הגאון ר' יצחק דוב הלוי במברגר זצ"ל (הרב מוירצבורג)

מח"ס שו"ת יד הלוי, נחלי דבש, מלאכת שמים, מורה לזובחים, אמירה לבית יעקב, יצחק ירנן, קורא באמת

נולד ביום ה חשון תקס"ח - נפטר ביום ט"ז תשרי תרל"ט

שו"ת יד הלוי חלק א סימן קכ"ד

להרב יוסף הכהן אלטמן נר"י

הנה בזה הנראה לעניות דעתי על דבר שאלתו בענין אשה אחת שלבשה איזה שנים פאה נכרית עשויה משער, ובאשר שיד ה' נגעה בה רצוני לומר שמתו לה שני בניה, נדרה או נשבעה, (איזה מהן היא שכחה), שלא לכסות עוד ראשה בפאה נכרית עשויה משער, נוסף לזה בשעת נדרה או שבועתה היה סדור התפילה בידה, כלומר בנקיטת חפץ, ומאז והלאה לבשה רק פאה נכרית עשויה ממשי, וכן נהגה זה כמעט שש שנים.

והנה זה שנים או שלשה חדשים שמע בעלה מנדרה ואסר עליה לקנות עוד פאה נכרית ממשי, כי הם נעשים בלוים וסחובים בימים לא כבירים ומראיהן היפה לא נראה בהם עוד, ועוד שהם ביוקר. והאשה איננה יודעת אם בעלה ידע מהנדר מאז או אם היתה השמיעה ראשונה ביום הפרה, והאיש ההוא באמת גברא דאמיד ויכול לקנות של משי כמו של שיער עד כאן תוכן דבריו דמר נרו יאיר.

הנה בתחילה צריכין אנו לעיין אם לבישת פאה נכרית של שיער לא היה בו איסור כלל, (מה שאין האמת כן כאשר נבאר בסמוך), מה היה להורות בזה.

והנה כבר נודע מה שכתבו הפוסקים הראשונים, והביאם הבית יוסף ביורה דעה סימן רי"ד, שדברים המותרים שנהגו בהם איסור לעשות סייג לתורה או משום פרישות, שרבותינו רבים וכן שלמים מגדולי הפוסקים, זולת רבינו הרא"ש פסקו שאין לזה היתר התרת נדר כלל,

וכן סתם המחבר ביורה דעה שם, הגם שבהג"ה שם כתוב שמנהג כסברא ראשונה, מכל מקום כבר כתב הפרי חדש באורח חיים סימן תצ"ו לפקפק בזה, כיון שביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כח סתם להחמיר כדעת ראשונה ולא הגיה שם כלום, והגם שהפרי חדש שם רוצה להכריע כדעת הרא"ש, כבר דחו דבריו היטב הרב מהר"ם קארגויא בספר גידולי טהרה בתשובה סימן כ"ד.

וממילא אין למנהג זה התרה כלל, כי בודאי לא נוכל להחליט שמצד טעות נהגו הנשים כן, חלילה, אלא שבודאי שמצד סייג לפריעת ראש דאורייתא כדאיתא בכתובות (דף ע"ב א') נהגו כן, ואפילו אם היינו מסופקים אם המנהג מצד טעות או מצד גדר וסייג, היינו צריכים להחמיר כאשר יעיין מר בחידושי הרשב"א וריטב"א פרק קמא דחולין (דף ח"י ע"ב ד"ה ר' זירא אמר), גם בתשובת הרשב"א (סימן צ"ח) כתב ודוקא שידעינן בודאי שהיה בטעות, ועיין בבית יוסף (יורה דעה סימן קצ"ד ד"ה כתב הרמב"ם).

אמנם פשוט שאין ברור בידינו לקרות זה דבר המותר, כי אדרבא מגדולי הפוסקים אוסרים, ועיין בספר באר שבע (שאלה סימן י"ח) ובשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סימן מ"ז), ושם הוסיף דיש לחוש לאיסור דאורייתא מצד איסור הנאה יעויין שם היטב, וגם הרב מהרז"ך בספרו נחלת אבות (דף י"ט ע"ב) התרעם על המקילים, פשיטא ופשיטא שאחרי הוראת גדולים אלו אין לנו להקל ולקרותו דברים המותרים חס וחלילה, וביותר שדבר זה פשוט עד עתה בכל בית ישראל להחמיר.

ויעיין מר בתשובת מהרש"ל (סימן ו') והביאו הש"ך (בסימן רי"ד ס"ק ד'), דאפילו דברים המותרים אין להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו, כדמשמע הלשון אחרים נהגו בו איסור, אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם, אי אפשר להתיר וכו' עיין שם.

ויעיין מר בתשובת הרשב"א (חלק ז' סימן רמ"ד) והביאו הבית יוסף (ביורה דעה סימן רכ"ח דף קמ"ז דפוס וילנא) על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואחר כך רצו להתיר, והשיב שאפילו כולם מסכימים להתיר אינם יכולים להתיר, לפי שדבר זה מעצמו אסור, ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך יוכלו להתיר, הגע את עצמך, סליק את החרם כמו שאינו, האיך יסכימו רבים להתיר את האסור? כל מי שמסכים להתיר, זה כמי שמסכים להתיר עבירה אחת בכנופיה וכל שהיו הנסכמים רבים, תהא אותה ההסכמה רבת החטא והמהומה עכ"ל.

ועוד יש תוספת חומר בענין שלפנינו, על פי שאיתא בסימן רכ"ח (סעיף מ"ח בהג"ה) שנדר בעת צרה בר מינן, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול ואפילו בדיעבד מחמיר הש"ך (בסעיף קטן ק"ח שם), ואפילו למה שכתב בתשובת נודע ביהודה תנינא (חלק יורה דעה סימן קנ"ט) שהבעל יוכל להפר נדר אשתו שנדרה בעת צרה חס וחלילה, מכל מקום לא מהני בענין שלפנינו, כיון דמסופקת האשה אם היפר לה ביום שמעו או החריש לה ביום שמעו, הוי ספק דאורייתא ולחומרא, ועל ידי חכם אין להתירו כלל, בין שאלה על ההקם מצדו בין שאלה על גוף הנדר מצדה בין מטעם הסמוך בין מטעמים דלעיל, על כן אין להקל כלל.