הגאון ר' משה יהושע לנדאו בן ר' לוי יצחק זצ"ל (כא טבת תרפ"א - ה אדר תש"מ) מגדולי תלמידי החזון איש, בע"ס ישועת משה, הוציא לאור ספר דת משה ויהודית (אדר תשכ"ב) וחזר והוציאו בשינויים קלים (חשוון תשכ"ח) שם כתב לאסור פאה נכרית אמנם כתב לאסור עוד יותר שלא יצאו אפי' מעט שיערות חוץ למטפחת.

דברים אחדים שכתב (בהוצאה שנייה תשכ"ח)

ישמחו היראים ויגילו החרדים אל דבר ה' בהגלות נגלות ספר היקר "דת משה ויהודית" והוא ליקוט מדברי גדולי הדורות בענין האיסור של פאה נכרית (הנקרא שייטל) שנפרץ בעוה"ר במלואה אפי' בין החסידים ביותר, ונעשה בעיני הכל כהיתר ברור (ונמשך מזה שמקילים גם ב"בייא האר" [שערות הצדדים. העורך] שאיסורו איסור חמור יותר כמבואר גם זה בפנים הספר) ובוודאי אילו היו יודעים חומר האיסור ואשר כן פסקו כל הפוסקים האחרונים עמודי ההוראה אשר כל בני ישראל נשענים עליהם בכל דבריהם (כגון היעב"ץ, הפלאה, חתם סופר, דברי חיים, מוהר"ש קלוגער, מהר"י אסאד, ישועות יעקב, בית יצחק, מהרש"ם, מהרי"ל דיסקין וכו' וכו') כמבואר היטב בספר הזה, בוודאי שרבים היו נמנעים מזה.

וכן ע"י ידיעת חומר האיסור ועד היכן הדברים מגיעים, יהיה יותר בניקל שיהיה כל אחד שורר בביתו להזהיר ולמנוע את אשתו ובני ביתו מזה, באמרו המלך מלכי המלכים ברוך הוא גזר כן בתורתו הקדושה ואין להשיב, וכשרוצים באמת אז יכולים לפעול, כי אין לך דבר שעומד בפני הרצון - ובאמת גם להרבה אנשים נצרך ההתעוררות בזה, דהמציאות היא שהרבה נשים היו מתרצין לילך כמו שצריכות ע"פ הדין, אך שרואות שגם בעיני בעליהן לדבר קל הוא נחשב, א"כ מה יעשו שלא יחטאו, וקצתם אף מונעים את נשותיהם מלילך כנ"ל, כמו לדאבונינו שידענו עובדא באשה אחת שרצתה להסיר מראשה ה"פאה נכרית" ולכסות ראשה כראוי וכנכון אך בעלה לא הניחה, וכששאלנו אותו ע"ז השיב שאינו רוצה להיות "פרומער" [ירא שמים, חסיד, ובעל מדריגה. העורך] והוא אינו במדריגה כזו וכו', ולפרומקייט ומדת חסידות נחשב בעיניו כל הנ"ל, ובוודאי אילו ידעו חומר הדבר שאינו פרומקייט ומדריגה, רק דין גמור ופשוט כמבואר בספר הזה, בוודאי שהיו עושין כל ההשתדלות למנוע מזה, וכל שכן שלא לעכב כשהאשה רוצה.

ובפרט הבחורים אפילו מהמובחרים אינם יודעים כלל מזה שהוא איסור, וכמו שידענו מהרבה בחורים כששאלו אותם ע"ז לעת מצוא זו אשה, השיבו שלהם אין נפק"מ כלל איך ובמה תלך, והוא ברור למדאי שאין זה אלא מחסרון ידיעה מחומר הדבר, דבאמת שאר הדברים נפק"מ גדול הוא להם כגון כמה נדוניא נותנים וכו' וכו'.

ובכלל מתמיה הדבר מאוד, בדור תהפוכות הזה, שהוא באמת רק פרומקייט ושיינער יודשאפט אז כל אחד נוטל את השם לעצמו כמו למשל בשיינעם אתרוג כשיכולים לצאת ידי חובה מדאורייתא ומדרבנן בעד עשר או חמש עשרה דולר, אז קונים בעד שלשים וארבעים דולר ויותר כדי להיות מן המהדרין מן המהדרין, גם מדקדק במצות פון ערשטען אויבען, וגם בשאר עניינים חומרות ודקדוקים ועיקרי ושרשי דאורייתא נשכחים ממש לגמרי וזהו עיקר שכחת התורה רחמנא לצלן פשוט כפשוטו, ואין כאן המקום להאריך בזה, וגם הולכים בבגדי חסידות כאחד הגדולים,

ובדבר שהוא איסור גמור כמעט לכל הדיעות, כמו בפאה נכרית, מכיון שהוא מוצא דעה יחידית מיד די לו ואומר שלום עלי נפשי, ועיין בספר הקדוש דרך אמת (אות ד' על הפסוק סור מרע ועשה טוב) שמקודם צריכין לקיים בשלימות "סור מרע", ואז הוא סימן שגם ה"עשה טוב" הוא לשם שמים ואם לא כן, אז ברור שהוא רק לשם פניות עיי"ש, ובעוונותינו הרבים בזמנינו הוא שבענייני "עשה טוב" כל אחד משתדל להיות פרומער קונה שיינעם אתרוג, מצות פון ערשטען אויבען, ולובש שטריימל ורעזשוואלקע וכו' (ובאמת גם ה"עשה טוב" אינו מקיים כדבעי מה שצריכין מעיקר הדין, אלא מקיים את הפרומקייטען בכל פרטיה ודקדוקיה) ובענייני "סור מרע" הוא להיפך שלא רק שאינו רוצה להיות פרומער להחמיר ולהזהר אף מנדנוד איסור. אלא אף בדבר שלכל הפוסקים האחרונים הוא איסור גמור ולקצתם אסור להזכיר כנגד "פאה נכרית" שום דבר שבקדושה, בזה מקיים את הפסוק ומקלו יגיד לו ונעשה הדבר בעיניו כהיתר ברור.

על כן החלטנו לכבוד השם יתברך ותורתו הקדושה להוציא לאור ספר הזה להודיע קושט דברי אמת כל דיעות הפוסקים בזה, והשומע ישמע וישכון בטח ואנחנו את נפשותינו הצלנו.

גם הוספנו לבסוף דברי מוסר והתעוררות בענייני צניעות ומה מאוד נפרץ הדור בהם וכתבנום בלשון "אידיש" כדי שיבינו הנשים והבנות, וגם הם ידעו את אשר להם.

ויהי רצון שישרה שכינה במעשי ידינו, ונזכה להיות בין מזכי הרבים וכו' ובזכות זה נזכה להגאולה שלימה ולקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

חודש מרחשוון שנת תשכ"ח

 _________________________________________

 ואע"ג שאת ספרו דת משה ויהודית כתב בעילום שם, אמנם גילה זו בהקדמתו לספר דת יהודית כהלכתה  "בשנת תשכ"ב יצא לאור על ידינו בס"ד קונטרס בשם "דת משה ויהודית" הכולל ליקוט מדברי גדולי האוסרים פריעת ראש אף במקצת...

ושם (ספר דת יהודית כהלכתה) העיד המחבר שאת ההקדמה הזו כתב הגאון ר' משה יהושע לנדא

וכן הגאון הנ"ל רמז לספרו הנ"ל בשיר שכתב

"כחוט השערה"

היתה שרה מהחשובות שבעיר
עסקנית במצוות וגבאית צדקה.
לשונה חרוץ, שכלה מהיר,
למודת ספר, ויודעת צעקה.

ידע כל נצרד, כל רעב ללחם:
אצל שרה ימצא מסעד.
ולכלם נתנה יד. לכלם נטתה שכם,
אם רב ואם במעט.

אולם בדבר אחד עותה שרה,
והוא עקר מעקרי היהדות:
הקפד לא הקפידה בכסוי שערה
כדת משה ויהודית [כאן רמז לשם ספרו]

כמפורש בהלכות צניעות.

מקצת - ''המותר'' לפי ההלכה,
ומקצת - מה שנתגלה מאליו
מקצת - מתוך הרגל, סתם ככה,
ומקצת - מי יודע עליו...

והיו הבריות משתאים, והיו אומרים הבריות:
איו צדיק ולא יהיה עליו כלום,
אשה זו לכאורה ככל נשים צדקניות,
וראו, הנה ראו, יש בה מום. [גימטריה פאה]

סוף אדם למות, ואף שעתה הגיעה.
היתה בעיר תאניה ואניה.
כל פנים -- פארור, כל עין -- דמעה,
אי צדקת, אי אשה רחמניה.

ויותר מזה היה ברקיע --
נתכנסו לקראתה מלאכי מרום.
חיל! רעדה! נשמה גדולה הגיעה.
פנו מקום! פנו מקום!

נפתחו לפניה כל שערי גן-עדן
היכלי שיש טהור, זהר, נגוהות.
גני תפארה -- מדור לנשים הצנועות.

ושרה צועדת מתונות-מתונות
ישר לגן עדן לשבע נחת.
נפשה עליה תשתוחח בזכרה ראשונות,
עתה קצת תנוח אחר רב עמל וכעס.

אך מדוע נעצרה בכניסה ותחוור?
מה שם נהיתה -- מה שם קרה? - -
אוי לה. וי לה, שבר על שבר,
אוי, כי בדלת נסתבך שערה...