הגאון רבי  ישעיהו פנחס בן אליעזר שרגא רוטנברג שליט"א, מח"ס מנחת פרי נדפס תשנ"ו, ראש ישיבה גדולה בבואנוס איירס ור"מ בישיבת "קול יעקב", הובאו דבריו בשו"ת מנחת פרי "ח"ב סימן ע"ד", דחה את דברי דודו ר' אברהם ליפשיץ - בריזל בשיטתו שאיסור פריעת ראש משום פריצות ודחה מש"כ דודו שלשיטת האוסרים פאה הוא מהתורה ודחה מה שכתב דודו הנז' שכל הפוסקים האחרונים שהתירו דיברו בחצר כשיטת הריא"ז, וכתב שאף לשיטת דודו שמעיקר הדין היה אסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מ"מ אחר שהנשים הראשונים לבשו (אפי' באיסור) פאה נכרית, אע"פ שעברו משום דת יהודית או מראית העין, עכ"פ אחר שהדבר נהיה לנפוץ בין החרדים, והיום הוא דבר המוני ליכא בזה משום דת יהודית ומראית העין, וכתב שאין לאסור אלא במקום "שנהגו" שלא לילך בפאה נכרית הרב המחבר גם השיב לרב אפרים גרינבלט (בשו"ת רבבות אפרים חלק ח סימן תק"ט) שפאה נכרית נחשבת כבגד ולכן אסור לחתוך ולסדר את הפאה בתשעת הימים ע"ש

להדר כב' דודי החשוב, צדיק במעשיו ירא ושלם טובא המוסר נפשו להיות  ממצדיקי הרבים הרה"ח רבי אברהם ליפשיץ - בריזל שיחי' לאוי"ט. שלום וישע רב!, קיבלתי את תכריך הכתבים בענין פאה נכרית ורצון יראיו יעשה יעבור על דבריך, ומדי עיוני בהם אעיר את אשר נראה לענ"ד.

עיקר טענתך שהנך כותב משנה ומשלש דכיון שאיסור פריעת ראש הוא משום פריצותא, דהשיער מיפה את הראש כמובא בדבריך פעמים רבות בשם הראשונים והאחרונים, א"כ ודאי דה"ה פאה נכרית הוא איסור מהתורה של פריעת ראש.

פשטות הדברים ודאי דאינו כן, דאמנם מטעם זה יש לאסור מדרבנן משום דת יהודית דלא גריעא מקלתה המבואר בכתובות עב:, אבל מדאורייתא האיסור רק בשיער עצמו ואף שנראה כמו השיער עצמו סוף סוף הוא גוף זר וראש האשה אינו פרוע ככתוב בתורה.

ודבר זה פשיטא לרוב מנין ובנין של האחרונים שאסרו פאה נכרית רק משום דת יהודית והראשון שבהם הוא מהר"י מינץ המובא בס' באר שבע (סי' י"ח) "כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה"וודאי אין כוונתו שגם פאה נכרית הוא מהתורה, רק שבזה נראית שעוברת על דת משה וזו היא הפריצותא וכדמוכח מהמשך דבריו שם "והשתא האיך יעלה על הדעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת וכו'"

וכ"ה בספר שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ט') "וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה דבשוק אסורה מדת יהודית", ועוד אחרונים כמובא בס' דת יהודית כהלכתה ובדבריך,

ויותר מזה חלק גדול מהאחרונים אסרו רק משום מראית העין כמו שמובא בשו"ת מהרי"ל דיסקין בשו"ת הרי בשמים בספר תשורת ש"י בספר אבקת רוכל לאב"ד קאלמייא וכן בספרו מקרי דרדקי ועוד

ויש מגדולי האחרונים שלאסור כתבו סיבה צדדית וכמו"ש הגר"י שמלקיש בספרו שו"ת בית יצחק או"ח סי' י"ד וז"ל הנה הארכתי הרבה לעיקר הדין והיוצא מזה דלדינא אין להוכיח לאסור פאה נכרית מדינא דגמ', וקצת ראיה יש להוכיח להיתר, אך אמנם יש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים, וגם לפי שע"י כן רבים יבואו לידי מכשול וחילול שבת גדול שסורקין הפיאה נכרית בשבת, גם הורה הנסיון שאחרי שהולכין בפאה נכרית הולכין בשערות של עצמן דלא מינכר ובאין לידי איסור דאורייתא, ועוד אחרונים בסגנונות אחרים כמובא שם בספר.

 ומה שכתבת דבמגן גיבורים (או"ח סי' ע"ה) איתא שהוא איסור מהתורה, המעיין בדבריו יראה דאינו כן, שכתב דבחצר כיון דאין בו רק משום דת יהודית שנהגו בעצמן, א"כ ממילא דוקא בשערותיהן עצמן נהגו אבל לא בפאה נכרית, אבל רה"ר דהתורה אוסרתה, שפיר אסור אף בפאה נכרית, ובא לבאר שכיון שהאיסור פריעת ראש ברה"ר הוא מהתורה ממילא החמירו גם בפאה נכרית, וכן בירושלמי שכתב שבמבוי הוא דת יהודית אין כל הכרח שברשות הרבים הוא איסור מהתורה.

 ומדברי השלטי גבורים הוכחת דס"ל שהאיסור בפאה נכרית ברה"ר הוא מהתורה, דאי לאו הכי מה הסלקא דעתין לומר דבחצר יהא אסור (למסקנתך דהשה"ג איירי בחצר), איני רואה כל הכרח בזה, דאם היה מנהג לא לילך בפאה נכרית גם בחצר, היה בזה משום דת יהודית כמו ברשות הרבים, ולזה היה צריך להוכיח דנהגו בזה היתר ואפילו נשים צדקניות. וכל מה שהאחרונים פשיטא להם דבחצר שרי, כיון דאזלי בשיטת הראשונים דבחצר שרי גם פריעת ראש ממש.

ולפ"ז כל הקושיות שהקשית בכפילות לשון על דברי השה"ג בשבת שדבריו בעיקר נסבו על דין ערוה בק"ש ודין פריעת ראש נזכר בדרך אגב, ואם איירי ברה"ר הרי איסור פריעת ראש הוא מהתורה ודין ערוה לגבי קריאת שמע הוא רק דרבנן בשיער, [ומה שהארכת טובא שאיסור פריעת ראש ודין ערוה בקריאת שמע הן ב' דינים, הוא דבר פשוט ביותר והאריכות אך למותר.] לפמשנ"ת ודאי דגם ברה"ר לא היה ס"ד שבפאה נכרית הוא איסור מהתורה וכדפשיטא לרוב גדולי האחרונים.

ופריעת ראש היינו דת יהודית כמ"ש בגמ' כתובות (עב:) וק"ו אם נאמר שהוא רק משום מראית העין של פריעת ראש, א"כ אתי שפיר שדין ערוה לגבי ק"ש הוא איסור דרבנן מצד עצמו בכל דבר המביא לידי הרהור שאסור לקרות ק"ש כנגדו וזה יסוד הדין של טפח באשה וק"ו בשיער יעויין בחזון איש (סי' ט"ז סק"ז) ובנשמת אדם (בסימן ד' סק"א) ובמש"כ לקמן ויש להאריך בזה ואכ"מ, משא"כ דת יהודית אמנם הוא חמור מאוד, שיוצאת בלא כתובה, אך שורש האיסור הוא מנהג הנשים כמבואר להלן.

וכן מוכח מדברי הגה"ק בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ר"ג) וז"ל "ונ"ל דדוקא דניכר לכל שלא נעשה משער של עצמה, אבל בלאו הכי ודאי אסור כדקיי"ל לאסור דם דגים ובכמה דוכתי משום מראית העין ובפרט לענין איסור ערוה שהוא חשש הרהור". עכ"ל, הרי דפשיטא ליה יותר לאסור לגבי ק"ש.

וכן הגאון מקאלמייא בספרו מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) כתב וז"ל "שמלבד שזה איסור גמור אפילו בבית, ואסור לבעלה להזכיר את השם בברכת המזון ובקידוש ובשאר ברכות וכו' אבל למראית העין נראה כאילו היא הולכת פרועת הראש ממש".

וא"כ אין פלא על השה"ג שיותר היה פשוט לו לאסור משום חשש הרהור בק"ש שבזה פאה נכרית שוה לשיער ממש וכמו שהסתפקו האחרונים בשיער מגולה של נכרית דאסור לקרוא ק"ש כנגדו, יעויין במשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק י"ב) בשם החיי אדם, אף שאין לה כל איסור לילך בגלוי ראש, ולזה דבריו בעיקר נסבו על הק"ש ועי'.

ולגוף הנדון אמרתי אשיחה וירוח לי כי מאז קרוב לעשרים שנה שלמדנו יחד את דברי השלטי גבורים ונוכחתי שדבריך מוצקים כברזל דלא התיר ברשות הרבים ואזיל לשיטתו דגם בחצר איכא איסור פריעת ראש, הדבר לא נותן לי מנוח ולא מצאתי מרגוע לנפשי. וליפטר בלא כלום א"א, חשבתי דאין הכי נמי אלה הראשונים שהתחילו ללבוש פאה נכרית עברו על דת יהודית או משום מראית העין כמבואר באחרונים (אלא דהם סמכו על המקילין שסברו שהשלטי הגיבורים הקיל בזה).

אך אחר שהדבר נהיה לנפוץ בין החרדים והיום הוא דבר המוני, ליכא בזה משום דת יהודית וגם מראית העין, וק"ו שלמקילין אין איסור לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, דהרי אפילו כנגד שיער מגולה ממש יש אחרונים שהקלו במקומות שרוב הנשים הולכות בגילוי ראש יעויין בערוך השלחן (סימן ע"ה ס"ז) ובבן איש חי (פרשת בא אות י"ב) והעתיקו הכף החיים (שם ס"ק י"ז). [ואמנם מהמ"ב (שם סק"י) ובחזון איש (סימן ט"ז סק"א)  מוכח דגם במקום שהולכות בפריצות כיון שהדין מחייב לכסות הרי הוא בכלל ערוה ואסור לקרות כנגדו, צ"ל דאמנם בשיער אסור רק משום הרהור כמבואר בנשמת אדם (כלל ד' סק"א) והחזו"א (שם סק"ז) כתב דבכל טפח באשה ערוה הוא משום הרהור, אבל משום זה עשאוהו חכמים כערוה, משא"כ בפאה נכרית שאין כאן חפצא דערוה רק משום הרהור דהרי הוא גוף זר.] שהרי שורש הדבר מבואר ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הי"ב) שדת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, וכיון שנהגו כך קבעו חז"ל דכל אשה שאינה מתנהגת בצניעות זו תצא בל"כ כדי לא לפרוץ גדר הצניעות, אך אחר שכבר נוצר מצב שהרבה מאוד מבנות ישראל החרדים והצנועים הולכות בפאה נכרית והמטרה לכסות את ראשן, אפשר דכבר ליכא בזה משום דת יהודית וממילא גם לא מראית העין. וסברא זו יש להוכיח מהשלטי הגיבורים עצמו שמטעם זה התיר פאה נכרית בחצר אף שלשיטתו יש בפ"ר משום דת יהודית.

וזה פשוט דדבר שהוא מילתא דפריצותא מצד עצמו כגון בגד אדום או הדוק לבשר, לא יהני שכל בנות ישראל ילכו כך וכן בפיאות הארוכות והמסולסלות ובצורה המושכת את העין והלב וזאת מטרתם, ודאי שאסורין. וכל ההולכות כך עתידה ליתן את הדין, אבל פאה נכרית המיועדת לכסוי הראש, אף שנראית שער עצמה (כמובן שגם בגד צנוע יכול להיות יפה), אפשר שאין בזה היום את האיסור של דת יהודית כנ"ל. וכבר כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז אהע"ז סי' ט"ז) ועינינו רואות שכן נהגו נשי רבנים גאונים ואדמורי"ם ואין פוצה פה".

אך כמובן במקומות שנהגו לא לילך בפאה נכרית ודאי דהעיקר להלכה דאסורה מצד דת יהודית או משום מראית העין וכדעת גדולי האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ובפרט שגם השלטי הגיבורים עצמו לא התיר ברשות הרבים.

ובדור זה שהפרוץ מרובה על העומד והסט"א פוגע בכל חלקה טובה ורבים קמים עלינו מבית ומחוץ, לא נותר לנו אלא להשען על אבינו שבשמים ולהתחנן לפניו שתרבה הקדושה והצניעות בתוכינו, ויקוים בנו מקרא שכתוב כי אני ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ונזכה כולנו לראות בקרוב בהרמת קרן התורה והקדושה בנחמת ציון וירושלים בב"א.

מנאי הדורש שלומו בכל עת ועונה

בן אחותך