(ספר מגן גיבורים אורח חיים סי' ע"ה, שלטי הגיבורים ס"ק ג')
וכל שכן שיער נכריות. כתב המגן אברהם, וכ"כ בשלטי הגיבורים דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת, דיוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע שחולק עליו בספרו בדברי דיחוי, והנה סָתָּם הדברים ולא ביאר, ולא ידענו על מה חרה אפו בו, ועל כן נרחיב הדיבור בזה.
בש"ס נזיר דף כ"ח ע"ב, "ות"ק אמר לך אפשר בפיאה נכריות", וכתב בעין משפט שם, דנראה לו היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נושאות בראשיהן. יהושע בועז, ובשלטי הגיבורים שלו הביא בפרק במה אשה עוד ראיה, מהא דאמרו יוצאה אשה בכבול ובפיאה נכריות בחצר, דמכאן ראיה לנשים שיוצאות בכיסוי שיער שלהם, ובמקום קליעת שערן נותנות שערות חברותיהן (שקורין גרינאל"י בלע"ז). שהרי שנינו בשבת דף ס"ד דאשה יוצאת [בפאה נכרית] וכו', ופירשו המפרשים דפיאה היא מגבעת ידבקו בה שיער נאה הרבה, ותשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער, והתם באשה נשואה מיירי דהרי קאמר בש"ס הטעם כדי שלא תתגנה על בעלה וכו', ואין לומר שהיו משימות צעיף על הפיאה נכריות, דהרי כל עצמה של אותו [הפאה] היא כדי שתראה בעלת שיער. ועל כרחך דהולכות בשערות מגולות וכו', ע"ש.
וע"ז כתב בבאר שבע בתשובותיו סי' י"ח בשם זקנינו הגאון מהר"י קאצינעלין בוגין בן הגאון מהר"ם פדוואה ז"ל שחולק עליו, דאי אפשר לומר שהיו הולכות בשערות מגולות, דהרי בשיער של עצמן מגולות אסור מן התורה, כדאמרו בכתובות דף ע"ב, ראשה מגולה דאורייתא הוא, וא"כ גם פיאה נכריות אסור משום מראית העין. ועוד, הרי דעת הרמב"ם ז"ל דאף ששערה מכוסה במטפחת, כל שאין עליהם רדיד ככל הנשים הוה עוברת על דת יהודית, ועל כרחך דאסור לצאת בפיאה נכריות מגולה, ע"ש.
והנה לכאורה צריך להבין, מאי ראיה מייתי מהא דיוצאה לחצר בפיאה נכריות, הא בחצר ליכא משום פריעת ראש אף בשיער' ממש, ואף בלא קלתה. אמנם צריך לומר דראייתו הוא כיון דעכ"פ משום דת יהודית איכא אף בחצר כמבואר בש"ע אהע"ז סי' קט"ו סעיף ב', ועיין בית שמואל שם ס"ק ט', וא"כ על כרחך מוכח דיש חילוק בין פאה נכריות לשערה, דאף דשערה אסור, מ"מ בפיאה נכריות מותר לגמרי, והוא הדין ברשות הרבים ג"כ יש חילוק ביניהם.
ולפ"ז ממילא אי אפשר לומר בזה דנגזור משום מראית העין, כיון דבגוף שערה אין בו אפי' איסור גמור כי אם מדת יהודית בלבד שנהגו בעצמן, ובכה"ג אין חשש כלל. ובזה מיושב היטב קושיות התוס' בשבת דף נז ע"ב ד"ה אי, שהקשו אמאי לא קתני ברישא פיאה נכריות בהדי כבול דאין יוצאין בהן לרשות הרבים, ולפי מש"כ אתי שפיר, דברשות הרבים דאיכא איסור בפריעת ראש מן התורה א"כ גם בפיאה נכריות גזרינן משום מראית העין, ואסור לצאת בו אף אם אין בו משום משא, ולכך לא קתני לה רק בחצר דמותר, ודו"ק.
אמנם אכתי אין ראיות הש"ג ראיה כלל, דבחצר כיון דאין בו רק משום דת יהודית שנהגו בעצמן, א"כ ממילא דוקא בשערותיהן עצמן נהגו אבל לא בפיאה נכריות, ומה ראיה הוא לרשות הרבים דהתורה אוסרתה, שפיר אסור הוא אף בפיאה נכריות. אמנם יש לומר דשפיר איכא ראיה משם דאף ברשות הרבים שרי, דאם לא כן אמאי אמרו דמותר בחצר לצאת בשבת משום שלא תתגנה על בעלה, תיפוק ליה דבלאו הכי אין לאסור בחצר משום גזירה שמא תצא בה לרשות הרבים, כיון דלרשות הרבים בלאו הכי אסור לצאת משום פריעת ראש, בכה"ג לא גזרינן, דהיא מילתא דלא שכיחא שתעבור עליה, וכמש"כ הקדמונים בכמה דוכתין.
והן נסתר מחמתו מש"כ זקנינו שם לדחות ראייתו, דיש לומר דהש"ס לא נקיט רק דמשום שבת מותר, אבל לעולם יש בו איסור משום פריעת ראש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאי סלקא דעתך דאית ביה איסורא דפריעת ראש האיך גזרינן משום שמא תצא בהם לרה"ר, הא לא עבדא איסורא?
ולכאורה רצינו לומר ראיה דאסור מהא דהקשו שם אמאי לא תני פיאה נכריות בהדי כבול לענין רשות הרבים דאסור, ואם נימא דפיאה נכריות אסור, א"כ לאו קשיא הוא, דאי אפשר למינקט פיאה נכריות דבזה בלאו הכי אסור לצאת לרה"ר משום דאיסורא דפריעת ראש משוי עליה כמשא, וכמש"כ רש"י בעירובין דף צה ע"ב ד"ה ת"ק, ואין ענין לאינך דאין בהם רק איסור דרבנן. אך אדרבה מקושיות התוס' ותירוצם שם נראה להיפך. אבל על כל פנים ראיית הש"ג ראיה, ובלאו הכי הא דעת הסמ"ג וכן הסכים הש"ג פרק המדיר דאפי' בחצר שאין רבים בוקעין בו אסור, ועיין בבית שמואל סי' קט"ו ס"ק ט'.
וגם גוף דבריו לחוש בפיאה נכריות משום מראית העין, לפענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פיאה נכריות.
גם מה שכתב [מהר"י קאצינעלין בוגין] דאם יוצאות בפיאות נכריות מגולות לא שייך הטעם "כדי שלא תתגנה על בעלה" כיון דהבעלים רואין שאין השערות של עצמן, לפענ"ד אינו קושיא דאטו בידיעה תליא מילתא, מכל מקום קישוט הוא דנראית כאילו היה לה שיער. ותדע, שהרי אמרו בנזיר אפשר בפיאה נכריות, אף שיודע שתגלח שערה, ולא יכול לומר אי אפשי באשה מגולחת שאין לה שיער של עצמה, כיון דעכ"פ יש לה הקישוט בפיאה נכריות כמו בשיער של עצמה, וזה פשוט.
ומה שהביא [מהר"י קאצינעלין בוגין] ראיה מסנהדרין דף קי"ב, דאיבעיא לן בשיער נשים צדקניות מהו, לא זכינו להבין כוונתו, והמעיין שם ובערכין דף ז' יראה הראיה מבואר להיפך, ורש"י פירש שם בהדיא בערכין ד"ה "ובפיאה נכריות" (כפי מה שהגיה בצ"ק) דרגילות היו הנשים כששערן מועט לקשור שערות חברותיהן בשערן. ועיקר איבעיא הוא אם הוא כנכסים ושללה הוא או כמלבוש אף שאין עתה עליה, ע"ש.
איברא דמדברי רבינו ז"ל [הרמב"ם] בפרק ד' מהלכות עכו"ם הלכה י"ב, נראה דאינו חשוב מלבוש אף דמחובר בגופה, שהרי כתב שם סתם "ושל פיאה נכריות הרי הוא בכלל שללה ואסור", ולא חילק דדוקא בתלה בסיכתא אסור אבל במחובר בגופה ניצל בצדקניות, ועל כרחך דלאו מלבוש הוא. הן אמת דדבריו תמוהים, דהוא להיפך מדברי הש"ס סנהדרין שם, דקאמר בהדיא "אי דמחובר בגופה כגופה דמיא", וכאשר השקפנו בזה ראינו כי גם בפרק י"ד מהלכות אבלות הלכה כ"א כתב [הרמב"ם] גם כן שהמת אסור בהנאה חוץ משערה מפני שאינה גופו, ושם תמה הכסף משנה, דבערכין אמרו דוקא בפיאה נכריות דתלי בסיכתא, והלחם משנה שם הרגיש גם מפרק ד' דהלכות עבודה זרה, ע"ש מש"כ בזה, ובשו"ת הרשב"א חלק א' סי' ש"ל, ובתוספות יום טוב בערכין שם. ובאמת לא קיימא לן כן. ואף להרמב"ם ז"ל נראה לענ"ד שאין ראיה, דניהו דפסק כרב נחמן בר יצחק שם, אבל בזה לא פליג דמותר לצאת בפיאה נכריות וכך היה מנהגם.
ומה שכתב הב"ש ראיה מהא דאמרו בנדרים (דף ל:) דנשים לעולם מכסו, ופירש רש"י דנשים אין להם שחורי הראש, דעטופים כל שעה בלבנים. ואם היו רגילין בפיאה נכריות, הרי יש להם שחורי הראש. לפענ"ד אין ראיה, דהוא על גוף שיער שלהן עצמן קא מכווין, ולא מה שעושין לתכשיט, ועל כן יפה כתב המגן אברהם שאין דברי הבאר שבע מחוורין. ומ"מ זה ודאי, אם אין מנהג המקום כן, שילכו הנשים בפיאה נכריות, ודאי יש לאסור משום מראית העין, כמש"כ זקנינו הגאון מהר"י ז"ל, ואולי הוא גם כן בכלל דת יהודית, ובפרט לקשור בשערן כמו שהיו נוהגות בזמן הש"ס דוודאי איכא איסור היכא דאין המנהג כן. וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתם היה לדמות לעכו"ם, ועל כן ליבהו ליבתה רוח טהרה לעורר מדנים על זה.
והרבה יש לדבר מזה בזמנינו בעוה"ר וכשם שמצוה לומר וכו':
עוד מדבריהם בספר מגן גיבורים
(אלף המגן ס"ק ח')
וכל שכן שיער נכריות. כן כתב הדרכי משה בשם השלטי גיבורים, והבאר שבע הביא בשם זקנינו הגאון מוהר"י קאצינעלין בויגן ז"ל שחלק על זה. ובאמת שראיותיו אינן מכריעות כמו שכתבנו בשלטי הגיבורים [היינו פירושם הארוך הנקרא גם הוא "שלטי הגיבורים"], אבל האמת כי זקנינו בקעה מצא וגדר בה גדר [כפי שכתב בפירושו הארוך. וז"ל: וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתם היה לדמות לעכו"ם, ועל כן ליבהו ליבתה רוח טהרה לעורר מדנים על זה.] וראוי להחמיר [במקום שכל כוונתם להדמות לעכו"ם, ומסתבר שצ"ל "וראה להחמיר", והוא מתאים עם כל מהלך דבריהם כאן ובפירוש הארוך, (והמעיין בתשובה יראה עוד הרבה טעויות דומות)]. וכל זה בפיאה נכריות, אבל שערה של עצמה שנחתכו וחברו בראשן כדי שתהא נראית בעלת שער אסור. לבוש. דלא כנראה מדרכי משה סי' ש"ג [שהתיר גם בפאה הנעשית משערות עצמה], ועיין בעטרת זקנים כאן [שפירש שיש בזה מחלוקת בין הלבוש לרמ"א]. והבאר היטב קיצר בזה. [דכתב "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה, עיין עטרת זקנים"] ובזה [אין כוונתו לחילוק בין פיאה משערות עצמה לפיאה משער נכריות, דאין בדבר זה כדי לתרץ את הקושיות, אלא כוונתו על פירושו הארוך כפי שהקדים בתחילת דבריו, וז"ל "ובאמת שראיותיו אינן מכריעות כמו שכתבנו בשלטי הגיבורים"] מיושב רוב קושיות הב"ש על הש"ג שם, ודו"ק.
[העולה מדברי הגאונים הוא שבמקום שנהגו ללבוש פאה נכרית, יש להתיר לבישת פאה נכרית לנשים נשואות, וכל דברי מהר"י קצנלנבוגן וראיותיו נדחות. ורק במקום שלא נוהגים בזה, יש לאסור משום מראית העין, וכן הביא בשמם הגאון בעל "משנה ברורה" בסי' ע"ה ועוד פוסקים. ולפ"ז היום יש להתיר בשופי, כי התפשט המנהג בכל העולם כולו.וכן פאה משער עצמה הרב אסר, אמנם בימינו זה לא מצוי וראה זה פלא, שאפי' הגאונים הגדולים הנ"ל שהם נכדי הגאון מהר"י קצנלנבוגן האוסר הראשון והעיקרי של הפאה, שעליו נסמכו יתר האוסרים, חלקו עליו ודחו דבריו, ולא ראו לנכון להגן עליו מדברי המג"א].
