ח תמוז תשכ"ד, טאנכיר יע"א
לכבוד הרב הגאון וצדיק ראש אב"ד הצדק קזבלנקא כבוד מוהר"ר שלום משאש שליט"א.
הנה באתי בזה לדרוש חוות דעת כבודו הרם, בענין מחלוקת הפוסקים המובאת באחרונים בעניין שיער באשה ערוה וכסוי הראש דנשים הקרוי דת יהודית בלשון הגמרא והפוסקים. אם פאה נכרית (שיער הנחתך ואינו דבוק לבשרה) קרוי כסוי הראש בשביל האשה הלובשת אותה פאה, דעת הרמ"א (או"ח סי' ע"ה) שזה לא מקרי גלוי הראש ואין כאן שער באשה ערוה, אבל בספר באר שבע (עיין באר הגולה והפר"ח שם) חולק וסובר דאף בפאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת הראש. יודיעני כבודו מה דעתו בזה ואיך לנהוג למעשה בזה. גם אם הפאה נעשית משערותיה של עצמה שחתכה ועשתה ממנה פאה נכרית אם זה מחשב כסוי בשבילה.
הדורש בשלומו בכל הכבוד
אברהם אלחדאד בר יודא ס"ט
לכבוד החכם השלם כולל תהלות כהה"ר אברהם אלחדאד הי"ו, יושב בישיבת כולל טאנכיר יע"א.
קיבלתי מכתבו זה כחודש ימים, ולא פניתי להשיבו עד עתה לרוב טירדות הקודש העמוסים עלי.
שאל כבודו לחוות דעתי בענין פאה נכרית אם אין בה משום איסור פריעת הראש לאשה, וכן לענין קריאת שמע אם מותר לקרות כנגדה, ואיך לנהוג למעשה בזה, ואם אין חילוק בין אם היא עשויה משערותיה או משערות חברתה.
והנה מדבריו נראה שמערב ענין איסור פריעת ראש באשה עם שיער באשה ערוה לענין קריאת שמע, ושכל מקום שאסור משום פריעת ראש אסור משום ערוה לענין ק"ש.
ולפי דעתי יש לחלק ביניהם, דענין שיער באשה ערוה, לענין קריאת שמע תלוי ברגילות, דאם היא רגילה להיות פרועת ראש, אף שהיא פרועת כל הראש כולה ועושה איסור דאורייתא, או כגון בחצר דאסור משום צניעות, הרי זה מותר לקרות ק"ש כנגדה, וזה מדוקדק מדברי הטור והשו"ע סי' ע"ה שכתבו "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אסור לקרות ק"ש כנגדו", ובסעיף ב' גבי שיער כתבו "שיער של אשה שדרכה לכסותו", ומזה הוציאו דשערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן כמש"כ מור"ם שם. ובמקור הדברים בב"י בשם הרשב"א הטעם משום שהוא רגיל בהם ולא טריד.
ועיין בב"ח שם וז"ל, "בא להוציא פניה ידיה ורגליה במקום שהולכין יחף שלעולם רגליה הם מגולים, דאינו אסור לקרות כנגדם" וכו' ע"ש. הרי דהכל תלוי ברגילות, ומינה יש ללמוד דהוא הדין לנשים שרגילין לגלות ראשם בזמנינו זה, דאין כאן שום טירדא לראות אותם כך, ואין בזה משום ערוה לקריאת שמע. וכן פירשו כל המפרשים בהא דאיתא בש"ס טפח באשה ערוה, דהיינו בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה, עיין בסי' ע"ה בב"י שם, וכן מצאתי להדיא להרב בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י"ב) הביא דבריו הרב כף החיים (סי' ע"ה אות טו"ב) וזה לשונו, "הנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך" עכל"ה.
אבל לענין איסור פריעת ראש לאשה לגבי דת יהודית, זה אינו תלוי ברגילות, ואף שנהגו היום לגלות גם ברה"ר, זהו מנהג של איסור כמש"כ בש"ס ופרע את ראש האשה מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא תלכנה פרועות הראש. ודוקא ברה"ר אבל בחצר אין איסור אלא משום צניעות, וכמש"כ באה"ע (סי' כ"א ס"ב) ובאר היטב שם.
ולמאי דאתאן עלה, לענין פאה נכרית לגבי איסור פריעת ראש, הנה רמ"א כתב שם באו"ח סי' ע"ה וכ"ש פאה נכרית אפי' דרכה לכסות, ומקור הדברים בדרכי משה סי' ש"ג בשם הגהות אלפסי החדשים (שלטי גיבורים) דמותר לאשה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או עשויה משיער חברתה וכו' עש"ב. וכ"כ המג"א סק"ה משם הש"ג דמותר לכתחילה, כדאיתא בפ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', ודלא כבאר שבע שחולק עליו ע"ש. גם הרב עטרת זקנים הביא מחלוקת הנ"ל, גם בדברי חמודות על הרא"ש מסכת ברכות (פ"ג אות קי"ט) פסק להתיר, וכ"כ בעין משפט בנזיר (דף כח:), ושם בהסגר הביא דברי הבאר שבע שחולק ע"ז, גם בשו"ע לבעל התניא באו"ח סי' ע"ה פסק בפשיטות להתיר כדברי רמ"א והש"ג, וכן נראה מדברי הגר"א בביאוריו לסי' ע"ה, ע"ש.
גם הבאר היטב סובר כן (באה"ע סי' קט"ו ס"ק י"ד), גם הפמ"ג (סי' ע"ה באשל אברהם אות ה') כתב, "ומ"מ במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע כאמור" וכו', עכ"ל. וכן היא דעת הרב יד אהרן בהגהות הטור כמש"כ משמו הרב כף החיים (סי' ע"ה אות י"ט), ועיין בספר שדי חמד אסיפת דינים אות ד', ד"ה הוכיח וכו' משם הרב ברוך ייטלש שכתב דיש לסמוך על ש"ג ורמ"א ולבוש כי הם עמודי הוראה ועיני כל העדה עליהם וכו', עכל"ה. גם באנציקלופדיה תלמודית אות ד' הביא מחלוקת הפוסקים בזה ונראה דעתו להקל, ועד אחרן עי' להרב כף החיים שם, שסיים שכן היא הסכמת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ע"ש.
הן אמת שכנגד זה ישנם פוסקים המחמירים בזה, והם, הבאר שבע שהביאו האחרונים הנ"ל, גם הרב עצי ארזים (אה"ע סי' כ"א) הביא דברי עין משפט הנ"ל בנזיר וסתר ראייתו בדברים חזקים, וסיים דהמורים היתר, חדשים מקרוב באו עתידים ליתן את הדין עכ"ל, גם החתם סופר בגליון השו"ע פסק להחמיר וכתב שכן דעת הרב שאלת יעב"ץ סי' ז' וח' להחמיר.
מכל מקום נראה דהמקילין לצאת בפאה נכרית יש להם על מה שיסמוכו, והם אותם הגאונים שהבאנו לעיל ומור"ם ז"ל בתוכם, ועיין למחצית השקל שם (בסי' ע"ה ס"ק ה') שכתב דאף דאין ראיה כ"כ למג"א מההיא דיוצאה אשה בחוטי שיער, די"ל דמיירי תחת הסבכה והן מכוסים, מ"מ עיקר ראייתו מסיפא דילדה לא תצא בשיער של זקנה דלמא מחכו עלה ותסירן מפני הבושה ומייתי לה ד' אמות, ועל כרחך במגולה איירי דהא חיישינן דמחכו עלה, עכ"ל ע"ש, ומכלל הדברים ג"כ דאיירי ברשות הרבים כפשט הדברים, ובפרט שכל האחרונים הנ"ל ראו סברת המחמירים ולא חשו לה כמש"כ המג"א והפמ"ג ובעל התניא.
גם במחוז קהילתינו (קזבלנקה) ראיתי לכל המתחסדים וחסידי חב"ד בכלל שכולם לובשים פאה נכרית גלויה בשוק בלי כסוי כלל, וסומכים ודאי על בעל התניא זצ"ל שנמשכין אחריו בכל עניניהם, שהוא ידוע לחסיד וקדוש ועם כ"ז התיר בזה.
וכן נראה לי נכון לעשות, כך שנשי הרבנים והת"ח לא יהיו שפלים ובזויים משאר העם, רק שהם מגלים באיסור, והם יגלו בהיתר, ככה הבעלים לא יביטו על שאר נשים, וגם ע"י זה נוכל למשוך שאר נשים העושים באיסור שיוכלו לעשות בהיתר ע"י פאה נכרית, דלא שבקי היתרא ועבדי איסורא. לא כן אם נלך לחומרא, אזי מעולם לא ילבשו מטלית על ראשם שהוא מנוולם וישארו כל ימיהם באיסור.
וכל זה אמרנו בין שהיא עשויה משערותיה או משערות חברתה, וכמש"כ הדרכי משה משם הגהות אלפסי, וכן נראה דעת האחרונים, זולת הלבוש הביא דבריו הרב עטרת זקנים שמדקדק לשון פאה "נכרית" דמשמע שאינה שלה אלא משערות חברתה. ואין זה דקדוק, דנכרית רצונו לומר שאינו שערה הרגיל המדובק בגופה, אלא זרה מגופה, יהיה איך שיהיה, שלה או של חבירתה הכל בכלל נכרית, ואין בידי ספר הלבוש לראות דבריו, ועיין בהגהות מוהר"ר ברוך פרענקיל ז"ל שבסוף השו"ע הגדול, שכתב לעיין בלבוש, שאין מבואר מדבריו כמש"כ המחבר הזה (עט"ז) משמו, עכ"ל.
העולה מזה דמי שירצה להקל לצאת בפאה נכרית גלויה, בין משערה בין משל חברתה, יש לו על מה לסמוך בשופי, וכן ראוי לעשות, ומי שירצה להחמיר על עצמו לכסות גם פאה נכרית לצאת ידי חובת כל הפוסקים, ובפרט הרב עצי ארזים שכתב שהמיקל עתיד ליתן את הדין, תבא עליו ברכת טוב, זהו הנראה לי, וצור יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, החונה פה קזבלנקא יע"א בחודש אב הרחמן יהפוך לשמחה, שנת תשכ"ד לפ"ק, הצעיר קַשׁ וַחֲשַׁשׁ.
ע"ה שלום משאש ס"ט
