רבי  יצחק אייזיק מזידיטשוב בן ר' יוסף מאיר וייס זצ"ל

 (נולד בשנת תרל"ה, עלה על המוקד באושוויץ ביום יג סיון תש"ד) 

הובא בחקל יצחק סימן פ"ב

לאחר השואה אסף נכדו וממלא מקומו, האדמור מספינקא בארה"ב ר' יעקב יוסף ווייס, את שרידי דברי התורה ששרדו מן התבערה והוציאם לאור, בשו"ת חקל יצחק סימן פ"ב (נדפס בשנת תשכ"ו) כתב תשובה בנוגע לפאה נכרית, תשובה זו הודפסה גם ע"י תלמידו ר' יוסף מאיר ווייס בקונטרס בן פורת יוסף סימן ו' (הנדפס בסוף ספר אמרי יוסף במדבר, לתלמידו האדמו"ר מספינקא) ונביא כאן את התשובה במלואה.

שלום וישע רב לכבוד תלמידי אהובי וידידי הרב החריף ובקי בדברי תורה, חכם וסופר, המאור הגדול ירא ושלם כבוד שם תפארתו מורנו הרב יעקב שליט"א דיין ומורה צדק בקרתא קדישא מיידאן.

שאלתו שאלת חכם נכון הגיעני על דבר הנשים אשר מקרוב נהגו את עצמם לישא על ראשן "זשיאאן" [פאה נכרית סינטטית שמחובר על גבה רשת, באופן קבוע. העורך] והוא נעשה ממין הנראה כשערות וע"ג פרוס מכסה דק מחוטין מעשה רשת באופן שהמין הנראה כשערות נראה מתוך [הרשת] הפרוסה, ועד עתה היו לובשין מטפחת ע"ג הזשיאאן, ועתה פרצו ללכת ברחובות הקריה בהזשיאאן לבד בלי המטפחת. [כך שנראה השיער הסינטטי מבעד לרשת הזשיאאן. העורך]

ורום מעלתו האריך והביא מהדברי חיים (חלק ב סימן נט) דאפילו בדבר הדומה לשיער אסור. ומכל שכן בהזשיאאן. וגם יש לאסרו לפי מה שכתב החתם סופר (חאו"ח סי' ל"ו) דצריכין מטפחת וכובע. ובחד לא סגי. והזשיאאן בודאי לא עדיף מטפחת לבד אפילו אם הוא מכסה כל הראש. ומכל שכן אם לא מכסהו לגמרי. וגם בשביל שנהגו בו איסור עד עתה ע"כ אין להתירו. עכ"ד

והנה לדינא כל דבריו נכונים דבודאי איסור גמור הוא כמ"ש החתם סופר שם לעניין מטפחת לבד בלי כובע דכיון דנהגו אבות אבותינו לאסור נעשה ממנהג זה דת יהודית. והעוברת ע"ז יוצאה בלא כתובה. ע"ש וכ"ש לנ"ד. אך למען לברר חומר האיסור הנני להעתיק דברי רבותינו בזה ואעיר הערות קטנות בדבריהם הקדושים.

איתא בכתובות (עב ע"א) ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ופריך ראשה פרוע דאורייתא היא! כו' ומשני דאורייתא - קלתה שפיר דמי, (ופירש"י קלתה - סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן.) דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור ע"ש. והרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה יב) כתב ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל כו' יוצאה כו' וראשה פרוע ואין עליה רדיד (צעיף) ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת כו' עכ"ל

ויש לדקדק למה הוסיף הרמב"ם לפרש דהוא מנהג הצניעות כו' הא בש"ס ליתא זאת. והוא אין דרכו להעתיק רק לשון הש"ס, ועוד דקדק הבאר שבע בהתשובה שבסופו. והובאו דבריו בתשובה מאהבה (ח"א סימן מ"ח) למה כתב הרמב"ם מטפחת, הא בגמרא נזכר קלתא. וא"כ שמא במטפחת ליכא אפי' דת יהודית, וכתב הוא דהרמב"ם בא לאשמועינן חידוש דלא סגי בקלתה לחוד מב' טעמים, א' דלא עביד ביחוד לכיסוי השער. ב' שאינה כסוי מעליא מחמת שהוא מלא נקבים. ואינה מכסה לגמרי השערות. אלא אפי' מטפחת, אע"פ דעביד ביחוד לכיסוי השיער וגם היא מכסה לגמרי השיערות, מ"מ לא סגי. דשני כסויים גמורים בעינן כמטפחת ורדיד. משום דזה מנהג יהודית שנהגו בנות ישראל עכ"ל וע"ש שהאריך.

והנה הגם כי דברי הבאר שבע צודקים ואמתיים, מ"מ עדיין טעמא בעי באמת מנ"ל להרמב"ם דבר זה. ונלע"ד דהרמב"ם למד כן מהירושלמי בכתובות פרק המדיר (כתובות פרק ז' הלכה ו) דאיתא שם היוצאה בקפלטין שלה כו' למבוי, יש בה משום יוצאה וראשה פרוע עכ"ל, וע"ש בקרבן העדה דפירש דקפלין הוא בגד דק שמנחת על ראשה. והפני משה פירש דהוא מטפחת, וא"כ מבואר דבמטפחת נמי איכא דת יהודית.

והשתא אם נאמר כמו שהבין הבאר שבע דקלתה הוא מלא נקבים ואינה מיוחדת לכסוי השיער, א"כ נימא לשיטת הש"ס דילן דדוקא בקלתה כזאת איכא דת יהודית, אבל במטפחת ליכא אפילו דת יהודית, וא"כ מצינו פלוגתא חדשה בין הש"ס בבלי וירושלמי.

וכבר כייל לן הבית יוסף באבה"ע סימן י"ז בדין ראוהו מגוייד דכל היכא דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפליג הבבלי והירושלמי, עדיף טפי, אע"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת עכ"ל וע"ש, וא"כ חל עלינו חובת הביאור לבאר דבריהם באופן דלא ליפלגו, וע"כ פירוש הרמב"ם דקלתה הנזכר בבבלי הוא כלי שיש לו ב' קבולים. וארוג להן ב' שוליים כעין שני קלתות המדובקין בשוליהן ממש, ובית קיבול א' מיוחד לכסוי הראש, והבית קיבול השני לתת בו פלך כמו שפרש"י כנ"ל.

וא"כ ממילא הוא כסוי מעליא דע"י שני השולים נסתמין הנקבים, ואעפ"כ איכא ביה דת יהודית, וא"כ גם דעת הבבלי כהירושלמי דאע"פ דהוא מיוחד לכסוי השיער וגם הוא כסוי מעליא מ"מ יש בו משום דת יהודית. וא"כ גם דעת הבבלי כהירושלמי דאע"פ דהוא מיוחד לכסוי השיער וגם הוא כסוי מעליא מ"מ יש בו דת יהודית. והשתא אם היה הרמב"ם מעתיק קלתה כלשון הבבלי היה צריך לבאר כדי שלא יהיה מקום לטעות ולומר דהבבלי וירושלמי פליגו כנ"ל. והוא אין דרכו רק להעתיק הלשון הנזכר בבבלי או בירושלמי בלא ביאור. ע"כ העתיק מטפחת הנזכר בירושלמי, ומטפחת אינו צריך לבאר מהו כי הוא נתבאר ממקום אחר כמו שאכתוב לקמן.

אכן הוא גופא טעמא בעי למה בעינן שני כסויים, ע"כ הוסיף הרמב"ם הטעם משום דהוא מנהג הצניעות שנהגו מעולם ע"ע הוא דת יהודית דמנהג אבותינו תורה הוא. וכל המשנה עובר על איסור בחוקותיהם לא תלכו כמש"כ הדברי חייים (ח"א חיו"ד סימן ל') דהיכא דבנות ישראל משמרות מהילוך זה משום צניעות, העובר והולך במלבושי הפריצות עובר על לאו דלא תלכו ומלקין אותו עכ"ל ועש"ה בדבריו הקדושים.

והנה מטעם זה הוכיח הבאר שבע הנ"ל דכ"ש דאסור לצאת בפאה נכרית מגולה, דהא בודאי גרוע הוא ממטפחת ע"ש, והמג"א (בסימן ע"ה סק"ה) כתב עליו דהאריך בדברים דחויים. וכבר האריך המור וקציעה (שם) לתמוה מאוד על המג"א דדחי לדברי הבאר שבע  בגילא דחיטתא. וסיים דדברי הבאר שבע שרירין וקיימין ומינה לא תזוע ע"ש.

וגם הגאון בעל המחבר טעם המלך בתשובה מאהבה (ח"א סימן מ"ז) תמה מאוד על המגן אברהם והאריך בזה ע"ש. והפמ"ג בא"א שם ובתשובה מאהבה סימן מח הקשו על הבאר שבע מדשני בש"ס הנ"ל מדאורייתא קלתה שפיר דמי כו' ולא משני פאה נכרית מדאורייתא שפיר דמי כו' אלא ודאי ש"מ דבפאה נכרית גם דת יהודית ליכא ע"ש.

אמנם אנכי השפל גברי רבא קא חזינא, חדא דבמחילת כבוד תורתם הקדושה, לפי שעה נעלמה מהם דברי רבינו הערוך בערך קפלטין שהביא הירושלמי הנ"ל היוצאה בקפלטין כו' ופירש דהוא שער ותלתולים ופאה נכרית, עכ"ל. והמתרגם כתב "האאר שייטל פריקע" ע"ש וא"כ לפירושו מבואר דבאמת יש בפאה נכרית משום דת יהודית, [אמר העורך במחילה מכבוד תורתו של החקל יצחק אמנם נעלם ממנו שאין זה פירוש הערוך אלא המו"ל עיין בקישור זה.]

והשתא על כרחך צריך לומר דהא דנקטה הגמרא קלתה הוא לרבותא דגם בקלתה איכא דת יהודית. ומכ"ש בפאה נכרית דנראה כעין שיער שלה פשיטא דאיכא ביה משום דת יהודית כדלקמן.

ועוד קא אמינא דלא פסיקא ליה להש"ס לישני בפאה נכרית משום דיש מקום לומר דהוא אסור מדאורייתא דהא הוא דמי ממש לשיער שלה, וכל הרואה אותן ידמה בעיניו כאילו הן שערותיה, על כן יש ביה איסור מדאורייתא משופ פריצות כמו בראש פרוע לגמרי.

וגם לפי מה שכתב הדברי חיים הנ"ל יש בפאה נכרית איסור מדאורייתא משום בחוקותיהם לא תלכו, וא"כ לא הוי מצי הש"ס לתרץ פאה נכרית מדאורייתא שפיר דמי כו' דהא עכ"פ איכא איסור דאורייתא משום בחוקותיהם.

שוב ראיתי בישועות יעקב (חלק או"ח סימן ע"ה סק"ג) שתמה ג"כ על המגן אברהם וכתב דדיחוי זה חוזר ונראה הוא ובסוף דבריו כתב דכיון דהך דינא דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה. וכיון שאינו ניכר השער של פאה נכרית אם הוא משער גופה או משער נכרית ע"כ הוא אסור.

ואח"כ הביא דברי הרמב"ם שפי' דפאה נכרית הוא מגבעות של שער שרגילים הנשים לשאת על ראשם. וסיים דהא דקאמר הש"ס דאורייתא הוא ולא מוקי לה בפאה נכרית (כקושיית הפרי מגדים והתשובה מאהבה הנ"ל), היינו דממנ"פ או דאף דת יהודית ליכא, או דיש איסור תורה עכ"ל. וכונתו הוא דבמגבעות של שיער ליכא איסור אף מדת יהודית , ובפאה נכרית "האר שייטל" יש איסור תורה עיין שם היטב.

אכן לכאורה קשה ע"ז מרבינו הערוך הנ"ל דמבואר מדבריו דבפאה נכרית כזה ליכא אלא איסור דת יהודית וכ"כ הבאר שבע וכל האחרונים. והדברי חיים (ח"ב חיו"ד סימן נ"ט). וי"ל דבזמניהם לא היה הפאה נכרית דומה ממש לשיער של גופה והישועות יעקב מיירי באם הוא דומה ממש לשיער של גופה.

וכעין זה כתב גם כן, בתשובה מאהבה שם, וגם הא דכתב הישועות יעקב דבמגבעות הנ"ל ליכא איסור, על כרחך צריך לומר דמיירי באופן שאין בהם חשש התדמות לאומות העולם, דהיינו שאין האומות נושאים מגבעות כאלו משיער, אבל היכא דהוא חק האומות בודאי יש בו איסור דאורייתא משום בחוקותיהם כמ"ש רבינו הדברי חיים הנ"ל וכ"כ בשו"ת בית שלמה (חיו"ד מהדו"ב סימן קצ"ז) לענין נשים עיין שם היטב.

איברא ראיתי להתשובה מאהבה שם שהקשה ע"ד הבאר שבע הנ"ל שכתב דהאשה צריכה שני כסוים גמורים ומיוחדים כמטפחת ורדיד. וכתב הוא דדבר זה אין הדעת סובלתו דשער ראש האשה צריך כלי בתוך כלי. וצריך שיהיה מיוחדים לשם כסוי. דאיך יעלה על הדעת דרבינו משה הוסיף מדעתו דבר שלא נזכר בתלמוד כו' ע"כ העיקר כמ"ש הב"ח באה"ע סימן קט"ו דהמטפחת שנקט הרמב"ם הוא נמי מעשה רשת, ויש בה נקבים כנקבי הסל ואינו מכסה כל השערות וכ"כ הערוך בערך קלת. וע"כ יש בו משום דת יהודית וכן נמי כונת הירושלמי הנ"ל עכ"ד והאריך בזה.

אכן לענ"ד לא ניתן להאמר כלל דמטפחת מלא נקבים כנקבי הסל דהא תנן בכלים פכ"ד מי"ד ג' מטפחות הן של ידים כו', וכן בס"פ כ"ו העושה מטפחת מן העור כו' ובפכ"ח מ"ה כסת שעשאה מטפחת כו' יע"ש ומבואר דמטפחת הוא בגד עב וראוי לקינוח ולכסת ולתכרך. וכ"פ התפארת ישראל שם.

אמנם יש להקשות מפכ"ד מט"ז ג' סבכות (ופירש הרע"ב דעשוים כעין רשת שנושאת הנשים על ראשן) כו' ושל יוצאת לחוץ טהורה ופי' הר"ב סודר שנותנות הנשים על ראשן כשיוצאת לחוץ ע"ש. ומשמע דהנשים נושאות על ראשן כעין מעשה רשת ויוצאת בהן לחוץ.

אבל לק"מ דיש לומר דיש להם שני כיסויים על ראשם לכסות שערותיהן, ועליהם היא נותנת למעלה הסבכה הזאת, ולפי פי' הב' של הר"ב דהיינו זונה וכ"פ הרמב"ן עה"ת פרשת וישב ומשמע מדבריו דבאמת השערות נראות מתוכה. י"ל דרק זונה יוצאת בה אבל הנשים הצנועות אינן יוצאות בהן דהא עכ"פ אפילו לפמ"ש התשובה מאהבה איכא ביה משום דת יהודית.

והשתא לפמ"ש דמטפחת הוא בגד גמור ועב , א"כ ליכא ראיה כלל ממה שהביאו מהערוך בערך קלת שפירש דקלתה הוא כיפה שבראשה ע"ש דהא איתא בפכ"ח מ"ה כיפה ונתנו על הספר כו' טמא מת. ופי' הר"ב דהוא מטפחת שבראש האשה ע"ש ומשמע דכיפה היא בגד גמור כמטפחת. והגם דבפכ"ד מט"ז פי' הר"ב דסבכה היא כיפה ע"ש י"ל דלאו דוקא הוא כיפה. או י"ל דשני מיני כיפות יש. א' כעין סבכה וא' כעין מטפחת. וא"כ י"ל דהערוך כונתו על בגד גמור. וראיה לזה דהא הערוך פי' דקפליטין הנז' בירושלמי הוא פאה נכרית פריקא כנז"ל. והיא כסוי גמור כמש"כ הא"ר באו"ח סימן צ"א והובא גם בתשובה מאהבה שם.

וא"כ להירושלמי גם בכסוי גמור איכא ביה משום דת יהודית. והשתא אם נימא דקלתה דהיינו כיפה הוא רק כסוי מלא נקבים א"כ נישוי פלוגתא בין הבבלי להירושלמי. דלהבבלי רק בכסוי מנוקב איכא משום דת יהודית, אבל לא בכסוי גמור, ולהירושלמי גם בכסוי גמור איכא משום דת יהודית. וכבר הבאתי מהב"י וכן כתבו הראשונים דאין לעשות פלוגתא ביניהם היכא דאפשר להשותם. אלא ודאי דגם הבבלי והרמב"ם ונערוך מיירי בכיסוי גמור ואעפ"כ איכא משום דת יהודית.

וכרחך צריך לומר דבעינן שני כיסויים וא"כ דין זה מבואר בבבלי וירושלמי. ואה"נ דבעינן כלי בתוך כלי משום דשער באשה הוא ערוה ואיסור חמור כמ"ש בזוה"ק (פרשת נשא קכ"ה ע"ב) א"ר חזקיה תונבא (קללה ועונש) ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא, ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה, גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא וכו' בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמון שערא חד מרישא כ"ש לבר  וכו' פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא, גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה דאתלטייא, גרים מסכנותא וכו' רחמנא לישזבון מחציפו דלהון, כו' עכלה"ק. וכיון דהם גורמים כ"כ רעות רחמנא ליצלן, על כן גזרו חז"ל לכסותם בשני כסויים גמורים דהא בעינן בהו שמירה יתירה.

ועל כן גם המחבר באה"ע סימן קט"ו ס"ד סתם והעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל ומשמע דבעינן שני כסויים גמורים. וכן פסקו כל האחרונים דאסור לאשה לצאת לרה"ר או למבוי במטפחת לבד דהיינו ב"האאר הויבע" בלי רדיד ומכ"ש בפאה נכרית לבד. אלא צריכה לשים עליה גם רדיד או מטפחת שקורין "טיכעל" דשני כסוים בעינן

וראיתי בבית שמואל (באה"ע שם סק"ט) שהעתיק מהתוס' בכתובות שם דבחצר שאין רבים בתוכה ליכא איסור אפילו בפרועת ראש, והקשה ע"ז מהירושלמי הנ"ל דמשמע דוקא בקפלטין אין איסור בחצר. אבל בלא כיסוי כלל אף בחצר אסור ע"ש. ולחומר הנושא י"ל דהתוס' ס"ל כפירוש הערוך הנ"ל דקפלטין הוא פאה נכרית. והוא דומה ממש לשערות של גופה (ודלא כשיטת הישועות יעקב הנ"ל) והירושלמי אשמועינן ב' הלכות חדא דאפי' במבוי ליכא ביה אלא משום דת יהודית, ולא מדאורייתא, ועוד דבחצר מותר, וע"כ ס"ל להתוס' דה"ה פרוע לגמרי. דהא גם זה דומה לפרוע לגמרי, והא דלא נקט הירושלמי רבותא טפי דאפילו פרוע לגמרי מותר, משום דבעי לאשמועינן דמבוי ליכא אלא איסור דת יהודית אע"פ שדומה ממש לשערות של גופה. משא"כ בפרוע לגמרי איכא איסור דאורייתא. והבבלי דנקט קלתה הוא לרבותה כנז"ל.

וא"כ ממילא נדחית הראייה שהביא השה"ג להתיר פאה נכרית מהא דשבת (ס"ד ע"ב) יוצאה אשה בפאה נכרית לחצר ע"ש. דהא בחצר ליכא איסור פרועת ראש וכ"כ האחרונים.

אכן ראיתי בשד"ח (אסיפת דינים מערכת ד') שהביא מספר בי"א שהקשה על הנ"ל ממש"כ הדרכי משה באו"ח (סימן ש"ג סק"ו) עיין שם היטב. אבל לענ"ד לא קשיא מידי דהדרכי משה מיירי שם בחצר דהוא מצוין עמ"ש הטור ויוצאה בחצר. וע"ז כתב דמותר לגלות פאה נכרית כו' אבל שערות גופה אסור דהוא ס"ל כהסמ"ג והשה"ג המובא בבית שמואל באה"ע שם דגם בחצר יש איסור פרועת ראש.

וע"כ נוראות נפלאתי על רבינו הפרי מגדים (במשבצות זהב או"ח סימן ש"ג סק"ט) שהעתיק מהדרכי משה דמותר לצאת בפאה נכרית מגולה לרשות הרבים. וסיים דכ"כ השלטי הגיבורים. ובמחילת כבוד תורתו הקדושה זה אינו, דבדרכי משה בטורים שלפנינו וגם בדרכי משה הנדפס בפני עצמו בשנת תק"כ ליתא תיבת "לרשות הרבים" ומיירי בחצר כמו שכתבנו.

וממילא נמי אין ראייה ממש"כ הרמ"א באו"ח (סימן ע"ה ס"א) דכ"ש שיער נכרית. דהיינו נמי בבית או בחצר שאין רבים בוקעים בו. וכ"כ במור וקציעה דהגהת הרמ"א מיירי רק לבעלה ולק"ש אבל גבי אחריני אסור לקרות ק"ש כנגדה כיון דאסירא משום פריצותא הוי ערוה, וראיה דלא מייתי להאי דינא בהגהת הרמ"א באה"ע שם והאריך בזה.

ולעניין דינא מסיק התשובה מאהבה שם דגם השלטי הגיבורים והמג"א לא התירו בפאה נכרית כעין "פריקע" דהיינו שערות המכסות כל ראשן ונראין כפרועי הראש דזהו איסור גמור. אך הם מיירי בפאות שעושין תחת שתי השבכות סביב ראשן על הצדעים והפדחת וגם זה רק מדינא אבל כבר הוכיחן הנביא ע"ז יען כי גבהו בנות ציון וגו' ואין זה מדרכי הצנועות. ולא בשביל נשים כאלו נגאלו אבותינו ממצרים כי הן הנה בעוכרינו להאריך גלותינו ובשבילן אנו כקוץ בעיני הגוים עכ"ל וע"ש שהאריך. והובאו דבריו בשדי חמד (שם ס"ג). וע"ש (ס"ב) שכתב כי עון זה מביא מגפה ר"ת מפני גלוי פאת הנשים. ובעלה שיש בידו למחות ואינו מוחה נקרא רשע, אותיות שער. ור"ת שער באשה ערוה, "שבע" לרמוז שתרד לשבע מדריגות גיהנם עי"ז עכדה"ק

ומעתה יחרד לבב איש ויתר ממקומו שבשביל תאוה קלושה כזאת אשר אין בה הנאות גופניות ולא הנאת ממון יגרום חס ושלום לעצמו רעה גדולה כזאת. וכ"ז גרם לנו אריכות הגלות. השי"ת ירחם עלינו וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו.

סיומא דפסקא הליכה ברה"ר או במקום שרבים בוקעין בו בפאה נכרית שקורין "האאר שייטל" הדומה לשערות של גופה. ונראת כפרועת ראש, לכ"ע הוא אסור מדת יהודית, ויוצאה בלא כתובה , ואולי הוא אסור מדאורייתא כמש"כ הישועות יעקב מטעם פרועת ראש, או מטעם בחוקותיהם לא תלכו כמש"כ הדברי חיים והבאר שבע.

ולבישת מגבעות שקורין "היטען" אם הוא כדרך הנכרים הוא איסור דאורייתא כמש"כ רבותינו הנ"ל.

וכן לצאת בכיפה שקורין "האאר הויבע" לבד בלי רדיד או מטפחת הוא איסור גמור מדת יהודית.

ומכ"ש בה"זשיאאן" לבד דנראית כפרועת ראש בודאי הוא איסור גמור מדת יהודית, אמנם אפילו ב"האאר הויבע" תחת ה"זשיאאן" יש איסור גמור. כמש"כ הדברי חיים (חיו"ד סימן נ"ט) מהר"נ והריטב"א דאפילו ליתן חתיכת משי וכדומה על הפדחת שיהיה דומה לשער אסור, דזה הוא דת יהודית ע"ש, ומכ"ש בה"זשיאאן" שבודאי יש בו דמיון יותר לשער. ע"כ בודאי איסור גמור לצאת בו בלי טיכעל ע"ג, אבל תחת הטיכעל אין איסור לצאת בו אע"פ שנראה קצת אצל המצח, כיון שאינו נראה להדיא אין להחמיר כ"כ כמש"כ הבאר שבע בפירוש והובא באחרונים.

ע"כ יאזר נא רוב מעלתו כח ויצרף עמו היראים שבעירו לבטל המנהג הרע הזה וכל השומעין ונזהרין יתברכו בבני חיי ומזוני אמן כן יהי רצון.