הגאון ר' אברהם בן צבי הירש תאומים זצ"ל

(נולד בשנת תקע"ד - נפטר בכ"ו שבט שנת תרכ"ח)

לחץ כאן לתולדות חייו

(שו"ת חסד לאברהם מהדורא תניינא חלק ב אבן העזר סימן פז)

 

ב"ה יום ה' ט' אלול תבר"ך לפ"ק בוטשאטש

לבארדיזען. לכבוד הרב המופלג בתורה כש"ת מוה' פנחס שמואל נ"י.

מכתבו הטהור קבלתי ונתעורר כבודו על דבר מה שנהגו הנשים ללבוש פאה נכרית בראשם עד שנראה כאילו הם הולכות בשערות עצמן מגולה, ודבר זה שאבותינו נהגו בו איסור באו פריצים וחללו גדרן של ישראל.

והאמת עם כבוד תורתו כי המכשלה הזאת תחת יד חכמי הדור, מובטחני בבנות ישראל ישמעו לקול הורים, ככל אשר יגזרו אומר ע"פ דעת תורתינו הקדושה.

ועל כן אני הקטן יוצא תחלה לברר בקצרה כי חלילה להקל בזה, ופשיטא דיש בזה איסור דרבנן וחוששני עוד גם מאיסור דאורייתא.

והנה ראש המדברים הוא בשו"ת באר שבע סימן ח"י והתפלא מאוד על המתירין איך עלה על דעתם להתיר דבר זה הואיל ואיסור זה דפריעת הראש באשה אסור מהתורה, כמו דדריש בכתובות דף ע"ב מקרא דופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי הראש, ואיך תלבש שיער נכרית שתראה בעלת שיער כפרש"י שבת ס"ד ע"ב, ואין לך מראית עין לחשדא גדול מזה שתראה בפרהסיא שהיא עוברת על איסור דאורייתא.

ואחרי כי האיסור ברור בזה, אנו צריכין ליתן לב לדברי המתירין הנ"ל וראיותיהם. היתכנו אם לא. והנה בשלטי הגיבורים במסכת שבת שם, תמך יסודו להתיר ממה ששנינו במשנה שם יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר.

וראיתי לגדול אחד שהשיב על זה דהאי דפאה נכרית ששנינו במשנה, היינו שאינו חופה כל הראש, רק שיוצאין קצת מבעד לצמתן, ומהאי טעמא נקרא פאה נכרית וכה"ג גם בשערות עצמן ליכא איסור מהתורה כמו שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן ע"ה בשם הרשב"א ז"ל.

ואישתמיט מיניה דברי הירושלמי בשבת שם דמפרש פאה נכרית כל שהוא תושב בשיער נקרא פאה ופי' המפרש דהיינו כל שהרבה שיערות זה על גב זה נקרא פאה אף שאינן קצה הראשה.

ואולם יפה השיב על זה בשו"ת באר שבע שם, דעל כרחך פאה נכרית היינו תחת השבכה לפי פירש"י שם שצוברתה עם שיער קליעתה שתתראה בעלת שיער ע"ש, וכמו ששערה על כרחך תחת השבכה, דפשיטא דאסור לצאת בהם בגלוי וממילא דגם שיער נכרית המצורפים עם שערה היינו תחת השבכה.

וזאת שנית דהרי שנינו שם, יוצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר, ואף בשערות עצמן שרי למיזל פרוע בגלוי בחצר ואין בזה אלא משום דת יהודית כמבואר בכתובות שם עכ"ד.

ואני מוסיף דאדרבה מסוגיא זו דשבת יש ראיה לאסור פאה נכרית בשוק, דהנה תוס' שם (דף נ"ז ע"ב) ד"ה או כבלא הקשו בהא דתני ברישא יוצאת בכבול לרשות הרבים ובסיפא תני יוצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר ואמאי לא תני ברישא גם כן פאה נכרית בהדי כבול, דאינה יוצאה בו לר"ה, ותירץ דפשיטא דאסיר לצאת בהם לרשות הרבים דודאי משלפא משום דמחכי עלה.

ותירוצם בזה אין לו מובן דהא בש"ס שם לקמן אמרינן לרב מותרת לצאת בכבול ופאה נכרית לחצר משום שלא תתגנה על בעלה, ועיין פנ"י שהניח דבר זה בצ"ע.

עוד הוסיפו התוס' להקשות בהא דאמר ר"י התם כבול איני יודע מה הוא, אי כבלא דעבדא תנן, אבל כיפה של צמר שפיר דמי או דילמא כיפה של צמר תנן ופרש"י בסיפא דמשנה דתני כבול ופאה נכרית לחצר לכ"ע כיפה של צמר תנן והקשו על זה דהא משמע הכא דלמאן דאמר כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אף לרשות הרבים והניחו בקושיא.

ולמען נעמוד על בירור שיטת רש"י ז"ל לאמיתתו נראה בס"ד דלמאן דאמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי ופירש"י דכיון דמגליא שערה לא שלפה ומחוי ונהי דברשות הרבים לא שייך לאסור, אבל בחצר שאינה מעורבת הואיל דבחצר אין איסור משום גילוי שיער מן הדין, שפיר יש לגזור דלמא שלפה ומחוי' דלא חייש לגילוי שיער דרך ארעי הואיל ואין בזה רק משום דת יהודית ושפיר קמ"ל רבותא דיוצאת בכבול ופאה נכרית לחצר, ולא גזרינן משום שלא תתגנה על בעלה, וא"כ שפיר ניחא דלא תני ברישא דלא תצא בכבול ופאה נכרית לרשות הרבים, דפשיטא דשרי לר"ה אלא דבחצר ס"ד לאסור וקמ"ל דשרי.

ואולם למאן דאמר דגם ברישא דתני כבול היינו כיפה של צמר, ואסור לרשות הרבים כפירש"י שם דחיישינן דשלפא ומחוי' מתחת השבכה ואינו מגלה שיערה, מ"מ נראה ברור דזה לא שייך לגזור רק בכבול שהוא כיפה של צמר המונח על שערה תחת השבכה דשפיר יכולה להזהר בשעה ששומטת הכבול מתחת השבכה שלא יתגלו שערותיה, ותיכף יתכסו בשבכה, אבל בפאה נכרית בשעה שהיא מתחלת לשמוט ולשלוף הפאה נכרית, ע"כ הפאה נכרית מתגלית טרם ישלפנה, וכיון דברשות הרבים אסור לצאת בפאה נכרית מגולה משום מראית עין, לא שלפה ומחוי', לכן ברישא לא תני דין פאה נכרית ברשות הרבים, דפשיטא דשרי ועיקר הריבותא היא בסיפא דשרי לחצר שאינה מעורבת אף דבזה יש לחוש דילמא שלפה ומחוי' אי לאו משום דלא תתגנה על בעלה.

וזהו שנחלקו לקמן בגמרא דאמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, וסתם חצר כולל מעורבת כפירש"י שם, וגם שאינה מעורבת וכפירוש התוס' שם. ובמעורבת האיסור משום גזירה שמא תצא לרשות הרבים ובשאינה מעורבת אסור בלאו הכי משום טלטול בלי עירוב דלמא שלפא ומחוי' ורק בכבול ופאה נכרית התירו בחצר. ולא מבעיא במעורבת, פשיטא דשרי דלא שייך לגזור אטו רשות הרבים הואיל וברשות הרבים פשיטא דשרי, אלא דגם בשאינה מעורבת שרי משום שלא תתגנה על בעלה, כ"ז עלה בידינו לשיטת רש"י ז"ל ופירושו, ומוכרח מזה דגם בחול אסור לצאת בפאה נכרית מגולה לשוק.

ואולם לשיטת הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות שבת הלכה י"ז שכתב שם לא תצא אשה בפאה של שיער המונחת על ראשה, כדי שתראה בעלת שיער ולא בכבול של צמר. ובהלכה ח' כתב שם, חוץ מכבול ופאה של שיער המותר לצאת בהם לחצר שאינה מעורבת. והואיל ולדידן אסור לצאת בפאה של שיער לרשות הרבים בשבת הדרא קושיא למקומה, מדוע לא תני במתניתין ברישא שלא תצא בפאה נכרית לרשות הרבים.

וחשבתי תחילה בשיטת רבינו ז"ל דבאמת בבא דרישא דתני לא תצא בכבול לרשות הרבים מיותרת לגמרי דכיון דתני בסיפא שיוצאת בכבול ופאה נכרית לחצר, מבואר דלרשות הרבים אסור, ועל כרחך דעיקר המשנה ברישא אתיא לאפוקי מדרבי שמעון בן אלעזר דפליג בברייתא דמייתי בש"ס, ומתיר בכבול לרשות הרבים ואמר התם אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאת בו וכל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו ופירש"י (בשבת דף סה עמוד א) "דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמיגלי שערה ומגניא בה, שהשבכה נוי הוא לשער" וכ"ז לא שייך רק בכבול אבל בפאה נכרית דמפרש לה רבינו ז"ל שם שלובשת השיער למעלה מן השבכה ודלא כפירש"י דמפרש פאה נכרית שצוברה על קליעת שערה. ולפירושו על כרחך הם מכוסים בצירוף שערה וכנ"ל אבל רבינו ז"ל שכתב פאה של שיער שמנחת על ראשה לשון זה שפיר מתפרש שהולכת בפאה נכרית מגולה על השבכה ובזה שפיר חיישינן דלמא שלפה ומחוי' אף לרבי שמעון בן אלעזר ולכן לא בעי למתני ברישא דלא תימא דמסיפא שמעינן לה דתני דיוצאה לחצר משמע דלרשות הרבים. ועל פי זה היה מכאן ראיה להתיר פאה נכרית מגולה ברשות הרבים בחול לשיטת רבינו ז"ל.

ואולם אחר התבוננות אין זה נייח לי, דהואיל והמשנה לא פירשה דין איסור יציאה בפאה נכרית לרשות הרבים, נהי דנימא דאסיפא סמיך כיון שרבי לא שנאה וסמך על הסיפא גם רבינו ז"ל היה לו לסתום ולסמוך על הסיפא כדרכו תמיד שלא להוסיף על משנתינו, ועל כרחך צריך לומר או דהיה הגירסא במשנה לפני רבינו ז"ל גם ברישא דלא תצא בכבול ובפאה נכרית לרשות הרבים ושפיר י"ל דשניהם כבול ופאה נכרית שוים לטובה תחת השבכה.

ויותר נראה לי לפרש בשיטת רבינו ז"ל הא דלא שנה רבי במשנה ברישא פאה נכרית בהדי כבול דהנה למאן דאמר ברישא כבלא דעבדא תנן, הא דיצא לפרש כבול דרישא בגווני אחרינא מסיפא דתני שם בכבול לחצר וע"כ האי כבול כיפה של צמר כפירש"י שם, על כרחך שהכריחו לפרש כן מדקשיא ליה מדוע לא תני ברישא פאה נכרית בהדי כבול שלא תצא לרשות הרבים ועל כרחך דרישא אתיא כרבי שמעון בן אלעזר דמתיר בכבול דהיינו כיפה של צמר לרשות הרבים, והוא הדין פאה נכרית משום דלא שלפה שלא תגלה שערה, וסיפא דתני יוצאת בכבול ופאה נכרית לחצר דמשמע לרשות הרבים לא תצא אתיא כתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר דאוסר כבול ופאה נכרית לרשות הרבים.

והך רישא וסיפא פליגי אהדדי וכה"ג מצינו בריש חולין ריש פרק אלו טריפות (דף מ"ב ע"א) וסיפא דאלו כשרות (דף נד ע"א) פליגי אהדדי ולאו אליבא דחד תנא מתניתין ע"ש [אמר העורך ע"ש במסכת חולין פרק ג - אלו טרפות [דף נג סוף עמוד א] "אתמר, רבי יוחנן אמר: אלו טרפות - דוקא, ור' שמעון בן לקיש אמר: אלו כשרות - דוקא; במאי קא מיפלגי? בדרב מתנא, דאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - טרפה. ר' יוחנן אמר: אלו טרפות דוקא, תנא טרפות ותנא זה הכלל, [דף נד עמוד ב] וחזייה לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל, מאי טעמא - דדמיא לנטולי, תנא אלו טרפות - הני הוא דטרפה, הא דרב מתנא כשרה. ור' שמעון בן לקיש אמר: אלו כשרות דוקא, תנא טרפות ותנא זה הכלל, וחזייה לדרב מתנא דלא אתיא בזה הכלל, מ"ט - לאו לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ולנטולי נמי לא דמיא, תנא אלו כשרות - הני הוא דכשרות, הא דרב מתנא טרפה" עכ"ל הגמ' ומבואר לכאורה שרישא וסיפא תנא אחד ולא כדברי הרב כאן.]

וכיון דרבינו ז"ל פסק דלא כרבי שמעון בן אלעזר משום דבשבת ס"ה אמרינן דרבי שמעון בן אלעזר אתיא כשיטה, ד"רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה - לא אתיא לאחויי" וכיון דשיטה היא לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן, ולדידהו שפיר כתב רבינו ז"ל דלא תצא בכבול לרשות הרבים, ולחצר מותר. ואם כן אדרבא מבואר מדברי רבינו ז"ל דפאה נכרית היינו תחת השבכה כמו כבול, אבל למעלה מן השבכה בגלוי אסור לצאת בפאה נכרית אף בחול לשוק.

וכבר האריכו האחרונים ז"ל להוכיח בהא דאמרינן בנזיר (דף כ"ח ע"ב) ותנא קמא אפשר בפאה נכרית היינו תחת השבכה דומיא דשערה, וכן בערכין (דף ז ע"ב) דבעי בפאה נכרית באומרת תנו שערי לבתי היינו גם כן שהיתה הולכת תחת השבכה.

וראיתי ב"פרי מגדים" (על המג"א או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה') שכתב דמות ראיה להתיר פאה נכרית בשוק מסוגיא דכתובות דף ע"ב דמקשה במה ששנינו שמשנה איזהו דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע דאורייתא היא? דתני דבי ר' ישמעאל ופרע את ראש האשה מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא תלך בפרוע ראש, ואמאי לא שני ליה דהאי ראשה פרוע דמתניתין היינו בפאה נכרית דשרי מהתורה ואסור משום מראית עין וזהו בכלל דת יהודית. [שמע מינה דלית בה דת יהודית ושרי עכת"ד. העורך]

ואין כאן הוכחה כלל דהואיל ועכ"פ אסור פאה נכרית משום מראית עין מדברי סופרים, שפיר הוי בכלל דת משה כמו שכתב הרב המגיד (בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"א) דמה שחשב מאכילתו שאינו מעושר בכלל דת משה אף במעשר בזמן הזה דרבנן, ושפיר קשיא ליה דאמאי חשיב ליה בכלל דת יהודית הא דת משה היא כמו שפירש"י ז"ל על הא דמקש' פרוע ראש דאורייתא היא דהיינו דהא דת משה היא, ואמאי תני ליה בדת יהודית שזהו אינו אסור מן הדין רק בכלל מנהג בנות ישראל הצנועות.

וכל זה כתבתי לשיטת הבאר שבע דעיקר איסור פאה נכרית בשוק אין בו איסור אלא משום מראית העין. אבל לפי עניות דעתי שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפירש רש"י בכתובות שם, אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפרוע הראש מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור.

וכיון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שיער עצמן או שיער נכרית שעשויות באופן שנראין כשיער עצמן, תורה אחת להם ואסור מהתורה. ואין מקום לחלק בין שיערות עצמן לפאה נכרית שנראין כשערות עצמן הואיל וקישוט זה אסרה תורה.

אם לא שנתפוס פירוש שני של רש"י ז"ל שפי' שם (כתובות דף עב עמוד א) וז"ל "אי נמי מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש" ע"כ. [וסיים רש"י  "וכן עיקר".העורך] ולפי זה י"ל דגזרת הכתוב היא שלא תלך פרוע ומוכחינן לי מדבעי קרא להתיר פרועת הראש בסוטה, על כרחך דשאר בנות ישראל אין הולכין כן.

ועל כרחך צריך לומר לפירוש זה דלא בעי קרא בסוטה לחייב בפריעת הראש אלא דאמרינן מצד הסברא מהראוי לנוולה ולפרוע ראשה אלא דהוי ס"ד דאסורה לצאת פרוע כמו שאר נשים וקמ"ל קרא להתיר בסוטה מה שאסור בכל הנשים דאין לומר לפירוש זה דקרא אתי לחייב סוטה במצוות פריעת הראש דא"כ אין כאן הוכחה לאסור פריעת הראש בשאר נשים, דלמא שאר נשים מותרת לפרוע ולכסות ובסוטה חייב לפרוע.

ואחר הצעה זו נראה לפי עניות דעתי לולא פירש"י ז"ל שסיים על פירושו השני "וכן עיקר", נראה פי' הראשון מוכרח בש"ס דסוטה דף ח' ששנינו שם בברייתא ופרע ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מניין ת"ל האשה א"כ מה תלמוד לומר ראשה, מלמד שהכהן סותר את שערה ואי נימא דקרא להתיר אתי בסוטה לגלות גופה ושערה, אף שזה אסור בכל הנשים איך יתכן לומר דקרא אתי לסתור שערה אטו יש בזה תוספת איסור בסתירת שיער, הא אף בשערות קלועים אסור לגלותם, וע"כ דקרא לחיובא אתי שהכהן מחוייב לסתור שערה, ואם כן אין כאן הוכחה לאסור גלוי שיער בשאר נשיםאם לא נפרש פירוש הראשון של רש"י ז"ל דדרשינן טעמא דקרא דה"ט דמגלה שערה שהוא מדה כנגד מדה על שעשתה איסור לגלות שערה לפני הבועל, אלמא דאסור לגלות שערה [אמר העורך לכאורה לפי זה אסור בעלמא לגלות שערה אף בבית] ולפירוש זה נראה דפאה נכרית אסור כמו שערות עצמן, דהא גם שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן, וזהו האיסור שאסרה תורה, ועל פי זה נראה דגם בסוטה שהיא מתכסית בפאה נכרית על שערה כיון שגילה הכהן פאה נכרית יצא בזה מצות פריעת הראש.

ואולם לכאורה הבאתי ראיה חזקה נגד זה ממה ששנינו פרק קמא דסוטה במשנה (דף ז ע"א) "וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה; רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר". ע"כ ועיין תוספות שם (דף ח ע"א ד"ה אם היה לבה נאה) שכתבו "אע"ג דגזירת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא" ואם נאמר דגם בפאה נכרית יוצא ידי חובת פריעת הראש למה עקרו דבר מהתורה הא אם שערה נאה יש לו להלבישה בפאה נכרית על שערה בפאה נכרית שאינה נאה ומקיים שפיר פריעת הראש בזה.

וחשבתי תחלה לומר דהנך שני פי' שהביא רש"י ז"ל במחלוקת תנאים שנוים, דפירוש הראשון לא שייך רק למאן דדריש טעמא דקרא ולכן שפיר אמרינן דה"ט דציוותה תורה לפרוע ראשה היא משום שעשתה איסור לקשט עצמה לפני הבועל בגילוי שיער ושפיר מוכח שקישוט זה אסור אף בפאה נכרית אבל למאן דאמר דלא דרשינן טעמא דקרא על כרחך אנו צריכים לבוא לפירוש השני דילפינן אזהרה לאסור לפרוע הראש בנשים מדהתירה התורה בסוטה מכלל דשאר נשים אסורין בזה ולדידיה לא מצינו לאסור כי אם שערות עצמן ולא פאה נכרית, ומעתה ניחא דרבי יהודה לטעמיה [ב"מ קטו ע"א] דלא דרשינן טעמא דקרא שפיר קאמר דאם היה שערה נאה לא היה סותר דלדידיה אי אפשר לקיים בפאה נכרית, אבל לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא שפיר יש לאסור אף בפאה נכרית.

ואמנם אין נוח לי בזה לתלות דבר זה במחלוקת התנאים, ובלאו הכי אין בזה קושיא, חדא דהא משכחת לה בהיה שערה נאה ואין לה פאה נכרית שאינה נאה דבכה"ג התירו לו לבטל דין תורה בשב ואל תעשה, ועוד שנית הואיל וכתיב ופרע ראש האשה צריך לגלות כל שערה ולסתור הכל ולא סגי להכהן בקצת שיער, וביחוד לרבי יהודה לפי מה שכתב התוספות בכורות ג' וחולין פ"ח ד"ה ורבי יהודה, דס"ל לרבי יהודה דם, כל הדם משמע וע"כ כתיב דמו אפי' מקצת דמו, והוא הדין בזה דכתיב בפרשת נשא "וּפָרַע אֶת ראשׁ הָאִשָּׁה" כל הראש משמע וצריך לסתור כל שערה, וכיון שכן אף אם תלבש פאה נכרית על שערה אחר שיסתור כולם אי אפשר שלא יתראה משערות עצמן שהם נאים החוצה ואיכא הרהור, על כן עקרו דבר מהתורה בשב ואל תעשה שלא יגלה שערה אם היה נאה.

וכיון שכן שביארנו שפירוש ראשון של רש"י ז"ל מוכרח בש"ס ממילא דגילוי שיער נכרית אסור מהתורה וכבר בארנו בשו"ת חסד לאברהם סימן פ"ה חיו"ד בארוכה דלחומרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא.

ואף שהיקל הרמ"א ז"ל באו"ח סימן ע"ה לענין ק"ש בגלוי פאה נכרית נראה ברור דלא הקל רק לעניין קריאת שמע דאין בזה רק איסור דרבנן וגם יש לצרף בזה שיטת הרמב"ם ז"ל שהשמיט בפ"ג מהלכות קריאת שמע דין זה שאסור לקרות כנגד שיער האשה וכת בכסף משנה שם, דס"ל דלא אמרינן שיער באשה ערוה רק לאסור הסתכלות בשערה ויש בכל זה די לצרף לסמוך על השלטי גיבורים להתיר פאה נכרית. וגם כיון דשיטת רוב האחרונים דאין איסור לבישת פאה נכרית רק מדברי סופרים לא החמירו בזה לעניין קריאת שמע.

אבל חלילה להתיר לצאת לשוק בפאה נכרית, תדע מדלא הביא הרמ"א ז"ל בהגהותיו דברי השלטי גיבורים באבן העזר סימן כ"א ששם עיקר דין פריעת הראש באשה אלא על כרחך דכאשר דיברנו כן הוא, שלא רצה לסמוך להקל בזה לפרוץ גדרן של ישראל, דעל כל פנים לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלא כתובה אף ביוצאת בקלתה כמבואר בכתובות שם ועיין בשו"ת באר שבע שם שהאריך בזה.

ומלבד כל זה נוסף בזמנינו איסור חדש בזה לפי מה שנתברר שרוב השערות מפאה נכרית הם ממתי נכרים שתולשין שיער עד שרשן, וקיימא לן דשיער המת אסור בהנאה כמבואר בש"ע יו"ד סימן שמ"ט דאסור אף בשל עכו"ם, ואם אמנם כי רבו הדעות בזה, כבר ביארנו במקום אחר דעל כל פנים מדברי סופרים אסורין שיער המת אף של נכרי ועיין מה שכתבתי בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סימן ק"ט וק"י, ואם כן אף אי נימא דהוי ספק אי הוי שיער המת, הרי אסור לעשות ספק דרבנן לכתחילה כמו שהוכיח בשו"ת מוהרי"ט וכן פסק המגן אברהם באו"ח סימן י' ס"ק י"א.

ונוסף לזה דבנדון דידן הוי ספק ספיקא להחמיר, שמא הלכה כשיטת האוסרים לבישת פאה נכרית בשוק ואפילו לשיטת המתירין שמא יש כאן איסור לבישת שיער המת, ועיין בשו"ת פמ"א ח"א סימן ע"ה דבספק ספיקא להחמיר גם בדרבנן אזלינן לחומרא ועיין משנה למלך פ"ח מאבות הטומאה ופרק ו ממקואות ופ"ד דבכורות.

על כן כל מה שיש בידו למחות יעשה ולגדור פרצות ישראל ולמנוע בנות ישראל הכשרות מלצאת בפאה נכרית, השומע ישמע והחדל יחדל ואנחנו נקיים, והעובר חטאו ישא, וכל השומעים לדברינו יתברכו מאלקי אמן.

דברי ידידו