הגאון ר' צבי הירש ב"ר מרדכי זאב אורנשטיין זצ"ל

אב"ד בריסק רושא ולבוב בעל שו"ת "ברכת רצה"

התשובה צורפה לספר ישועות יעקב לר' יעקב משולם אורנשטיין (סבו של ר' צבי הירש)

ונדפסה בחאה"ע סימן כ"א בשנת תרכ"ג

 

ואשר הוגד לך ידיד נפשי בשמי כי הקלתי לנשים לשאת פאה נכרית משום כי גם שיער עצמו אין איסורו ברור באופן כזה ששאר הראש מכוסה, שקר הוגד לך, מעולם לא יצאו דברים כאלה מפי להקל בפאה נכרית ואף גם להחליש האיסור בשיערות עצמן ח"ו.

ולמען ברר הדברים כשמלה, הנני באתי בזה לחקור אחרי מקור הדברים יען כפי אשר ראיתי והתבוננתי מצאתי כי נבוכו בזה רבים וכן שלמים כי לא ירדו לעומק דינים אלו ולא בררו אותם בשורשם, וזה החלי בעזר צור גואלי.

מקור הדברים בש"ס דכתובות דף ע"ב במשנה שם "ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. כו' ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע" כו' ובגמ' "ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא - קלתה שפיר דמי, דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. כו' אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת כו' מחצר לחצר ודרך מבוי" ע"כ סוגיית הש"ס.

והנה לכאורה כפי הנראה בהשקפה ראשונה, אין איסור זה רק בנשואות אבל פנויות אין לנו מזה ראייה לאסור פרועת ראש, אף אלמנה וגרושה, אולם הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י"ז) כתב וז"ל "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש" וכן פסקינן להלכה בטוש"ע אה"ע סי' כ"א ע"ש.

ומקור דברי רבינו ז"ל נראה שהוא מהא דאיתא בש"ס דכתובות דף ט"ו דיוצאת בהינומא וראשה פרוע היא ראייה לבתולה נישאת, דמוכח מזה דאלמנה לאו ראשה פרוע, ומשום דאסורה בגלוי ראש, והנה מדברי הש"ס שם נראה מבואר דארוסה מותרת לילך פרוע ראש, דהרי בזמן התלמוד היו מקדשים מקודם זמן רב ובשעת הכנסתה לחופה כבר היתה ארוסה ואעפ"כ ראשה פרוע, וכן מצאת בשיטה מקובצת שהביא כן בשם הגאונים ז"ל שהוקשו בהך דראשה פרוע דהרי בנות ישראל אסורות לילך פרוע ראש ותירצו לחלק בין ארוסות לנשואות עיין שם, וכבר הרגישו קצת בזה האחרונים ז"ל אלא שלא בארו הדברים כל הצורך כמו שנבאר.

ראייה דארוסה מותרת בפירוע ראש

ואמנם באמת יפלא מאד בעיני כל משכיל על דבר להבינו לאשורו דמאין הרגלים להקל בארוסה אף שהוא כאשת איש לכל דבריה, ולהחמיר בנשואות אף אחרי שנתארמלו ונתגרשו שהם פנויות גמורות, ולא אדע מדוע לא נתעוררו בזה שום אחד מהקדמונים ז"ל לבאר הדבר הקשה ההוא אשר לא נמצא דוגמתו בשום מקום בש"ס שנקיל בא"א יותר מבפנויה, וזה זמן רב אשר נתקשתי בזה עד אשר האיר ה' עיני לבאר הדברים על מכונם בעזה"י.

והוא דבאמת אף דאיסור פריעת ראש דאורייתא היא, מכל מקום לא מצינו בתורה איסור להדיא רק הוכחת תנא דבי רבי ישמעאל מופרע את ראש האשה דאזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי ראש, והנה מהו ההוכחה פרש"י שתי לשונות "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש" ועל זה הפירוש האחרון כתב רש"י ז"ל "וכן עיקר".

ובאמת שכן מבואר למעיין דעל הפירוש הראשון קשה דמשם אין ראייה דאסור רק היכי שעושים כן להתנאות לפני הבועל, והרי אף בכלים נאים אמרו היא השקתו כלים נאים לפיכך משקה אותה הכהן בכלי חרס ומשום דכל דבר שעושים דרך ניאוף וזנות, בלא ספק דמיד איסורא קעבדא, אבל מאין לנו מזה דאסורות לילך פרועת ראש לשוק, אלא ודאי דעיקר ההוכחה היא מדכתב ופרע דעד השתא לאו פרועה היא ויפה פירש רש"י ז"ל.

ובחידושי המתקתי יותר דלאו מזה לבד הוכיח תנא דבי רבי ישמעאל, דמזה אין ראייה רק שהיה מנהג קדום בישראל שלא תצאנה הנשים פרועות ראש אבל מכל מקום אין כאן ראייה לאיסור תורה ורק דעיקר ראייתו מדצוותה תורה לפרוע ראש אשה זו כדי לנוולה גלתה לנו שרצון השם יתברך שישארו במנהגם הקדום הזה שלא לצאת פרועת ראש, דגנאי היא להם לפרוע ראשם בשוק בפני רבים, וזה ברור בבירור הדבר.

ומעתה אמינא דזהו הטעם דלא אסרינן פרוע ראש רק לנשואות ולא ארוסות, אף דארוסה כנשואה לעניין איסור אשת איש, משום דכיון דלא אסרה תורה פרועת ראש להדיא באשת איש, ורק שגילתה שישארו במנהגם הקודם, והנה מנהגם זה היה להם עוד מקודם שקיבלו התורה, שנהגו שלא לצאת פרועות ראש לשוק, וכן מצינו בבני נח (סנהדרין דף נ"ח ע"ב) מאימת התרתה בא"א משתפרע ראשה בשוק ועיין רש"י שם [וז"ל "שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע"] והנה באומות וכן בישראל קודם מתן תורה לא היו להם ארוסה וכניסה לחופה להחשיבה אשת איש ורק בעולת בעל וכמבואר בש"ס סנהדרין שם, וכיון דחזינן דלא אמרה תורה רק שישארו במנהגם זה, על כרחך רצון השם יתברך לאו הוא לאסור פרועת ראש בכל אשת איש, ורק בבעולת בעל דהוי אשת איש גם בבן נח אבל לא בארוסות, אף דבישראל הוי כאשת איש לכל דבריהם והבן זה.

ובזה נתבאר גם כן הא דפריך בירושלמי אהך דיוצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתיים דחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא דלכאורה יפלא דאיך עלה בדעת המקשן לומר דבתולה מהנישואין שהיא אשת איש וגם נשואה דכיון שלא נבעלה תהיה מותרת לילך פרועת ראש, אולם לפי הנזכר לעיל אתי שפיר דכיון דבבן נח אין להם רק בעולת בעל (תו"ז) [לפ"ז] גם בנכנסה לחופה כל שלא נבעלה לא הוי דינה כאשת איש גבייהו, לא היה אם כן מנהג ישראל קודם שנתנה התורה לכסות ראשן בכהאי גונא, ואם כן זה לא אסרה תורה דרק באלו שנהגו מכבר לכסות ראשן גלתה תורה שרצון השם יתברך שגנאי היא להם לשנות מנהגם זה לא בזולתם והבן, ומה דמסיק בירושלמי הדא דתימר בתולה מן הנישואין אין יוצאת וראשה פרוע יבואר לקמן בדברינו בעזרת השם יתברך.

ואמנם הא דאסרינן גם לאלמנה וגרושה מן הנשואין לילך פרועת ראש, אף דבאלו לא היה מנהגם לכסות ראשן וכדמוכח גם כן מש"ס דסנהדרין שהבאתי, דהיתירתן משתפרע ראשה בשוק, נראה לי דמטעם אחר קאתינן לאסור ולא משום איסור תורה ד"ופרע את ראש האשה", ורק דכיון דבעודן נשואות היו מחויבות לכסות שיער ראשן, אסורות שוב לגלותן משום ערוה, דהוי כשאר מקומות המכוסים באשה, ורק הבתולות שלא התחילו מעולם לילך בכיסוי ראש, והוי דרכן לגלותו - מותר.

ולפי זה הדבר ברור אצלי דאם ימצאו מקומות שגם הבתולות יהיו דרכן לכסות ראשן אסורות שוב מדינה לגלות שערן, וכנזכר לעיל דהוי כשאר מקומות המכוסים, וזה ברור אצלי בעניינים אלו והבן [שה"ה להיפך. העורך]

והנה אף שבארתי והבאתי שיטת הגאונים ז"ל דארוסות מותרות לילך פרועות ראש ומכ"ש בתולות פנויות, עיין מה שכתבתי לעיל בטעם הדבר, הנה אחר העיון היטב, מצאתי דלאו דברי הכל הוא, ועדיין דבר זה במחלוקת שנוי'.

דרש"י ז"ל כתב בהך דיוצאה בהינומא וראשה פרוע דהיינו שיערה על כתפה כדרך הבתולות, נראה מדבריו דפרועת ראש לגמרי אסור בארוסה על כל פנים, ולכך לא פירש ראשה פרוע כפשוטו פרוע לגמרי, וביאור דעת רבינו ז"ל נראה לפי עניות דעתי דסבירא ליה דלעניין פריעת ראש שהוא מהתורה אין חילוק בין ארוסות לנשואות, ואפשר ללדעתו כל הנשים והבתולות בכלל האסורים, ורק דסבירא ליה דאין איסור תורה, רק פרועת ראש לגמרי, אבל אם הראש מכוסה ורק שהשערות יוצאות לחוץ על כתיפה ומבעד לצמתה וכדומה, ליכא איסור מהתורה, דרק פרוע לגמרי מוכח דאסור מקרא ד"ופרע את ראש האשה" דגנאי הוא לבנות ישראל לפרוע ראשן כמו זו הסוטה שהיה סותר קליעת שיערה לגמרי, אבל מכל מקום גם בכהאי גוונא בשיערה על כתפה דת יהודית מיהו הוי דלא עדיף מקלתה דמותר מהתורה ואסור משום דת יהודית.

ובאמת כי נראה לכאורה לפי זה לומר דהוא פירוש קלתה, דאסור משום דת יהודית שלקחה קלתה על ראשה והראש מכוסה, רק שמכל מקום השיערות יוצאות לחוץ מבעד לצמתן ועל כתפה, אבל היכי שכל השיערות מכוסות אפשר דאין בזה שום איסור ואף דת יהודית ליכא, דמה לי קלתה מה לי צעיף.

אולם חלילה לי לפרש פירוש חדש אשר לא שיערו רבותינו ז"ל ולהקל נגד דעת כל הפוסקים דאסרו גם בכהאי גוונא וכמבואר בדבריהם עיין עליהם, ורק דלעניין זה היינו מה שאינו אסור רק מדת יהודית יש חילוק בין ארוסה לנשואה דבארוסות לא נהגו לכסות כל שיערן וליכא גבייהו גם דת יהודית.

ולכך פירש רש"י ז"ל דהך דיוצאה וראשה פרוע מיירי בכה"ג שהראש מכוסה ורק ששערה על כתפה דאז גם בנשואות ליכא רק דת יהודית וארוסה מותרת לילך בכהאי גוונא וכנ"ל.

וכן נראה דהוא דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל נדרים (דף ל' ע"ב) שכתבו שם ד"ה "קטנים לעולם מיגלו" וז"ל "בין זכרים בין נקבות ואפילו נקבות קטנות שאינן נשואות רגילות יפה בגלוי הראש" עכ"ל. נראה מדבריהם ז"ל דדוקא קטנות, אבל גדולות אפי' בתולות אין להם לילך פרוע ראש, והיינו לגמרי וכמו שכתבתי לדעת רש"י ז"ל, ומדברי הש"ס שם דקאמר נשים לעולם מיכסו וקטנים לעולם מיגלו, נראה קצת דכל הנשים שאינם קטנות היו מכסות ראשן, אם שאין זה ראייה מכרחת דאפשר לומר דנשים שאינן נשואות היו הולכים פרוע ראש ולעולם מיגלו ואף לפי מה שפירשו התוספות בלשון השני.

וכן נראה מדברי הרא"ש דלכך מותר בקטנים משום דלעולם מיגלי בין זכרים בין נקבות ואינם נקראים שחורי הראש רק אנשים גדולים דכותיהו בנשים אינם שחורי הראש, מכל מקום אין מזה ראייה דכל הנשים גדולות ואף בתולות הולכין בכיסוי ראש, דאם לא כן גם בגדולים ימצאו נשים שחורי ראש כמו אנשים  [כלומר אין להביא ראייה ממה שמותר בכל הנשים והגמ' לא כתבה שאסור אף בנשים גדולות שאינם נשואות ולכאורה הטעם משום שאף הם מכסין ראשם, זה אינו] דיש לומר דמכל מקום כיון דבשאר הנשים הגדולות שנישאו והם הרוב, יש חילוק ביניהם לאנשים, נקראים כל האנשים הגדולים שחורי הראש וכולם בכלל לשון הנודר הוא, דאין לחלק בין גדולים לגדולים רק בין גדולים לקטנים וכמו כן אין לאסור הנשים הגדולות שלא היו לאיש, דכיון דרוב הנשים הגדולות אינם בכלל הנדר בודאי לא כיון הנודר על המיעוט הזה.

וביחוד הנה כל העניין הזה הוא מדבר לפי המילות המפורסמות המורות אצלם באותו זמן וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, ובלא ספק כי ידעו חז"ל דבלשונם לא היו קוראים אז שחורי הראש רק לאנשים גדולים ולא לנשים וכמו בביררנו, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכמבואר ואין להאריך איפוא להוציא דין מהדינים מלשון בני אדם וכמבואר למבין.

וכבר נתפשט המנהג בכל ישראל שהבתולות הולכות פרועות ראש לגמרי וכשיטת הגאונים ז"ל שהבאתי וביררתי דבריהם בטוב טעם ודעת ויש להם על מה שיסמוכו, וממוצא דברינו אתה למד דגם בעולה מותרת לילך פרוע ראש, דאין איסור פרועת ראש רק בנשואה בעולת בעל, דהיה מנהגם גם קודם מתן תורה לילך בכיסוי ראש, וגזרה תורה שישארו במנהגם זה, אבל לא ארוסה ולא בעולה שאינה נשואה. ואלמנה וגרושה מהנישואין גם כן אסורות לילך פרוע ראש, לא מצד איסור תורה ד"ופרע את ראש האשה", ורק דכיון שכבר כיסו ראשן אסורות שוב לגלותו משום ערוה וכמו שנכתוב לקמן.

וראיתי לכבוד תורתו שהביא ראייה בשם חכם אחד דארוסה מותרת לילך פרועת ראש מש"ס דכתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון דכשראת את רבי יוחנן בן זכאי נתעטפה בשיערה ועמדה לפניו דמוכח שהייתה הולכת פרועת ראש וארוסה הייתה וכדמוכח בש"ס שם.

וטעות היא בידו, דבת נקדימון בן גוריון כבר נשואה הייתה דאמרה לו לרבי יוחנן בן זכאי "זכור אתה כשחתמת על כתובתי" כו' "מבית אביה חוץ משל חמיה" ואף אם נדחוק לומר שכתב לה קודם שנישאת מכל מקום הרי אמרינן לעיל מזה דפסקו לה ארבע מאות זוז לקופה של בשמים דלא שייך רק בנשואה, ואיך איפוא מצא החכם הנ"ל ידיו ורגליו בבית המדרש, דנשואה בודאי לדברי הכל אסורה בגילוי שיער, ועל כרחך צריך לומר דהתם לא היתה הולכת פרועת ראש ורק שנפלו שערותיה ויצאו מעצמן לחוץ ונתעטפה בשיערה שלא לילך פרועת ראש ואין מכאן ראייה של כלום. [אמר העורך. אפשר בפשטות לומר שעמדה בשדה דלא בקעי בו רבים שהרי היתה מלקטת שעורים מבן גללי בהמתן של ערביים מחוץ לירושלים, ומותרת שם בפרוע ראש כדין חצר דלא בקעי ביה רבים] ויותר נראה דהך בשיערה האמור כאן היא מלבוש אדרת שיער, ויוצדק יותר לפי זה לשון נתעטפה "בשיערה" וזה ברור אצלי.

ראייה דבְּעוּלָה מותרת בפירוע ראש

וראיתי להאחרונים ז"ל שהביאו ראייה דבְּעוּלָה אסורה לילך פרועת ראש מהא דאמרינן (משנה בכתובות דף טו ע"ב) דאם יש לה עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים, ואמאי לא ניחוש שמא בְּעוּלָה היתה, אלא ודאי דגם בְּעוּלָה אסורה בפריעת ראש, אולם לדעתי אין מזה ראייה דבְּעוּלָה הוי דבר שאינו מצוי ולא חיישינן לה וכדאיתא בירושלמי לענין מוכת עץ דלא חייש משום שאינו מצוי, [אמר העורך. אמנם אין לומר דלא ניחוש משום דאם בְּעוּלָה היא ודאי יצא עליה קול, דבהדיא אמרו בגיטין (דף פט ע"א) דאין חוששין לקול כזה] אבל באמת גם בְּעוּלָה יצאה וראשה פרוע דכל שאינה בְּעוּלָת בעל מותרת לילך פרוע ראש וכנ"ל.

והנה עלה על ליבי להביא ראייה דבְּעוּלָה הולכת פרוע ראש כמו בתולה, דהנה כבר נודע שיטת ודעת רש"י דאף דמסקינן דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, זה אינו רק בדת יהודית אבל עוברת על דת משה אינה צריכה התראה, ותיכף כשעברה מפסדת כתובתה ועיין כל זה בפוסקים, ואם כן אם נאמר דבְּעוּלָה אסורה בפרועת ראש כמו נשואה, א"כ במה נחלקו בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אי הוי מקח טעות לגמרי או יש לה כתובה מנה, הרי בלאו הכי הפסידה כתובתה כיון שהיתה יוצאת וראשה פרוע כדרך הבתולות והיא היתה באמת בעולה הרי עברה על דת משה ויוצאת שלא בכתובה, דדת משה אין צריך התראה, אלא ודאי דגם בעולה מותרת לילך פרועת ראש וכנזכר לעיל, [אמר העורך. אפשר לדחות דמיירי במקום שארוסות הולכות בכיסוי ראש כפי שכתב הרב לעיל דבמקום שנהגו לכסות ראשם ואפי' הבתולות אם היה דרכן לכסות ראשן אסורות שוב מדינה לגלות שערן, וממילא אותה בעולה גם מכסה ראשה ובמקום זה נחלקו בכנסה בחזקת בתולה וכו']

ומזה מוכח גם כן דגם ארוסה שהיא בעולה מותרת לילך פרועת ראש כשאר ארוסות, דאף אם נדחוק לומר דגוף הפלוגתא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מיירי בקידש ובעל לאלתר, ולא הלכה בינתיים בראש מגולה, מכל מקום עדיין יקשה הא דאמרינן כש"ס דכתובות דף י"א אברייתא דכיצד הוצאת שם רע, הכי קאמר אם יש עדות שזינתה תחתיו בסקילה, זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, והרי התם היה זמן בין הקידושין להנישואין וכמבואר, ואם כן בלאו הכי הפסידה כתובתה לגמרי כיון שיוצאה בראש פרוע כמנהג הבתולות ועברה על דת משה כיון שבאמת בעולה היתה.

וכמו כן יקשה בהך דהיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו דמה בכך, מכל מקום הפסידה כתובתה מצד שעברה על דת משה שיוצאה בראש פרוע, אלא ודאי כדאמרן דאין חילוק בין בעולה לבתולה לעניין פרועת ראש ומטעמא דכתיבנא ודו"ק.

 

והנה בגוף הדבר שכתב רש"י ז"ל לחלק בין עוברת על דת משה לעוברת על דת יהודית דבעוברת על דת משה אין צריך התראה תמהו האחרונים ז"ל דהרי בש"ס דסוטה (דף כ"ה ע"א) רצה להוכיח הש"ס דעוברת על דת צריכה התראה מהא ד"ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה; מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני לה, למאי? לאו להפסידה כתובתה", ואי לאו דקני לא מפסדא, אלמא עוברת על דת צריכה התראה, והרי יחוד דת משה היא, דיחוד אשת איש מהתורה ומכל מקום אמרינן דצריך התראה.

ואשר אנכי אחזה בזה ואתבונן דהנה אנכי הקשיתי לשאול דמה ראייה מהך דמקנין לארוסה ושומרת יבם להפסידה כתובתה דעוברת על דת צריכה התראה, הרי אנן קיימא לן דבעלה בעיר אין בו משום יחוד אבל מכל מקום יש בו משום סוטה אם נסתרה אחר הקינוי וכמבואר כל זה בפוסקים, ואם כן נוכל לומר דהא דצריך הקינוי, הוא בכהאי גוונא שבעלה בעיר דאז לולי הקינוי לאו היא מפסדת הכתובה דכיון שאין בו משום יחוד לאו היא עוברת על דת כלל, מה שאין כן עתה, שפיר מפסדת כתובתה דמכל מקום סתירה הוא אחר הקינוי והויא סוטה וכנזכר לעיל.

ועיין בתוספות סוטה (שם ד"ה שאני התם כו') דגם בארוסה ושומרת יבם שייך לומר דאימתם עלייהו כמו גבי בעל, ואם כן כמו כן כשהארוס או היבם בעיר לית ביה משום יחוד וכמו דאמרינן הכי גבי בעל דאימת בעלה עליה והוכחתי מזה דעת רש"י ז"ל קידושין (דף פ"א) דהא דבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד היינו רק לעניין מלקות, היינו מכות מרדות וכמו שפירש רש"י ז"ל לעיל מזה וכמבואר גם כן בפוסקים, אבל מכל מקום איסורא מיהא איכא, ואם כן שפיר חשיבה גם בכהאי גוונא שנתיחדה כשבעלה בעיר עוברת על דת, ולפי זה שפיר יש לומר כשיטת רש"י ז"ל דעוברת על דת משה אינה צריכה התראה והא דצריך הקינוי להפסידה כתובתה הוא בכהאי גונא שבעליהן בעיר דאז אין בו משום יחוד לענין מלקות, ואף דמכל מקם איסורא מיהא איכא מכל מקום הדבר פשוט דליכא שום איסור תורה ורק מדרבנן דאם לא כן היו מכין מכות מרדות על כל פנים, ואם כן שפיר צריך הקינוי דאי לאו הכי לא היתה מפסדת כתובתה לפי המסקנא דעוברת על דת כל שאינו דת משה צריך התראה והבן.

אמנם עדיין יקשה הא דרצה להוכיח בש"ס דסוטה שם, אחר שדחה הך ראיה מארוסה ושומרת יבם דדלמא מקנין להו לאוסרה עליו מאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' דמשתי הוא דלא שתיא הא קינויי מקני להם דלמאי, אי לאוסרן עליו הא אסרינן וקיימן אלא לאו להפסידן כתובתן, ואין לומר דקני להו לא מפסדן מכלל דצריך התראה, דהנה כבר נודע מה שכתבו האחרונים ז"ל דהא דבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד הוא רק בשנשאת לבעלה בהיתר דאז שפיר אמרינן דאימת בעלה עליה אבל היכי שהיא מחייבי לאוין דגם בלא זה בעמוד והוציא קאי ליכא אימתא ויש בו משום יחוד.

ואם כן הא דקשיא לי, דאף אי עוברת על דת יהודית צריכה התראה מכל מקום הרי יחוד דת משה הוא, ובחיובי לאוין אף כשבעלה בעיר וכנזכר לעיל, ודת משה אין צריך התראה לדעת רש"י ז"ל ואם כן, הקינוי למה לי.

מהו הטעם להפסידה מכתובתה, ואם צריכה התראה

והנראה ביישוב הדבר דהנה בהך דעוברת על דת דיוצאות שלא בכתובה לומר שני טעמים בהפסדה א. דקנסוה חז"ל שתפסיד הכתובה בשביל זה, ב. וגם דכיון דיש על בעלה חיוב ומצוה שיגרשה בשביל מעשיה הרעים וכיון שמִיָּדָהּ היתה זאת ממילא מפסדת כתובתה, כיון שמעשיה גרמו לאוסרה על בעלה. [כלומר שכך יהיה קל לבעל להוציאה. העורך] דאף דקיימא לן בעוברת על דת דאם רצה הבעל לקיימה מקיימה, מכל מקום אין דעת חכמים נוחה הימנו ומצוה שיגרשנה ורק שאין בידינו לכופו להוציאה וכמבואר כל זה בפוסקים.

ועיין בירושלמי שתירץ דלכך לא פליגי ב"ש אהך דארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה אף דסבירא ליה במתו בעליהן עד שלא שתו דנוטלות כתובה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ומספיקא לא מפסדינן ליה, משום דבארוסה ושומרת יבם יודעת היו שאינם שותות והכניסו עצמן לידי ספק זה, והיינו כדאמרן דכל שמעשיהן גורמין שתאסר על בעלה או כמו בהך דארוסה שאינו יכול להתברר שטהורה היא, והיא יודעת הייתה זאת והכניסה עצמה לזה, או כמו הך דעוברת על דת שמעשיה גרמו שיהיה חיוב ומצוה לבעלה שיגרשנה מפסדת כתובתה.

ובחידושי העליתי דאף שזה הטעם האחרון [משום שמצוה לגרשה] נכון הוא מצד עצמו וכנ"ל מכל מקום על כרחך אנו צריכין גם כן לטעם הראשון - דקנסוה חכמים לעוברת על דת שתפסיד כתובתה, דאם נאמר דרק משום זה שמצוה לגרשה ואיסור דרבנן לקיימה מפסדת כתובתה יקשה הא דפריך הכא מהך דאלמנה לכהן גדול כו' דאי נימא דעוברת על דת אינה צריכה התראה, קינוי למה לי דהרי בלאו הכי מפסדת הכתובה בשביל שעברה על איסור יחוד, דכיון דעיקר שיוצאת שלא בכתובה בעוברת על דת היא רק משום שמעשיה גרמו לה שתאסר עליו וכנזכר לעיל אם כן באלמנה לכהן גדול כו' לא היתה מפסדת כתובתה משום זה שעוברת על הדת כיון דבלאו הכי הייתה אסורה עליו ובעמוד והוציא קאי, אלא ודאי דאף היכי דלא שייך הך טעמא, מפסדת כתובתה משום קנס חכמים וכנזכר לעיל (ח"ב) [וז"ב].

ובזה עלה בליבי ליישב מה שהקשתי בחידושי על מה שהעלה הגאון בעל משנה למלך [משנה למלך הלכות סוטה פרק ב הלכה א] בישוב הקושיא שנתקשה בה אהך דאמר בעלה שאינו רוצה להשקותה דיוצאת ונוטלת כתובה דהרי כיון שקינה לה ונסתרה, בלא זה דהאי סוטה הפסידה כתובתה בעת שנתיחדה משום שעברה על הדת, דבגין שקינה לה כבר היתה התראה ולכולי עלמא מפסדת כתובתה, והעלה לומר דעיקר הטעם שהיא מפסדת כתובתה בעוברת על דת אינו משום דעבדא איסורא דאין זה עניין להפסד כתובה ואשה שאכלה נבילות וטרפות וכדומה אינה מפסדת כתובתה בשביל זה ורק דכל אלו הדברים השנויים במשנה דחשובה עוברת על דת להוצי בלי כתובה הטעם דכיון דעשתה פריצות כזאת חיישינן לשמא זינתה, ומאכילתו שאינו מעושר היינו משום שהכשילתו ואינו יכול לסמוך עליה עוד בענייני איסור.

ואם כן בנתיחדה אחר הקינוי דיוכל להתברר על ידי שתיית מים המאררים שלא זינתה וטהורה היא, והיא רוצית לברר ורק שבעלה אינו רוצה להשקותה אין להפסידה כתובתה בשביל זה שעברה על הדת באיסור לחוד, עיין בדבריו הנחמדים ז"ל.

והקשיתי דמכל מקום עדיין יקשה בהך דמתו בעליהן עד שלא שתו דסבירא ליה לב"ש דנוטלות כתובה דנהי דאין להפסידה כתובתה משום זנותה כיון שהדבר עדיין ספק ושטר העומד לגבות כגבוי דמי לב"ש, מכל מקום למה לא תפסיד כתובתה בשביל שעוברת על דת שנתיחדה אחר הקינוי, ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמשום דעבדא איסורא אינה מפסדת כתובתה ורק באלו השנויים במשנתינו מפאת חשש זנות קאתיין עלה להפסידוכמו שכתב הגאון הנ"ל.

ואם כן אם תאמר דמצד קנס חכמים היא שקנסוה להפסיד כתובתה, היינו שמפני פריצות שעשתה קנסוה חז"ל להחשיבה כספק זונה וחיישינן לשמא זינתה, דמצד שעשתה איסור לא קנסוה דאי אכלה נבלות כו' לא הפסידה כתובתה וכנ"ל, ואם כן לב"ש אין להפסידה בשביל זה כיון שאינו דבר ברור והרי גם בספק גמור שעשאתו תורה כודאי כמו בהך דסוטה אינה מפסדת כתובתה משום דהוי כגבוי ואין להוציא בלי ראייה ברורה.

ורק דמכל מקום לא פליגי ב"ש אמתניתין דעוברת על דת משה ויהודית יוצאת שלא בכתובתה ורק דלדידהו עיקר הטעם משום דעל ידי מעשיה הרעים מצוה לבעלה שיגרשנה וממילא אין לה כתובה, וכטעם השני שכתבתי למעלה, אבל בהך דמתו בעליהן, כיון שבשעה שנתיחדה היתה יכולה לברר על ידי שתיה, שפיר נוטלת כתובה וכנ"ל והבן כי קיצרתי.

ויש לעורר לפי זה לפי מה שכתבו המפרשים ז"ל בהך דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר דמלישנא דגמ' גיטין (דף צ' ע"א), דמפרש טעמייהו דב"ש דילפי גזירה שוה דבר דבר מממון, מה להלן בעדים ברורים כו' משמע דבעי לדידהו עדים ברורים ממש שזינתה או קינוי וסתירה דעשאתו התורה כוודאי מה שאין כן היכי שאם רצה לקיימה מקיימה, ואין כופין לדידן לגרשה כגון בעידי כיעור או עוברת על דת אסור לגרשה לב"ש.

והביאו ראייה מהירושלמי דפריך לב"ש למה לי קרא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הרי בלאו הכי הוי ליה מחזיר סוטתו, מוכח דלב"ש אין מקום להתיר הגירושין רק בסוטה גמורה, עיין עליהם, דלפי זה אין להפסידה כתובתה לב"ש כלל בעוברת על דת דמצד קנס חכמים ומשום חשש זנות וכנזכר לעיל אין להפסידה לב"ש כיון דסבירא ליה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכמ"ש וגם לא גרמה במעשיו חיוב ומצוה על בעלה שיגרשנה, דאדרבה אסור לגרשה בשביל זה לב"ש דעדים ברורים בעינן וכנזכר לעיל.

ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה, אולם יען מצאתי להאחרונים ז"ל שדחו דעת המפרשים האלו, מדברי הירושלמי עצמו על הך דלא יגרש כו' אין לי אלא שזינתה יוצאת וראשה פרוע מנין ת"ל ערות דבר מכל מקום ועיין בדבריהם ז"ל מה שאמרו בביאור קושיית הירושלמי מהך דלא יוכל בעלה הראשון כו', לזאת לא ארבה מילין ופה תהיה שביתת קולמסי בזה.

ועל פי המילים האלה והחזון הזה אמינא לשיטת רש"י ז"ל דאף דלדעתו עוברת על דת משה אינה צריכה התראה, היינו רק לעניין איסורא שיהיה חיוב על בעלה לגרשה וממילא משום זה מפסדת כתובתה כיון שמִיָּדָהּ היתה זאת ומעשיה גרמו שיהיה מצוה לבעלה שיגרשנה וכנזכר לעיל, אבל לענין הפסד כתובה מצד קנס חכמים, גם בדת משה צריכה התראה, דאין לענוש ולקונסה אלא אם כן נזהרה מקודם דאולי לא ידעה חומר הדבר מה שאין כן לענין איסור וכמובן.

ומעתה שפיר צריך הקינוי באלמנה לכהן גדול כו' דאי לאו הכי לא הייתה מפסדת כתובתה דאף שעברה על דת משה שנתייחדה, ויחוד אשת איש מהתורה ובאלמנה לכהן גדול כו' אף כשבעלה בעיר וכנ"ל, מכל מקום אינה מפסדת בלי התראה דכיון דלעניין הפסד כתובה מצד קנס חכמים בודאי צריך התראה גם בדת משה וכנזכר לעיל ורק דאנו באים להפסידה גם בלי התראה משום דכיון דעל ידי מעשיה מחוייב הבעל לגרשה דלזה אין צריך התראה בדת משה וכנזכר לעיל ממילא הפסידה כתובתה וזה לא שייך באלמנה לכהן גדול כו' דהם מחוייבי לאוין ובעמוד והוציא קאי ולא גרמה איפוא במעשיה יותר איסור לבעלה מאשר היה מקודם וכנזכר לעיל והבן.

והנה בש"ס דכתובות שם פריך על מתניתין דחשיב בין הך דעוברת על דת מאכילתו אינו מעושר ומשמשתו נידה היכי דמי, אי דידע ניפרוש אי דלא ידע מנא ידע ונסמוך עילויה, והקשה הראב"ד ז"ל דאמאי לא מוקי לה בשהודית מעצמה ותירץ דלא מיהמנא דאין אדם משים עצמו רשע וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל דלגביה נפשה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע ולמה לא מיהמנא הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, עיין בדבריו.

ואמרתי בחידושי דכונת הראב"ד ז"ל הוא דלכך לא מוקי לה כשהודית משום דלא מהימנא, והיינו דאנן לא מהימנינן לה ואף דלגביה עצמה נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי מכל מקום לא רצה לאוקמי בכהאי גוונא משום דכיון דלא מהימנינן לה איך שייך גבה התראה דעיקר התראה שאומרין לה שתזהר שלא לעשות כמעשיה הרעים עוד, ובלי התראה אינה מפסדת כתובתה דעוברת על דת קיימא לן דצריכה התראה, ודוחק לומר דאקרי הכי שהתרו בה על פי דבריה אף שלא חששו להם.

ואמרתי דלפי זה מוכח דסבירא ליה כלא כשיטת רש"י ז"ל דאם לא כן שפיר מצי לאוקמי בהודית, דלגבי עצמה נאמנת ובלי התראה דמאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דת משה הוא, ודת משה אין צריך התראה לשיטת רש"י ז"ל, אולם לפי מה שכתבתי בביאור דברי רש"י שפיר נוכל לומר דגם הראב"ד ז"ל סבירא ליה כרש"י ז"ל בזה ורק מכל מקום לא מהני לאוקמי כשהודית משום שאין אדם משים עצמו רשע ואם כן אנו לא מהימנינן לה ולא שייך התראה ואף דדת משה אין צריך התראה מכל מקום כיון דלעניין זה שתפסיד בכתובה מצד קנס חכמים בודאי צריך התראה אף בדת משה וכנזכר לעיל ורק הא דמפסדת כתובתה בדת משה אף בלי התראה לשיטת רש"י ז"ל הוא רק משום דכיון דלעניין איסור שיהיה מצוה וחיוב על בעלה שיגרשנה אין צריך התראה ממילא מפסדת הכתובה כיון שמעשיה גרמו שתאסר על בעלה וכנזכר לעיל וזה לא שיך בשהודית דכיון דאנן לא מהימינן לה אין שום חיוב ומצוה לבעלה שיגרשנה ואם כן שפיר יש לה כתובה דלא שייך לומר בזה דלגבי עצמה מיהא נאמנת משום הודאת בעל דין, דהרי גם לפי דבריה אינה מפסדת כתובתה מצד מעשיה ורק דמצד אחר אנו באים להפסידה כיון שנאסרה על בעלה וכל מקום דאנן לא מהימינן לה ואינה בת גירושין אין מקום לפסלה מכתובתה ולא שייך כאן הודאת בעל דין כיון שאין הפסד הכתובה מצד עצמות הקנס חכמים, דלזה גם בדת משה צריך התראה, והתראה לא שייך בשהודית דאנו לא מהימינן לה והבן.

ועדין יש לעורר דאם כה נאמר לחלק בין הפסד הכתובה מצד קנס חכמים ובין לענין החיוב לגרשה והפסד הכתובה מפאת זה שאסרה עצמה עליו על ידי מעשיה הרעים אם כן מה הביא ראייה מהך דמקנין לאלמנה וכהן גדול כו' דעוברת על דת צריכה התראה, הרי אין מכאן ראיה רק שצריכה התראה לעניין זה שתפסיד כתובתה מצד קנס חכמים אבל מכל מקום יש לומר דעוברת על דת מפסדת כתובתה אף בלי התראה משום שאסרה עצמה על בעלה דלזה אין צריך התראה מה שאין כן באלמנה לכהן גדול כו' דלא שייך טעם זה דבלאו הכי אסורה וקיימא וכנזכר לעיל אלא ודאי דסבירא ליה להש"ס דאין לחלק בין קנס הפסד כתובה ובין שיהיה חיוב לבעלה לגרשה לענין ההתראה.

ואם כן הא דקשיא לי לשיטת רש"י ז"ל דהרי יחוד דת משה הוא, ובאלמנה לכהן גדול אף כשבעלה בעיר וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים ז"ל ואם כן, הקינוי למה לי הרי דת משה אין צריך התראה בין לאוסרה בין לקנסה כתובתה וכנזכר לעיל דאין לחלק ביניהם.

אולם באמת גוף הדבר שהמציאו האחרונים ז"ל דבחייבי לאוין גם בבעלה בעיר שפיר חוששים משום יחוד דלא שייך אימת בעלה עליה כיון דבלא זה בעמוד והוציא קאי אחר העיון אינו נכון דמכל מקום כיון שבעלה הוא, שפיר אימתו עליה שלא ירגיש ויבוא ותעורר קנאתו וחמתו דאף שעבר על איסור תורה לא יעכב זונה בתוך ביתו, וז"ב.

וראייה וראייה ברורה מש"ס דסוטה הנ"ל דקאמר וכולהו מאי טעמא לא אמרו מהא דואלו שבית דין מקנין להם כו' דצריכה התראה דשאני התם דלית להו אימתא דבעל כלל ולאו הוא פריצותא כל כך ולכך צריכים התראה ואם כן דבחייבי לאוין לא שייך אימתא דבעל אם כן גם מאלמנה לכהן גדול כו' אין ראייה דשאני התם דליל לה אימתא ולכך צריכה התראה אלא ודאי דאין לחלק בין אשתו כשרה לחייבי לאוין דבכולהו אית להו אימתא דבעל ואם כן הכא נמי לעניין היחוד כשבעלה בעיר.

ואף דאין דמיון ושיווי בין הך דאית ליה אימתא דסוטה לעניין שיהיה צריכה התראה להך אימת בעל הנאמר לענין יחוד כשבעלה בעיר דהכא, היינו שיראה שירגיש הבעל ויבא וכל שאינו בעיר לית לה אימתא מה שאין כן בהך דסוטה לענין שתחשב פריצותא יתירה, לא בעינן שיהיה בעלה בעיר דוקא, ורק כל שיש לה בעל שייך אימתא שלא ישמע פריצותה, ורק היכי שנשטתה או חבוש בבית האסורים אמרינן דלית לה אימתא כלל וכמבואר שם דאם לא כן כן לדעת הסוברים דבעלה בעיר לא חשיב יחוד כלל ואף איסורא בעלמא ליכא, אם כן נקשה ממה נפשך להנך אמוראי דלא רצו להביא ראייה מהך דואלו שבית דין מקנין לה כו' משום דהתם לית לה אימתא ולא היו פריצותא כל כך ולכך צריכה התראה דאם כן מה זה שהביאו ראיה מהך דארוסה ואלמנה לכהן גדול כו' הרי התם ממה נפשך צריכים לקנאות לה דאם בעליהן בעיר אם כן לאו היא עוברת על דת כלל וכנ"ל לדעת פוסקים אלו דאין בזה משום יחוד כלל, ואם אין בעליהן בעיר אם כן לא שייך אימת בעלה עליהן דמהאי טעמא יש בו משום יחוד, ואם כן ליכא פריצותא כל כך ולכך צריכה התראה, אלא ודאי דלעניין זה שלא יחשב פריצותא יתירה בעינן שלא יהיה לה אימתא כלל כגון נשטתה או חבוש בבית האסורים וכו' מכל מקום שפיר יש להוכיח דבחייבי לאוין יש לומר אימתא וממילא כשהם בעיר אין בו משום יחוד ודו"ק.

ומעתה אתי שפיר שיטת רש"י ז"ל דבעוברת על דת משה אין צריכה התראה והא דמקנין לאלמנה לכהן גדול כו' להפבידה כתובתה היינו לענין סוטה וכשאין בעליהן בעיר דאין בו משום יחוד מהתורה ומכל מקום יש בו משום סוטה וכנ"ל ומכל מקום שפיר מייתי ראייה דעוברת על דת צריכה התראה דנהי דבכהאי גוונא אין בו משום יחוד מהתורה מכל מקום איסורא מיהא איכא וכפי שנתבאר לעיל בשם רש"י ז"ל ורק דלא חשיב דת משה רק כמו דת יהודית וכנזכר לעיל ודקדק וקל.

אמנם עדיין יש לעורר לשיטת רש"י ז"ל דעוברת על דת משה אינה צריכה התראה מהא דמייתי רב חנינא מסורא (סוטה כה ע"א) ראייה דעוברת על דת צריכה התראה מהא דתנן "ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש" כו' "או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה" דשמע מינה מדצריכה קינוי דעוברת על דת צריכה התראה, והרי התם כיון דאין להם אימתא דבעל כלל, הוי היחוד יחוד גמור מהתורה, ועברה אם כן על דת משה ומכל מקום צריכה התראה.

ולכאורה עלה על ליבי לומר עוד לפי מה שכתב החלקת מחוקק אבן העזר סימן כ"ב [ס"ק י"ג] אהא דאמרינן בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין בו משום יחוד, דכמו דגבי בעלה בעיר קיימא לן דאם ליבו גס בה או שקינא לה בעלה הוי יחוד אף בכהאי גוונא, כמו כן בהך דפתחו פתוח לרשות הרבים דינא הכי [עכת"ד] דלפי זה יש לומר דכיון דבעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים, שוים לכל מילי דכן כתבנו לדעת ושיטת רש"י ז"ל דסבירא ליה גבי בעלה בעיר דאף דאין חוששין משום יחוד היינו רק לעניין מלקות אבל מכל מקום איסורא איכא הוא הדין בפתח פתוח לרשות הרבים דינא הכי ואיסורא מיהא איכא.

ולפי זה שפיר נוכל לומר דדת משה אין צריך התראה והך דבית דין מקנין להו מיירי לעניין פתח פתוח לרשות הרבים דאין בו משום יחוד מהתורה ורק דמכל מקום חשיב כמו דת יהודית, דאיסורא מיהא איכא גם בכהאי גוונא, ומוכח מזה דצריכה דת יהודית צריכה התראה דאי לאו הכי, הקינוי למה לי.

אולם אחר העיון ראיתי דגם זה ליתא דכאן כיון דהבית דין מקנין לה על כרחך שראו שיש לה התעסקות הרבה וקירבת הדעת עם האיש הזה שקינו לה ממנו וחשוב אם כן ליבו גס בה ובגס בה גם בכהאי גוונא יש בו משום יחוד והוי ליה אם כן דת משה ולמה איפוא הוצרכו לקנאות לה להפסידה כתובתה הרי בלא זה עוברת על דת משה דאינה צריכה התראה לדעת רש"י ז"ל.

וגם בגוף הסברא אשר כתבתי דבפתח פתוח ברשות הרבים יש בו איסור לדעת רש"י ז"ל, אני נבוך מאוד דאפשר לומר דאף לדעת החלקת מחוקק דמדמה פתח פתוח לרשות הרבים לבעלה בעיר לעניין גס בה מכל מקום לעניין איסורא גם הוא יודה דבפתח פתוח לרשות הרבים גם איסורא ליכא, וביחוד כבר נחלקו על החלקת מחוקק גם בזה עיין בדברי האחרונים ז"ל וצריך לומר לפי זה הא דלא מוקי לה הש"ס הך דואלו שואלו שבית דין מקנין להן כו' בכהאי גוונא לעניין פתחו פתוח לרשות הרבים דאין בו משום יחוד כלל לדעת פוסקים אלו אף בלבו גס בה.

וגם לדעת החלקת מחוקק מכל מקום לא מוקי לה הך דאלמנה לכהן גדול כו' בכהאי גוונא ובשאין לבו גס בה דלא חשיב אם כן עוברת על דת מכל מקום סתירה הוי אחר הקינוי והויא סוטה גם בכהאי גוונא וכמבואר בפוסקים, היינו משום דכיוון דבזה אין בו משום יחוד אם כן לא שייך שיקנא לה בשביל זה שמא תתיחד בכהאי גונא דאף דהויא סוטה גם בזה מכל מקום אינו מצוי כלל שתתיחד בכהאי גוונא שאינו מקום יחוד ולא שייך לומר שקינה לה בשביל זה דבאופן אחר בלאו הכי מפסדת כתובתה משום שעוברת על דת וקינוי למה לי.

וביחוד בהך דבית דין מקנין להן להפסידה כתובתה דאם עוברת על דת אינה צריכה התראה ובלאו הכי מפסדת כתובתה בנתיחדה יחוד גמור, אין להב"ד לקנאות בשביל זה שמא תתיחד באופן זה שפתוח לרשות הרבים שאינו שכיח ומצוי כלל וזה פשוט.

ובזה אמינא לישב קושיית הגאון בעל משנה למלך שהבאתי למעלה ראש אהך דאמר בעלה שאינו רוצה להשקותה דנוטלת כתובה דהרי היא עוברת על דת אחר הקינוי וההתראה ומפסדת כתובתה מטעם זה, ולפי הנזכר לעיל ניחא, דנוכל לומר דמיירי שנתיחדה בכהאי גוונא דלית איסור יחוד ומכל מקום חשיב סתירה להחשיבה סוטה וכנזכר לעיל ודקדק וקל.

ומעתה הקושיא במקומה עומדת לשיטת רש"י ז"ל דהרי יחוד דת משה היא ולמה הוצרכו לקנאות להן, הרי דת משה אין צריך התראה ובלאו הכי מפסדת כתובתה בשביל היחוד ועל כרחך צריך לומר דרש"י סבירא ליה כשיטת הפוסקים דכל יחוד אינו אסור מהתורה ורק מדרבנן ואם כן לאו הוא רק כמו דת יהודית דצריכה התראה ואם כן לדעת הפוסקים רוב בניין ורוב מניין דיחוד אשת איש אסור מהתורה על כרחך דגם עוברת על דת משה צריכה התראה.

אין ראייה דבְּעוּלָה מותרת בפירוע ראש

ואם כן אין ראייה מהך דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בְּעוּלָה וכן מהך דמשארסתני נאנסתי, דבְּעוּלָה מותרת לילך פרועת ראש מדלא אמרינן שמפסדת כל כתובתה משום שיוצאה וראשה פרוע, אף שבְּעוּלָה היתה ועברה איפוא על דת משה דמכל מקום כיון שלא התרו בה יש לה כתובה דגם עוברת על דת משה צריכה התראה לדעת פוסקים אלו דקיימא לן כוותיהו.

עוד נראה דאף לשיטת רש"י ז"ל דדת משה אין צריך התראה אין ראיה, דכבר הבאתי למעלה פירוש רש"י ז"ל בהך דיוצאת בהינומא וראשה פרוע דלאו פרוע לגמרי ורק שיערה על שכמה כדרך הבתולות וכתבתי דדעתו ז"ל דרק זה מותר לבתולות וארוסות משום דבזה ליכא איסור תורה, ורק דת יהודית, ולא נהגו כן רק הנשואות עיין מה שכתבנו לעיל, ואם כן אף שהיתה בְּעוּלָה מכל מקום לא עברה רק אדת יהודית דלכולי עלמא צריכה התראה.

ואף שכתבתי ובררתי למעלה ראש דהעיקר כשיטת הגאונים ז"ל שכתבו אהך דיוצאה בהינומא וראשה פרוע דארוסה מותרת לגמרי בפריעת ראש מכל מקום גם לדידהו אפשר לפרש שלא היה מנהג הבתולות והארוסות בזמן התלמוד לצאת פרועות לגמרי ורק באופן זה שהראש היה מכוסה והשיערות היו יוצאין מבעד לצמתן ועל שכמן, וגם הם יודו דאין בזה רק משום דת יהודית, ורק שהם לא סבירא להו לחלק בין דת משה ליהודית לגבי פריעת ראש דכמו דמותרות הרוסות לילך בכהאי גוונא, כמו כן מותרות גם בפריעת ראש לגמרי.

ומשום דאין איסור זה רק בנשואות וכפי שנתבאר לעיל בטעם דבריהם ונימוקם וכיון דלאו הוא רק דת יהודית, שפיר צריכה התראה ואם כן לפי המסקנא דדת יהודית צריכה התראה אין ראייה מהך דכנסה בחזקת בתולה ומהך דמשארסתני נאנסתי דבְּעוּלָה מותרת בפריעת ראש דכיון שלא הוי בכהאי גוונא רק דת יהודית אינה מפסדת כתובתה בלי התראה וכנזכר לעיל.

ורק דמכל מקום קצת ראיה יש מהא דלא פשוט הש"ס בעיין אי עוברת על דת צריכה התראה מהך דכנסה בחזקת בתולה ומשארסתני נאנסתי דמוכח דעברה על דת יהודית מיהא צריכה התראה אלא ודאי דבעולה מותרת גם כן בפריעת ראש ולאו היא עוברת על דת כלל.

אולם אחר העיון ראיתי לדחות גם סמך זה, לפי מה שכתבתי לעיל בשם המשנה למלך ואחר כך מצאתי כדבריו ברא"ש ז"ל לחלק בין שאר עוברת על דת כגון שאכלה דברים האסורים בין אלו השנויים במשנתינו דיוצאת בלא כתובה דבהנך מלבד האיסור, פריצותא הוי ואיכא חשש זנות ולפי זה אמינא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אף אם נאמר שבעולה אסורה בפרועת ראש כמו בנשואה דמכל מקום לא הפסידה כתובתה אף שהלכה בפריעת ראש כדרך הבתולות ועברה אם כן על דת דמכל מקום כיוון שלא נודע אז עדיין שהיא בְּעוּלָה, שחשבוה לבתולה, אף שעברה על דת מכל מקום פריצותא ליכא ודמי לשאר עבירות דלא הפסידה כתובתה בשביל זה.

אמנם אף שדחיתי ראיה זאת מכל מקום הדין דין אמת לדעתי דאין לחלק בין בתולה לבעולה לעניין פריעת ראש ואין איסור רק בנשואה בעולת בעל וכדאמרינן, ועיין מה שכתבתי לעיל ראיות האחרונים ז"ל מהך דיוצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתיים דאכתי ניחוש שמא בעולה היתה, דלזה אין לחוש כיון דהוי דבר שאינו מצוי עיין מה שכתבתי לעיל ועתה עלה על ליבי דעל כרחך אנו צריכים לומר כן דלא חיישינן לדבר שאינו מצוי דאם לא כן אף אם תאמר דבְּעוּלָה אינה הולכת פרועת ראש עדיין יקשה דשמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אלא ודאי דלא חיישינן לאינו מצוי וכדכתיבנא.

עניין פאה נכרית (דף כ"ח טור ב שורה 12)

ועתה נבוא לבאר ענין פאה נכרית הנה כבוד תורתו הביא דברי ראש המדברים בענין זה "השלטי גיבורים" שהתיר פאה נכרית וראיותיו שתים הנה מהא דאמרינן בש"ס דשבת (דף ס"ג) דיוצאת בפאה נכרית, ומהא דאמרינן בנזיר (דף כ"ח) דלכך סבירא ליה לרבי מאיר דאינו יכול להפר משום דאפשר בפאה נכרית.

אלא שכבוד תורתו העלה לומר דזה אינו רק היכי שיודעים (כאנח') שהשיערות האלו המה מהחי אבל באלו הקונים מגבעות של שיער אשר רובם משיער המת, דשל חי אינם ארוכות כל כך יש לאסור מצד אחר, דמת אסור בהנאה ואף שרוב המתים המה נכרים וביחוד רוב שערות אלו המה ממת נכרי מכל מקום אסור בהנאה וכמבואר בשלחן ערוך (יו"ד סימן שמ"ט) דאין חילוק בין מת נכרי לישראל לעניין איסור הנאה עד כאן תוכן דבריו.

עניין הנאה ממת נכרי

אולם כאשר אל ההרים אשא עיני הפוסקים הקדמונים ז"ל אשר מימהם אנו שותין ראיתי דדבר זה במחלוקת שנויה...

כאן הרב מביא ראיות שמת נכרי מותר בהנאה אני מדלג זאת כי בימינו לא שייך זה

עניין פאה נכרית - המשך (דף כ"ט טור ב שורה 21 מסוף הטור)

מכל הלין טעמי נראה לי דאין להחמיר בשביל זה בנידון דידן, וכאשר בררנו בעזרת השם אולם הדבר שכתב הגאון בעל שלטי גיבורים להתיר פאה נכרית, כבר מחו אקדקדו האחרונים ז"ל ודחו ראיותיו דבהך דיוצאה בפאה נכרית דשבת וכן בהך דנזיר דאמרינן דאפשר בפאה נכרית נוכל לומר דבתחת השבכה מיירי, וביחוד בהך דנזיר על כרחך תחת השבכה מיירי דהרי אמרינן דלכך אינו יכול להפר ולומר אי אפשי באשה מגולחת משום דאפשר להשים במקום השיער פאה נכרית, וזהו על כרחך תחת השבכה דשיער עצמה בודאי אסורה לגלותו.

וגם יש לומר דבחצר מיירי ובהך דשבת קתני בהדיא דיוצאת לחצר, ובחצר אין משום פריעת ראש דיחוי זה אינו רק לשיטת רש"י ותוס' דחצר אין בו משום פריעת ראש כלל, אבל לשיטת הסמ"ג בשם הירושלמי וכן דעת השלטי גיבורים בעצמו, הובאו דבריו בבית שמואל סימן קט"ו דגם חצר יש בו משום פריעת ראש ורק דבקלתה מותר, דיחוי זה חוזר ונראה עיין בדבריהם שהאריכו בזה.

ומצד הסברא אמינא לאסור פאה נכרית לפי מה שכתבנו לעיל בשם הרא"ש ז"ל לחלק בין אלו השנויים במשנתינו דיוצאת שלא בכתובה לשאר עוברת על דת, דבאלו מלבד האיסור יש עניין פריצות, ואם כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש, פריצותא מיהו הוי דהרי מטעם זה אתה אומר דיוצאת שלא בכתובה, אף דמצד האיסור עצמו לא איבדה כתובתה וכנזכר לעיל, בשם הרא"ש ז"ל וזה ברור אצלי.

ובזה אני מבאר דברי הירושלמי שהבאתי למעלה בהך דיוצאת בהינומא וראשה פרוע דפריך וחש לומר בתולה מהנישואין היא הדא דתימר בתולה מהנישואין אין ראשה פרוע והיינו דהמקשן היה סובר דבתולה מהנישואין מותרת לילך פרועת ראש כיון דבבן נח אין להם רק בעולת בעל ולא היה אם כן מנהג לכסות ראשן רק בבְּעוּלָה מן הנישואין, והתורה לא גזרה רק שישארו במנהגם הקדום, וכנזכר לעיל בדברינו עיין שם, ועל זה מסיק הדא דתימא בתולה מהנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע, היינו דאף דמדינא אין בזה משום פריעת ראש וכנזכר לעיל מכל מקום כיון שהיא בחזקת בעולה עיין ש"ס דכתובות (דף י"ב) אסורה בפירוע וגילוי ראש משום פריצותא וזה ברור בכוונת הירושלמי ז"ל דקדק וקל והבן.

ומעתה כמו כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם המה שיערות עצמה אם אין, הוי פריצותא ואסור וזה ברור לדינא.

והנראה לפי עניות דעתי כתבתי, חזק ואמץ בתורת ה' אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד כנפשך העדינה מלאה לה רוח חכמה ובינה דעת וי"ד וכנפש אוהבך דורש שלום תורתך

צבי הירש ארנשטיין