דברי הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א
רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס נטעי גבריאל
בענין היתר לבישת פאה נכרית, ואיסור הארוכות והפרוצות גם בסינטתיות. היות שזה עתה נתעוררו שאלות בעניני הפאות העשויות משערות אסורות [הדברים נכתבו בזמן הפולמוס הגדול בענין הפאות מהודו, המעתיק], והרבנים אסרום עד שיתבררו ויתלבנו הדברים היטב, הציעו כמה רבנים וגדולים לחבוש פאות סינטטיות. ויש להיזהר גם בהן שלא יהיו באופן פרוץ כגון ארוכות וכדומה.
ונקדים דעות הפוסקים בדין לבישת פאה נכרית. והגם כי כבר רבים בקעו בו וכל גדולי הפוסקים דנו בזה, זה אוסר וזה מתיר, לא באתי לדון עתה במה שדנו האחרונים, כי אם לברר דעת הפוסקים המתירים שנתקבלו פסקיהם למעשה, וכפי שנוהגים בתפוצות ישראל.
הנה ראש המדברים בזה הוא בעל "שלטי הגבורים", וזה לשונו במסכת שבת (פרק ו'): "יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן (שקורין קרינאל"ו בלע"ז), מההיא דשנינו פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (ע"ב), שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים כי פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער, והתם באשה נשואה מיירי מתניתין, מדקאמר בגמ' דהטעם משום דלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי, והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל, ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן, דשיער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשיער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש. ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער, אין בכך כלום ושפיר דמי. ואע"ג דאמרינן סוף פרק קמא דערכין (דף ז:) דפאה נכרית המחוברת לשיער ממש דהוי כגופה ממש, מכל מקום לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא על כרחך אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם, דקאמר תנו שערי לבתי. ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני אותו קישוט, הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות [נכריות] מגולות. ולכשתעיין סוף פרק קמא דערכין (שם), ופרק מי שמתו (ברכות כד.) בדברי רש"י שם ובדברי הרא"ש (סי' ל"ז), תמצא דאין איסור בשיער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא, ועוד הארכתי בזה בחידושי בס"ד". עכ"ל.
והובאו דברי השלטי גבורים להתיר להלכה בדרכי משה או"ח (סי' ש"ג ס"ק ו'), ורמ"א בשו"ע או"ח (סי' ע"ה ס"ב), מגן אברהם (שם ס"ק ה'), פרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק ה'), שו"ע הרב (ס"ו), ומשנה ברורה (ס"ק ט"ו). והם התירו גם לצאת לרה"ר, שהרי בש"ג כתב שאין בו משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש וזה קאי גם ברה"ר. וכ"כ בפמ"ג (סי' ש"ג מש"ז סק"ט), דמותר לצאת בפאה נכרית מגולה לרשות הרבים. ועוד שהרי מפורש פסק הרי"ף כתובות (ל"ב ע"ב) כהירושלמי (פ"ד דכתובות ה"ו) שחצר הרבים דינה כמבוי, שאסורה לילך בו בגילוי שיער מדאורייתא ע"ש, ובגמ' שבת (סד:) מפורש שמותרת האשה לצאת בפאה נכרית לחצר, ורוב הראשונים וכן הפוסקים כתבו לדינא שמותרת בפאה נכרית גם בחצר שאינה מעורבת, ועל כרחך שהמשנה שם דיברה בחצר הרבים דוקא, שהרי חצר היחיד אינה צריכה עירוב חצרות כלל, כמבואר בשו"ע או"ח סי' שס"ו. ובכנסת הגדולה (אה"ע סי' קמ"ו אות ז') מהגהות ב"י כתב בזה"ל, "לאו דוקא בשוק או בחצר, אלא כל שרואין אותה עוברי דרך, עוברת על דת מיקרי", בעל משפט צדק (ח"ב סי' ג' מכ"י), עכ"ל. הרי דאין דינו כשיער כלל ומותר לצאת גם לרשות הרבים. וכ"כ שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכ"ט שכן נהגו מדינות שלימות אפי' לצאת ברה"ר, כאשר העיד לנו הפמ"ג סי' ע"ה, וכבר מדורות רצו לשנות זה ולא עלה בידם רק בחלקו, אבל עדיין מדינות שלימות החזיקו בזה. ע"ש.
פאה מותרת אף כשנעשית לקישוט. הנה לבישת הפאה נכרית הוא ענין של קישוט שתהא נראית נאה, כמפורש בגמ' שבת, שהטעם שהתירו לצאת לחצר בשבת בפאה נכרית ולא חששו שתצא לרשות הרבים ושם תוריד ותטלטל את הפאה ד' אמות, הוא בכדי "שלא תתגנה על בעלה". הרי מוכח שהיו לובשים הפאה לנוי. וכדפרש"י שם "כדי שלא תתגנה התירו לה קצת קישוטים נאים". ובתשובת הגאונים לשבת שם, "פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ובפירוש המשניות למשנה שבת (דף סד:) כתב הרמב"ם, "ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שיער נאה הרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער". והשלטי גבורים לרי"ף שם הביא את לשון הרמב"ם, והוסיף "ומשמע להדיא שמותר לבנות ישראל להתקשט בהם, ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם". וכן כתב השו"ע (סי' ש"ג סעיף י"ח) ובדרכי משה שם (ס"ק ח'), "ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה אע"ג דעבדה לקישוט". ובפני יהושע (שבת נח.) כתב, "דשבח הוא לה ומקישוטין הנאים שבאשה הוי". נמצא שהתירו ללבוש פאה נכרית שנעשה למטרת קישוט ונוי, וא"כ אין נפק"מ באיזה שיער, אלא שצריכין ליזהר שיהיה באופן צניעות שלא תהא מכשלת עין הרואה.
היתר הפאה הוא גם כשעשויה משערות אדם. היתר פאה נכרית הוא אפי' בשערות אדם ואינו דוקא בשיער סינטטי, שהרי הערוך ערך פאה כתב "פירוש, אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שערה". וכן הוא בר"ן והר"י מלוניל והמאירי שבת (דף סד:) וזה לשונו, "פאה נכרית הוא כעין כיפה שעשו משיער חברתה לפי שיש לה שיער מועט, אי נמי דיש לה שיער לבן ושיער חברתה שחור", עכ"ל. הרי שפאה נכרית היינו שיער טבעי ואפ"ה התירו, דלא אסרו רק כשמחוברת בגופה. וגם השלטי גיבורים בשבת (סד:) כתב וז"ל, "במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן, לא שנא שערות דידה תלושות לא שנא שערות חברתה". והדרכי משה באו"ח (סי' ש"ג) כתב, "מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה". וגם הבאר היטב שם כתב (בס"ק ח') בביאור דברי הרמ"א, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ט"ו) בשם הפרי מגדים כתב "דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל". וכן כתב בכף החיים שם (ס"ק כ'), "פאה נכרית, שאינו שיער ראשה, והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". וגם לדעת העטרת זקנים שאסור בשיער עצמה, הנה גם הוא מתיר שיער חברתה.
שיער האשה עצמה אינו ערוה. עוד יסוד חדש למדין מדברי הש"ג, שכתב שיער באשה ערוה היינו דוקא כשנראה הבשר עמהן אבל השערות לעצמן אינן ערוה כלל, והביא ראיה מרש"י בברכות ולכאורה כוונתו סתומה. אולם איתא שם בפרק מי שמתו (דף כד.) "שיער יוצא בבגדו מהו", ופרש"י שנקב יש בבגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השיער דרך הנקב מהו, מי הוי ערוה לקרות ק"ש נגדו או לא. ולכאורה למה מבעיא ליה דוקא ביוצא דרך הנקב, ולא בשיוכל לראות שם דרך הנקב כשבגדו מגולה, אלא על כרחך דזה פשיטא ליה דבנראה השיער עם הבשר דהוי ערוה, רק בשיער לבדו מבעיא ליה, ומסיק דליכא שום ערוה בשיער לבד כדאיתא התם, [ואין לחלק בין שיער האיש לשיער האשה, עיין בספר אור זרוע ח"א - הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סימן קלג אמר לי' רב מרי לרב פפא שער יוצא לה בבגדה מהו קרי עלי' שער שער. פי' ר"ח הי' שער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה אין בו משום ערוה כי שער הוא ולא בשר וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שער שער כלו' השער שער הוא ולא בשר כיוצא בו קרי' עלי' גוי גוי ע"כ פי' ר"ח. והא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים (כלומר משמע אף בלא הבשר, העורך) פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש ודלא כפי' ה"ר יוסף שפי' דלענין ק"ש איירי: ומשמע שגירסת הראשונים מיירי בשיער האשה ומוכח שאין רואים את הבשר אין בכך כלום, העורך] וכ"כ החזו"א באורח חיים (סי' ט"ז סק"י) בקיצור הדברים ע"ש. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז אה"ע סי' ט"ז) הוסיף לבאר טעם בדבר, דקים להו לרבנן שאין היצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו בדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה ליצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית לא בדבר שאין לו נפש חיונית. ולכן בנתלש מגוף האשה דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה ערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו, הרי לא יבוא לידי הרהור. ע"כ דבריו.
דעת האוסרים פאה נכרית. לעומת זאת יש הרבה פוסקים האוסרים, אך לא כולהו בחד שיטתא קיימו, אלא זה אוסר מטעם אחד ואחרים אוסרים מטעמים אחרים. הנה בשו"ת באר שבע (סי' י"ח) דחה את דברי הש"ג וכתב "רח"ל מהאי דעתא כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה, וכדאיתא בפרק המדיר ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכו' והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין ועוד דהא כתב הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות ואיזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל יוצאות לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת כו'. והטור אה"ע סימן קט"ו אחר שכתב ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף כו', חזר וכתב בשם הרמב"ם אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים כו'. ואיכא למידק מאי חידוש איכא בדברי הרמב"ם האלה טפי מבדברי הטור גופיה המוקדמים, ועל הרמב"ם גופיה איכא למידק למה כתב מטפחת במקום קלתה הנזכר בגמרא שפירושו סל. ונ"ל דהרמב"ם בא לאשמועינן חידוש זה דלא מבעיא דלא סגי בקלתה לחוד שאינו מכסה לגמרי השערות שהרי הוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה כמו שכתב בהדיא בעל תרומת הדשן (בסימן י'.) אלא אע"ג שמכוסה במטפחת שהוא מכסה לגמרי השערות אפ"ה לא סגי, וכבר אפשר לומר דמטפחת דקאמר הרמב"ם די"ל דעביד ביחוד לכסוי השער, ובא הרמב"ם לאשמועינן חידוש זה, דלא מבעיא דלא סגי בקלתה לחוד שיש בו תרתי לגריעותא, חדא דלא עביד ביחוד לכסוי השיער אלא לתת בו פלך ופשתן כדפרש"י בפ' המדיר, ועוד שאינו כיסוי מעליא מחמת שהוא מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות, אלא אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי משום דשני כיסויים גמורים בעינן ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה ועל המטפחת רדיד, משום דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל". עכ"ל.
ישוב לדברי הש"ג. אכן בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מ"ח) הקשה עליו וכתב דמה שהוצרך הרמב"ם לרדיד שעל המטפחת, היינו טעמא דאיירי במטפחת שהיתה עשויה מעשה רשת נקבים נקבים, חלולים חלולים, אבל לעולם לא בעינן ב' כיסויים, וכ"כ הפרישה (אה"ע סי' קט"ו ס"ק י').
ויש מוסיפים לבאר דמטפחת בעלמא עשויה לזוז ממקומה, ולזאת הצריך הרמב"ם לכיסוי נוסף לתוספת שמירה, אבל בפאה נכרית שלנו המהודקת היטב על הראש לא שייך זה. ובאמת בר מן דין יש לעיין ולומר דאפי' לדעת הבאר שבע האוסר, מכל מקום עיקר איסורו אינו מפני שאוסר פאה נכרית גופיה (זולת מטעם מראית העין), אלא רק מטעם דסובר דבעייא ב' כיסויים משום דת משה ויהודית, ולפ"ז הנך נשים הנותנים מטפחת וכדו' על ראשם ועל זה הפאה, גם כן מותר, כמש"כ שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת יו"ד סי' קס"ח, וח"ג סי' פ"ו). ואם כן בפאות שלנו שמהודקות להן מתחתיהן סבכה, הגם שמהודקת מ"מ אולי יש לדונו כשני כיסויים לענין צניעות, דתוספת צניעות מיהא הוי ודו"ק.
מראית העין. עוד דנו האחרונים לאסור הפאה נכרית מטעם מראית העין שדומה לשיער האשה, וכבר עורר על זה הבאר שבע כנ"ל וז"ל (דרשות מהר"י מינץ, דרוש ראשון בסופו) ע"כ הזהיר שישמעו לקול מורים אף אם יורו לפעמים במה שלא ייטב בעיניהם כאילו תאמר ע"ד משל שלא יגלו שער ראשם ושלא יתקשטו בפאה נכרית כי שער באשה ערוה ולמראית עין יראה כאילו הוא שער שלהם, ואבותינון ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשיער הלא יראו מעלתכם כי במקום שנוהגים נשי האומות לכסות שער ראשם והאחיות נזהרות כמו כן מלהתקשט בפאה נכרית עכ"ד.
אמנם במגן גיבורים (על או"ח סי' ע"ה ס"ק ג') כתבו, דמש"כ הבאר שבע לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, הנה ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין דלא חשידי, ועיין יו"ד סי' קמ"א ס"ד בהג"ה, וכ"ש בזה דכל הנשים נהגו כן היאך אפשר דכולן יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כרחך ישפטו הכל שהוא פאה נכרית, וסיים דיפה כתב המג"א דאין דברי הבאר שבע מחוורין. וכ"כ תורת חיים (סי' ע"ה אות ז'), דיש להחמיר משום מראית העין היכי שאין נוהגת ללכת בפאה נכרית, אבל במקום שמנהג הנשים ללכת בפאה נכרית אין חשש מראית העין.
וזה לשון שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (אה"ע סי' ל"ו): "פאה נכרית המכסה כל הראש הנקרא בלשון אידיש "לאקקען שייטעל" הנהוג עתה אצל הנשים אף הנזהרות בדת יהודית אם יאות עבדי וכבוד מעלתו הרבה להחמיר ולאסור. ואני לא כן עמדי ואהפך בזכותן, וכן נכון הדבר לעשות, וללמד זכות לנשים כשרות ולאבותיהן אשר בתוכן גדולי ישראל כאשר נודע לי, ומדשתקי אודויי אודו להו דליכא איסור דת יהודית ח"ו, והדין עמהם לענ"ד. ואם כי הנשים נראות ע"י זה כיוצאות בפירוע ראש ממש חלילה, הנה נודע כי כל אשה ובתולה מיד רואה ההפרש הגדול בזה וגם האנשים הפרוצים הצופים בנשים בודאי יראו החילוק, והנשים בעצמן יודעות כי כבר נודע הדבר. וא"כ צריכים אנו להפך בזכותן, במה שאין שום מקור איסור בש"ס ופוסקים לענ"ד. וא"כ מה שרצה לומר כי הלאקקען שייטעל (פאה נכרית) גרוע יותר ויותר ממטפחת באמת לא נראה כן, אלא עדיפה יותר ויותר שמכסה כל הראש במכסה גמורה. ואין דבריו של האוסר לנגד הנהוג כבר גם בבנות גדולי ישראל ונשי צדיקי עולם, והנח להם לישראל". [עכ"ל]. ולאחרונה כשנודע החשש על הפאות שהם מע"ז הסירו הנשים את הפאות ולבשו מטפחות, וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית.
"וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן, שלא אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה, שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה, לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה. והטעם פשוט, שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו, אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין בייחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף, חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה, דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה, ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין. ועוד, משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית, ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו, מ"מ לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא, ואולי גם כולן ניכרות. ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו" [עכ"ל הגר"מ פיינשטיין באגרות משה].
להאוסרים פאה, אסורה אף סינטטית, עד שניכר להדיא. אכן לכמה פוסקים האוסרים, הסוברים דאף אם אין בו משום מראית העין, דכ"ע מידע ידעי דשערות אלו אינם שלה אלא פאה נכרית, מ"מ מיהא הוי פריצותא דנראה כשיער ודרך בנות עכו"ם לצאת בגילוי שער, ולדידהו ג"כ אסורה פאה אפי' שיהיה משיער מלאכותי (סינטטי), ורק בשניכר להדיא שאינן שערות אז מותר, ראה שו"ת תשורת שי (ח"א סי' תק"ע) ושו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ר"ה), ותפארת ישראל (פ"ו דשבת).
דת יהודית. ובספר עצי ארזים (אה"ע סי' כ"א) ושאילת יעב"ץ (ח"א סי' ט' וח"ב סי' ז' וסי' ח'), ובשו"ת דברי חיים (יו"ד סי' נ"ט), כתב כבר האריכו בזה בספר באר שבע ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור, ועיין בכנסת הגדולה באה"ע שרבו האוסרים, ויותר מזה מבואר בר"ן בכתובות ובריטב"א שם מובא באסיפת זקנים שאפילו לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת שיהיה דומה לשיער אסור דזה הוי דת יהודית, ותימה על כנסת הגדולה באה"ע שנשמט ממנו דבריהם, ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית והוא דת יהודית". עכ"ד.
[אמר העורך: בספר בירור הלכה (להגרי"א זילבר -ח"ה או"ח סימן ע"ה) כתב ע"ז וז"ל "ומרוב התמיהה על הכנה"ג והמהרש"ם, מצאתי לנכון לעיין בפנים השיטה מקובצת (כתובות דף ע"ב) ובר"ן ובריטב"א שם, והנה בשום מקום אין זכר ללשון שבדברי חיים...
...וכבר העיר עליו בלבושי מרדכי תרצ"ז סי' פ"ו שלא מצא כן שם
וכיו"ב כתב בתשובה בספרו אז נדברו ח"ג סימן נ"ו וז"ל "וכפי הנראה שכת"ר האמין שכן הוא בר"ן ובריטב"א, אבל מה שנוגע למשא ומתן של הלכה אין דרכי להאמין, אפי' להכי גדול, לכן כשראיתי זה בספר לא האמנתי שכן הוא בר"ן ובריטב"א, דהלא הגמ' הזאת היא מגירסא דינקותא, ועמדתי משתומם על המראה הזה... ואין זכר למה שכתב הדברי חיים בשמם "לפי שדומה לשיער".]
חוקות הגוי. ראה בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' ל'), דאסור משום בחוקותיהם לא תלכו. וכתב ע"ז בשו"ת דברי יציב (יו"ד ח"א סי' נ"ו), שרק במדינות שלא נתפשט עדיין המנהג הרע הזה הוא בכלל חוקות הגוי, אבל במדינות שהכל הולכות בזה ואינן הולכות לשם שחץ, הוי כדי שלא להתגנות מחברותיהן ואינו משום בחוקותיהם, שאין עושה להתדמות לעכו"ם. עי"ש. ובזה מובן דברי מגן גיבורים (סי' ע"ה) שכתב לדחות דברי הבאר שבע, וכתב ורק בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתם היה לדמות לעכו"ם וע"כ לבשה בו רוח טהרה לעורר מדנים ע"ז, עי"ש, א"כ בזמננו שאינו בכלל מנהג של הגוים ללבוש פאה נכרית רק בנות ישראל עושות זאת כדי שלא לעבור על איסור דפריעת ראש, אין חשש הנ"ל. וכ"כ המנחת שבת על קיצור שלחן ערוך (סי' פ"ד אות כ"ח) וזה לשונו, "במדינתנו" פשט המנהג ללבוש הפאה נכרית אפילו בין הנשים הכשרות, והלואי שכל הנשים ילבשו פאה נכרית הנ"ל ולא יבואו לגלות שערותיהם.
ולמעשה התירו הפרישה (או"ח סי' ש"ג), ואליה רבה (שם ס"ק י"ח), ושו"ע הרב (שם ס"י), דרך החיים, משנה ברורה (שם), ברוך טעם (סי' ע"ה), שו"ת דובב מישרים (סי' קכ"ד), שערי הלכה ומנהג (אה"ע סי' נ'). וכ"כ הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אה"ע ח"ב (סי' י"ב), שרוב הפוסקים התירו. וגם בשו"ת דברי יציב יו"ד (שם) כתב, בזמננו נשאר רק מעט מזעיר הנוהגים אחר פסק אדוני אבי זקני הדברי חיים בזה, ונתפשט מהמקילין שהולכות בפאה נכרית, ע"ש.
ודכירנא שפעם בא הרה"ג ר' אשר אנשיל קרויז זצ"ל לפני מו"ר מפאפא זצ"ל וביקש הסכמתו על ספר שמוציא לאור בו הוא מעורר באיסור לבישת השייטעל (פאה נכרית), והשיב לו מו"ר מפאפא, "אחרי שהמגן אברהם והפרי מגדים ושו"ע הרב התירו את הדבר, אי אפשר לן לאסור על כלל ישראל". וכ"כ שו"ת אור לציון (להגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, מגדולי רבני הספרדים בזמננו) ח"א סי' י"א להתיר פאה נכרית.
וכן כתב שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מ"ח) וזה לשונו, "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ומסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות טרם אשר ה"שלטי גבורים" מצא להם ההיתר, ובא זה ולימד זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור ע"פ ראיותיו, וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשם על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו ושרים לא היו עוצרים במילים ובשוטים, שלא תהיינה עוברות על דת", ע"כ. וכ"כ בעל טעם המלך (פירוש על ספר שער המלך) בתשובתו שהובאה בשו"ת תשובה מאהבה (סי' מ"ז) כתב "מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות של פאה נכרית גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארן אנו שואבין ומפיהן אנו חיים ועיני כל העדה עליהם והם המה עמודי הוראה". עכ"ל.
וראה בשו"ת אמרי סופר (ערלוי) שכתב בשם ספר "באר מרים" (עמ' ל"ו, להאדמו"ר מערלוי שליט"א, נכד החת"ס), בנוגע דעתו של קדושת זקנו מרן החת"ס זצ"ל בענין לבישת פאה נכרית ברה"ר, היות שבהגהותיו לשו"ע כתב ק"ז מרן זצ"ל "אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור", ואילו בצוואתו לא אסר אלא לבנותיו וכלותיו, יש מקום לומר שבשו"ע כתבו דרך משא ומתן של הלכה להראות שאין דברי הב"ש דחויים, אבל אין כוונתו לפסוק לאסור. כי באמת לא מצאנו בשום מקום שהחת"ס אסר לבישת פאה נכרית, וגם בדרשותיו שדרש ברבים לא אסרם במפורש, והא דלא אסר החת"ס בהחלט לבישת פאה נכרית, י"ל דהתחשב בדעת הגדולים המתירים, וביניהם המג"א, ויתכן דגם הגאון רבינו משולם איגרא זצ"ל שכיהן בפרשבורג לפני החת"ס, לא אסרה. ומסיים שהמנהג אצל תלמידי ישיבתנו היקרים, שהוא מבקש שלא ילבשו את הפאות הארוכות והבולטות אבל מתיר את הפאות הפשוטות בתכלית, כדרך בנות ישראל הכשרות והצנועות עכ"ד.
[והאריך עוד שם בדבריו באיסור הפאות הארוכות וכיו"ב, עיין בקישור זה, לדברים שנחסרו, העורך].
דבר ההיתר לבישת פאה נכרית. ונחזור לדברינו בעיקר דין לבישת הפאות נכריות, שכבר התירום גדולי הפוסקים ונתפשטה הוראה זו בקרב כל קהל ישראל, ואף אותם הגדולים שלפני המלחמה היו זהירים יותר בזה, עכ"ז אחרי המלחמה ראו שצורך הדור להקל, כגון הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע שהיקל בזה, הגם שבבית אבותיו החמירו מאוד בזה, ומסופר שכאשר בחורים היו שואלים אותו שמציעים שידוכים עם פאה, והשיב "בימים שלנו אם בת מוכנה בכלל לקחת בחור חסידי זה כשלעצמו שידוך טוב". וכן כ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל פעל הרבה שילבשו פאה נכרית [בספר "לפיד האש" המספר על תולדות חייו של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, מובא "הרבי קיים את הבטחתו והעניק לכל חתן וכלה מן היראים כדי סיפוק צרכיהם, בתנאי שתכסה ראשה בפאה נכרית... וכה הקימו בתים כשרים בישראל". ועוד מובא שם, "העניק שי כספי מיוחד, חמישים דולר במזומנים, לכל כלה שתיאות לכסות ראשה בפאה נכרית". המעתיק]. וכן כמה נכדי הגה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, הגם שנקטו ככל החומרות של הדברי חיים בעניני מקוואות ומצות ועוד, בזה לא הקפידו כל כך להחמיר על הציבור. וכן כ"ק אדמו"ר מסאטמאר זצ"ל לא אסר בהחלט על הציבור לילך בפאה, רק גילה דעתו שרצונו לילך שלא בפאה נכרית [ראה מש"כ במחזור "ויואל משה" ליו"כ, הנהגת שבת שובה, שהאדמו"ר מסאטמר אסר פאה נכרית רק לאנשי שלומו והתיר לקהילת האשכנזים. המעתיק]. ושמעתי ממגידי אמת הטעם שלא החמירו לשיטת הדברי חיים, כי לצאת שיטת הדברי חיים צריכה ללכת רק במטפחת ואפי' חתיכת משי בפדחתה אסור, וזה דבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, וכיון שאי אפשר לקיים שיטת הד"ח, לכן על כרחך סמכו להקל כשאר הפוסקים.
וסיפר לי הגאון ר' יעקב יצחק ניימאן שליט"א אבד"ק חסידי בעלז מונטריאל, שאמר לו מו"ר מפאפא זצ"ל, שבתחלת בואו לאמריקה היה בדעתו להנהיג מנהג חסידות שלא ילכו הנשים בשייטלען (פאה נכרית), אך כאשר ראה את הבעלי בתים החשובים בקהלתו שנשותיהם חבשו שייטליען וביתם מתנהג כדת התורה חדל מזה.
וזכור אזכור עוד עובדה דהוי באחד שאמו לא הניחה לכלתה שתלך מכוסה "צוגעדעקט", ושאל למו"ר מפאפא האם החיוב עליו לציית לאמו שדרשה שאשתו תלבש פאה נכרית, והשיב שיש תשובה בערוגות הבושם (או"ח סי' כ"ט) בנידון אב שאוסר לבנו לילך למקוה כל יום אם צריך לציית, ומשיב שבדבר איסור אין צריך לציית לאביו, אבל בחומרא בעלמא חייב לציית לאביו. וסיים דכמו כן לילך בפאה נכרית אין איסור ברור היות שרבים מגדולי הפוסקים המתירים ולזאת יציית לאמו, עכ"ד.
לא לשנות ממסורת אבות. אכן מי שאמו נוהגת לילך בלי פאה נכרית, אסור לבנותיהם לשנות וכמש"כ בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' תק"ע, ושו"ת דברי יציב יו"ד סי' נ"ו. וכן המנהג בישוב הישן בירושלים עיה"ק תובב"א לאסור פאה נכרית, ורק במטפחת ילכו.
[אמר העורך: צ"ע דהרב הכותב שליט"א כתב לקמן שיש מעלה והידור בלבישת פאה, ולפ"ז צריך להבין למה שייך בזה דין לא תיטוש. וראה מש"כ בזה האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, וזה לשונו: "יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה. אבל כבר מילתי אמורה... שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה". ויותר מזה עיין בשו"ת מהרשד"ם (חלק אורח חיים סימן לה) שכתב וז"ל "נראה דאע"ג שיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת ובל תטוש תורת אמך מ"מ בכי האי גוונא בענין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד והטעם שאני אומר כן כי לע"ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו כל אותם ששנינו בפ' מקום שנהגו יע"ש ...ואפי' במנהג איסור דוקא בדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם ויכול לינהוג כאנשי העיר שבא לשם אפילו להקל" עכ"ל ובר מן דין, שיטת רבים מהמתירים שאין זה שייך למנהג עדות אלא מנהג מקומות, וגם לא שייך מנהג היכן שהפאה לא היתה מצויה, אלא רק במקומות כמו הישוב הישן בירושלים ששם הפאה היתה מצויה ונהגו "שלא" ללבוש פאה נכרית. וראה בזה גם בדברי הגר"ב זילבר זצ"ל, שאין כאן מנהג עדות אלא מנהג מקומות, וראש המתירים היה ספרדי ולא הזכיר בזה ענין של מנהג, וכ"כ מרן הגר"ש משאש זצ"ל, שבלאו הכי השתנה כל מנהג הלבוש וראה עוד בדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שעדות הספרדים נהגו בעבר לכסות בשני כיסויים, וממילא המנהג היום אינו מתקיים גם ע"י הנשים הלובשות מטפחת, ובפרט בכיסויים הנפוצים שאינם מכסים כדבעי].
עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה, מפני שלא תתגנה על בעלה, ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו. ומה גם בתפוצות ישראל בארצות הברית ושאר כנפות הארץ, ודאי שהפאה נכרית הצילה רבבות אלפי בנות ישראל מאיסור שיער מגולה, על כן עבודת הרבנים לעמוד על המשמר לראות שהפאה תהיה עכ"פ לפי שורת דת של תורה, וכ"כ בשו"ת ויען יוסף (סי' מ"א), ושמענו לאחרונה לאחר פרשת הפאות [מהודו] נפרץ קצת גדרי צניעות אחרים כגון צביעת הפנים כדי להיראות יותר טוב ולהתנאות גם ללא הפאה, לכן יש להיזהר מחומרא דאתי לידי קולא.
וגודל צניעות בימים ההם אפי' בין האומות, כתב בספר "אלה המצוות" למהר"ם חאגיז מצוה רס"ב, שמנהג של כיסוי השערות היה נוהג גם בין האומות בימים הקדמונים, ומסיים דע"פ זה הבין דכל ימי לא הייתי יודע מה טעם אמרו דכל זמן שאין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת היא נקראת עוברת על דת יהודית וקנסא קנסוה שתצא בלא כתובה, וע"פ הנ"ל מצאתי טעם לדבר, דהואיל שבין האומות היה נהוג צניעות כיסוי הראש, אך לא ברדיד אלא במטפחת, א"כ בנות ישראל החמירו על עצמן דוקא במכסה קבוע ברדיד, ולא במטפחת שהיה עראי וכגלוי דמיא. ע"ש.
ואעתיק לשון "הלכות קטנות" לר' יעקב חאגיז (נדפס בוונציה בשנת תס"ד), שכתב בסי' ט' וזה לשונו, "כלל גדול שהיא מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל, יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד, אילו סברתו דחויה", עכ"ל. ודון מינה שרבבות נשים כשרות הולכות כן כמה שנים.
כל זה כתבתי לפי שורת ההלכה, וכל קהלות ילכו בדרך מורה דרכם להוסיף הידורים ומשמרת למשמרת כגון להוסיף כיסוי ע"ג הפאה או לכסות הראש לגמרי.
