הגאון ר' הילל ל"ש ליכטענשטיין ב"ר ברוך בענדיט זצ"ל

(נולד בפרעשבורג שנת תקע"ה - נפטר י' אייר תרנ"א)

רב בעיר מארגרעטן וקלויזענבורג וקאלאמיא וסיקס, מח"ס אבקת רוכל, כונת הלב, מקרי דרדקי, משכיל אל דל, עת לעשות, תוכחת מגולה, תשובות בית הילל (לחץ כאן לתולדות חייו בארוכה)

(בספרו שירי משכיל כלל ה פרק ט נדפס שנת תרל"ז)

 

 משום שעמלק שהוא ס"מ יודע מה רב גודל איכותו של שמירות יסוד שגורם לכל הדברים טובים האלה, לקיום תרי"ג, ולהשגות התורה, ולגדל בניו בנחת, ולפרנס ביתו בכבוד, להיות לו הגנה, כל צער ויסורים, ומקרב הגאולה, ונותנת לו אחרית טוב בעת פטירתו, משום הכי הניח מלהסית מכל שס"ה מצוות לא תעשה, ושם כל מגמתו להתאמץ לטרוח להחטיאם בפגם יסוד.

ובכלל הסתות עמלק שהוא קליפות לפרי, המפתה לגאוה ולפגם ברית הוא, שטורח ומסית לנשים שיהיו בבחינת גבהו בנות ציון שתלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולקשט בתכשיטים ובמלבושים כאחת הפרוצות והשרות, הגם שהם בגדי שחץ וגאוה ולא מדרכי הצניעות, וגורמין להבעיר היצר הרע בלב רואיהם ^אועי"כ הולכין מעט מעט מדת יהדות מדרכי הצניעות, ומשנים מדרכי אמהות הכשרות להתקשט אף בפאה נכרית [בצידי הראש, כי פאה המכסה את כל הראש, הרב כותב בהמשך שאסור מדינא. העורך] הגם שהיתר דבר זה רפוי מאד.

עיין תשובה מאהבה (ח"א סימן מ"ח) שפליגי בזה גדולי הפוסקים, ורבינו הגדול בדור האחרון הזה (החתם סופר) צוה לכל זרעו, וז"ל גם בפאה נכרית אני אוסרכם באיסור גמור, והא דלא אסר כן לכל העולם, משום כשם שמצוה לומר, וגם משום ^בשידע שמי שהוא ירא ה' ונדבה לבבו שאשתו ובנותיו יהיו מנשים באהל תבורך וילכו בדרכי האמהות, ודאי יאמר גם אני אתנהג כזרעו של אותו צדיק.

ואחר כך עבירה גוררת עבירה והוסיפו להרע לילך יותר בפריצות, ללבוש "פרוק" הנקרא במדינה זו "שייטל" והיינו לכסות כל הראש בפאה נכרית, וזה אסור מדינא, וכל הפוסקים מודים בזה ^גמשום שנראית כהולכת פרועת ראש, עיין תשובה מאהבה (ח"א סוף סימן מ"ח)

וגם היא פתח רע לבוא אח"כ לילך בגילוי שער עצמה, ואחרון הכביד שהוא פריצות ועזות גדול מאוד משום שאין ניכר עי"כ בין פנויה לנשואה.

וכנסת ישראל צועקת על בנות ישראל כאלה, "אַל בְּנותַי כִּי מַר לִי מְאד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד השם" היפך עבור נשים צדקניות נגאלנו, מינה פריצות ועזות של נשים גורמות אריכות הגלות.

לכן שוב נא בנותי, לכו נא בדרכי האמהות הכשירות והצנועות, ונח נא, שימו לבבכם על דרכיכם הלא אשה הכשירה המקפדת מאד לשמור דת משה ודת יהדות כראוי, כמה טובות מסתעפים מזה, גורמת לבעלה שפע כמאמר חכמינו זכרונם לברכה על פסוק לאברהם הטיב בעבורה, [אמר העורך. כ"כ במנורת המאור (חופת אליהו רבה עמוד 491) וז"ל "שנים עשר דברים יש לו למי שיש לו אשה. רצון, עזר, חומה, חיים, עושר, ברכה, ושלום, שמחה, כפרה, עטרה, כבוד, טובה. רצון, שנא' ויפק רצון מה'. עזר, שנא' אעשה לו עזר כנגדו. חומה, שצריכה להיות כחומה שאינה זזה ממקומה, שנא' אני חומה ושדי כמגדלות. חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת. עושר, דכתי' ולאברם הטיב בעבורה, לפיכך נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ברכה, שנא' להניח ברכה אל ביתך. שלום, שנא' וידעת כי שלום אהלך. שמחה, שנא' ושמחת אתה וביתך. כפרה, שנא' וכפר בעדו ובעד ביתו. עטרה, שנאמר אשת חיל עטרת בעלה. כבוד, שנא' אשת חן תתמוך כבוד. טובה, שנא' מצא אשה מצא טוב.

וע"ע בבראשית רבה (פרשת בראשית פרשה יז על הפסוק לא טוב היות האדם לבדו) "תני רבי יעקב כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, בלא טובה - לא טוב היות האדם לבדו, בלא עזר - אעשה לו עזר כנגדו, בלא שמחה - שנאמר ושמחת אתה וביתך, בלא כפרה - וכפר בעדו ובעד ביתו, בלא ברכה - להניח ברכה אל ביתך, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר אף בלא שלום - שנאמר ואתה שלום וביתך שלום, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אף בלא חיים - שנאמר ראה חיים עם האשה אשר אהבת, רבי חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם - שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, שניהם כאחד קרויים אדם, וי"א אף ממעט את הדמות - שנאמר  כי בצלם אלהים עשה את האדם, מה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו"] וגם זוכה על ידי כך לבנים מהוגנים ככתוב משום שהיא צנועה "בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" וקמחית זכתה שכל שבעה בניה היו משמשים בכהונה גדולה עבור שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה, וזהו באמת חלק האדם מכל עמלו.

ועל המזלזלת בדת יהדות איתא (בזוהר פרשת נשא דף קכה עמוד ב) "ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר, ומה בביתא האי כ"ש בשוקא" ועל כולם מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה איש ואשה זכו, שם י"ה שרוי ביניהם, לא זכו מסתלק השם ואש אוכלתן, ותדעו שאש של מעלה אין מים מכבים אותו, ובכלל אש זה נכלל שיהיה תיגרא בביתם, וכמה רעות גורמות אשה רעה, או קוברתו, או קוברה, או שהוא מעגן אותה, או שהיא תעגן אותו, וגם גורם מיתה לבניהם.

לכן בנותי שובו נא מדרכיכן הרעות ולכו נא בדרכי הצניעות וכשירות, ואל תתחברו ואל תקנאו בנשים ארורות לעשות כמעשיהן,  ודעו נא וראו מה תחליפו, ובמה, תחליפו שלום ביתכם, הצלחות בניכם בזה ובבא, והצלחה ושפע של בעליכם, והשראות השכינה בביתכם, ובמה, עבור תאוות סרוחות קישוטים ויפוי של עזות ופריצות אשר לא להועיל ולא לעזר, כי אם בוא יבוא העת להצית אש ביניכם אזי לשוא תתיפו בכל קישוטי העזות והפריצות האלה ותתקיים קללות ישעיה "וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגורֶת שָׂק" "וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה" "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיּופִי" ורק "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".

___________________

 ההערות הם של המחבר

^א וגם לעורר קנאה ושנאה מן אומות העולם עלינו ח"ו, וז"ל (תשובה מאהבה ח"א סוף סימן מ"ח) "וכל הגירוש עד היום הזה מצרפת ספרד שפאניע פורטיגאל וכדומה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר כלן הי' מפאת הקנאה שמעוררות עלינו שלא ניכר בחוצות וברחובות בין איש יהודי לאחד השרים היושבים בראשונה במלכות"

וז"ל (הגאון רבי יעקב עמדין ז"ל בסדר שלו הדלק חלון המצרי) וגודל חשקם להתערב בגוים להתנהג בקישוטי מלבושיהם בדיוק גדול בכל "מודה חדשה" מחמירין על עצמן ומדקדקין בהם יותר מהעמים ההם המחדשין אותו, ולעולם תראה אפילו משרתת יהודית לובשת מיד מלבוש "מודה חדש" בהתחלתו בטרם נתפשט בין המון עם הארץ, וכל בגדי צבעונים חדשים עם ישנים אינם מספיקין להשביע תאוותם וחמדתם, לראות בם להסב אליהן עיני כל רואיהן.

^ב עיין חובת הלבבות שכל ירא ה' ראוי לו ליקח ראיה מעוברי עבירה ועושי רשע, כמה הם זריזים וממהרים לעשות עבירה למלאות תאותם בכל דקדוקיה ופרטיה ולא יבושו, ואם הם עושים כן עבור תאות בהמיות והנאת גשמיות שהוא כמו רגע, מה מחוייבים לעשות יראי השם עבור תאות רוחניות והנאה עולמית להיות בורח מן העבירה, ולקיים מצוות ה' בזריזות ובשמחה בכל דקדוקיה ולא יבוש מלעג השאננים.

אם כן נשים שאננות, בנות בוטחות שמען קולי והאזינה אמרתי, הרי אם נתחדש "מודה" חדשה בענייני הבגדים שהיא מאבזרייהו דפריצות ועזות מיד כל אחת מקנאה בחברתה וממהרת וזריזה לומר אעשה כן גם אני, מעתה תנו דעתכן לכך, מאחר שראתה עינו של אותו צדיק ואביר הרועים [החתם סופר] כמה מהפגם מסתעף לנשים כאלה שלובשות פאה נכרית עד שמאהבת האב על בנותיו צוה והזהיר אותן וגם ברכם, וז"ל הזה "וגם בפאה נכרית אני אוסרכם באיסור גמור. ה' ימצאכם חן וחסד, ותגדלו בניכם וצאצאיכם על התורה ועל העבודה" אם כן כמה מהראוי והנכון הוא שכל אחת ואחת תהיה בבחינת "ותקנא רחל באחותה" לומר אעשה כן גם אני ואזכה לברכתו של אותו צדיק וקדוש עליון.

 ^ג עיין כתובות סו ע"ב ["א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה"] ועיין תוספות ד"ה שפסקו, ["אע"פ שלפי חשבון הכתוב בכתובתה אלף אלפים דינרי זהב היה להם לפסוק יותר לפי חשבון עשר דינר למנה כיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה"] דמפרש שלא היתה צריכה יותר, וקשה מאד מדוע התרעמה על החכמים ואמרה כך תפסקו לבנותיכם, וגם כן מאי הוא כוונת מסדר הש"ס דאסמיך לה מעשה דריבה אחת.

ונלע"ד לישב ולפרש דחכמים עשו כדין שפסקו לה מה שצריכה, והיא אפ"ה שפיר נתרעמה עליהם לשיטתה, דהנה ידוע דעיקר קישוט שמנים ובשמים שצריכה האשה כל זמן שהיא פנויה היא על שערות ראשה, ומינה כשהיא נשואה דפרועת ראש איסור תורה הוא, ובזוהר החמיר מאד שלא יראה שום שיער ראשה אפילו בביתה, ורק היה דרכן שיהיה להם פאה נכרית על הצדעים, אותן נשים שלא היו רוצים להיות מהצנועות מנשים באוהל תבורך, משום מעיקר הדין פאה נכרית מותר, אם כן חכמים פסקו לה כל כך בשמים הנצרכים לבנות ישראל הכשירות שדרכן לכסות ראשן לגמרי, מלבד הצדעים, אבל היא שהיתה בת עשיר גדול, וכסף וזהב כי ירבה ורם לבבך, היתה מגלה שיער ראשה, משום הכי אסמיך לה אותו מעשה שהלכה בפריצות בשיער ראשה מגולה, ורק אז כשאמרה לרבי יוחנן פרנסני נכנע לבבה הערל ונתעטפה בשיער ראשה (עיין כרם שלמה על אבן העזר בסופו תשובה צ"א) [וז"ל "בפשיטות י"ל שבאמת עשתה האי ריבה שלא כדין ומש"ה כסתה שערה בראותה שריב"ז בא, וזה מוכיח הלשון נתעטפה בשערה וק"ל"] משום הכי באמת היתה צריכה יותר בשמים להתקשט, משום הכי אמרה היא לחכמים בניחותא, ולא בדרך קללה, כך תפסקו לבנותיכן שהן צנועות בנתן דמוריין והולכת בכסוי ראש, דמנא לן לפרש שהייתה כונתה לקללה אם יש לנו פירוש מרווח שלא על דרך קללה, משום הכי ענו ואמרו אמן, הכוונה שיהיה להם כל כך עושר שיהיה יכולת בידם ליתן לבנותיהן כ"כ נדוניא, משא"כ לעיל [כתובות דף סה ע"א "א"ר אבהו א"ר יוחנן: מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לע"ש, אמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם. תנא: שומרת יבם היתה, ולא ענו אחריה אמן] דליכא פירוש אחר למה שאמרה כך תפסקו לבנותיכם אם לא בדרך קללה, משום הכי לא אמרו אמן, משום שהיתה שומרת יבם, והיה מיושב בזה אפשר קושיות תוספות לפירש"י.

מעתה יש להביא ראיה מכאן לשיטת אליה רבה, עיין תשובה מאהבה (ח"א סוף סימן מ"ח) [וז"ל התשובה מאהבה "כתב בעל אלי' רבה בא"ח סי' צ"א כובעי' הקלועים מקש חשיבא כסוי וה"ה שערות פרוקין (פאה נכרית) אך מפני מראית עין יש ליזהר א"כ י"ל שערות חמירא טפי מקלתה ומגמי על השם ומכובעי' הקלועי' מקש לענין ברכה כי בזה נראין כאלו הן עוברין על איסור תורה כאלו יוצאות בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל ויאות לעשות גדר בזה כי בסוף ילכו בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל"] וגם בפאה נכרית אסורה לילך פרועה ראש לגמרי הנקרא פרוק, דאם לא כן אכתי קשה מאי טעמא היה לה כעס על חכמים, הלא הם פסקו לה כ"כ בשמים הנצרכים לכל שיער ראשה כשתכסה ב"פרוק", מעתה אם היא אינה רוצה להיות מנשים הכשרות, הלא תוכל להתקשט באותן בשמים שער ראשה ממש, על כרחך מוכח דגם "פרוק" אסור.

 

וכתב עוד בספרו  אבקת רוכל ח"ב כלל ב פרט א

מכאן תוכחה לכמה מקומות שנהגו הנשים מנהג בורות, לישא על ראשם בשוק תכשיט הנקרא פרוק או שייטעל (פאה נכרית) שכולה נעשה משיער, ואין ניכר על ידי כן בין פנויה או נשואה, לא לבד שהוא אסור מעיקר הדין משום מראית העין (עיין אליה רבה סימן צ"א, אות ד' בשם עולת תמיד) שכובע הנעשה משיער אסור לאיש לילך בו בשוק, או לברך ברכה משום מראית עין, מכל שכן כאן שאיסור פריעת ראש בשוק הוא איסור תורה לנשים, מכל שכן שיש לאסור משום מראית עין, וגם נראה לעניות דעתי שיש לדון בדבר זה שהוא גם איסור תורה עיין פרש"י (דברים פרק כב פסוק ה') שתהיה דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, וכן לא ילבש גבר לילך לישב בין הנשים, הכא נמי יש לומר, על ידי שהולכת ב"פרוק" (פאה נכרית) תלך לישב בין הפנויות הבתולות, וכמה פריצות יכול להסתעף מדבר זה.

  

וכתב עוד בספרו  מקרי דרדקי על ספר בראשית אות ל"ה

וגם בכלל וכבשוה, אפשר הוא, שהחיוב מוטל על הזכר לכובשה שלא תהיה יוצאת בראשה פרוע אשר לא כדת.

והיינו שיש מקומות שהתירו לעצמם לכסות ראשם בשייטעל הנקרא פרוק (פאה נכרית) עשוי משערות, שמלבד שזה איסור גמור אפילו בבית, ואסור לבעלה להזכיר את השם בברכת המזון ובקידוש ובשאר ברכות וכיוצא באלה, משום שיער באשה ערוה, והגם ששערה מכוסה אבל למראית עין נראה כאילו היא הולכת פרועת הראש ממש, וכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור.

עיין אליה רבה (סימן צ"א סעיף ד') דסבירא ליה שאסור להזכיר השם, אם יש לו כובע משערות הנקרא "פרוק" (פאה נכרית) משום איסור מראית עין, ופליג על רמ"א (או"ח סימן ע"ה סעיף ב'), עיין שירי משכיל (דף ל"ט ע"א בשם תשובה מאהבה) שזהו איסור גמור שנראה כאילו היא פרועת ראש ממש. וגם דבר זה הוא פתח רע שיגרום לילך בגילוי שיער עצמו בלא שייטעל, וגם משום שעל ידי כך אינו ניכר בין פנויה לנשואה.

נראה לעניות דעתי כעת מלבד שדבר זה אסור מאזהרות לא תסור, עוד נוסף שיש בזה איסור של אזהרות לא תעשה של תורה, עיין בפרשת כי תצא (דברים פרק כב פסוק ה) "לא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" פירש"י "שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף" מעתה מסתבר מאחר כשהיא נשואה קי"ל כשיטות הרמב"ם קריבה דגילוי עריות, חיבוק ונישוק וכיוצא בו, הוא בכלל יהרג ואל יעבור (עיין יו"ד סימן קנ"ז) [כתב הרמ"א שם וז"ל "וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אע"פ שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. וכתב הש"ך שם ס"ק י וז"ל "רק לאו בעלמא כו' - דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא" כו' עכ"ל] מה שאין כן הדין כשהיא פנויה, אם כן  איסור תורה היא שתלך באופן כזה שתהיה נראית שהיא פנויה משום שעל ידי כן תוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות שהיא בכלל יהרג ולא יעבור.