הגאון ר' צבי הירש חיות ב"ר מאיר זצ"ל [נפטר ל' תשרי תרט"ז] אב"ד ברודי בעל שו"ת מהרץ חיות (ח"ב סימן נ"ג הסכמות לספר משנת תרי"ג)
החמיר מאוד, (אף על הפנויות), והבין שאף השלה"ג והדרכי משה והמג"א לא התירו בפאה אלא היוצאת חוץ לצמתן, ואף בזה לא ערב ליבו להתיר. ואף בשיער היוצא חוץ לצמתן לא התיר אלא לבתולות.
"לכבוד ה"ה הרב המופלג הישיש מוה' משה מאיר נ"י מו"צ דק"ק טיסמניץ:
נדון אשר שאלני הנהו נשי דידן אשר חדשים מקרוב באו שהנהיגו לקשט את ראשם בפאה נכרית (שייטעל) הנה ידע רו"מ כי מחלוקת ישנה היא בין גדולי הפוסקים מובא בבאר שבע (סימן ח"י) שהביא דברי הרב שלטי הגיבורים במסכת שבת פרק במה אשה על המשנה דיוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר, וז"ל "יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן [מכאן למד הרב שהשלטי הגיבורים לא מדבר אלא על מקום קליעת שיערן דהיינו שיערן שחוץ לצמתן, וגם בזה לא התיר אלא בפאה נכרית. העורך] נושאות שערות חברותיהן (שקורין קרינאל"ו בלע"ז), מההיא דשנינו פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (ע"ב), שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים, כי פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער, והתם באשה נשואה מיירי כו' ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית [הקלועה כנ"ל. העורך], דאם כן מאי אהני אותו קישוט, הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות". עכ"ל
וכ"כ הרב בהגהותיו על ש"ס (נזיר כ"ח ע"ב). דקאמר דר"מ אומר אפילו תגלחת טהרה יפר מפני דיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת, ות"ק סבר דאפשר בפאה נכרית, וכ' שם נראה לי מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשן עכ"ל
והנה הרב באר שבע הביא בשם מהר"י מינץ השיג עליו דכל אלו המקומות מיירי דפאה נכרית מכוסה תחת הרדיד, אבל מגולה ודאי אסור והאריך עוד לומר דבפאה נכרית נאמר במשנה דיוצאת לחצר, ובחצר אפילו בשער שלה ממש ליכא דת יהודית כמו דאיתא בגמ' (כתובות ע"ב ע"א) [המחבר הביא את הבאר שבע שכתב דמיירי בחצר ונראה בהמשך שהוא מסכים עם זה. העורך]
והנה הרב דרכי משה והרב המגן אברהם או"ח סי' ע"ה התירו בפאה נכרית, ע"ש שכתבו דשערות של נשים שדרכן לצאת חוץ לצמתן וכ"ש שער נכריות [הרב מכאן מבין שהדרכי משה והמג"א מדברים בפאה שיוצאת חוץ לצמתן. העורך] אפילו דרכה לכסות מותר לקרות ק"ש כנגד אותו השער, ועיין עטרת זקנים שם שכתב כי דברי הרמ"א אמורים ע"פ הגהת שלטי הגיבורים בשבת פרק במה אשה דלא אמרו שער באשה ערוה, דוקא באותן הדבוקות לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש, והוסיף עוד דאפילו חתכה שער של עצמה וחברה אחר כך בראשה, אין כאן משום פרועת ראש, והרב הלבוש חולק בזה דדוקא פאה מאשה אחרת מותר, אבל שער עצמה אפילו חתכה אותם, ואחר כך שמה על ראשה זה בכלל פרוע ראש ע"ש.
והנה המג"א הביא גם כן דברי הבאר שבע והגאון מהר"י מינץ שאסרו, ובכל זאת חלק עליהם והתיר לכתחילה עיין או"ח סימן ע"ה ס"ק ה', אולם הראיה שהביא יוצאה אשה בחוטי שער אין ראיה דשם פרש"י חוטי שער שקולעת בהם שערה [כלומר וודאי מיירי בבתולה כי שערה ממש נמי גלוי. העורך] אבל כוונתו על כרחך על סיפא דמשנה הנזכרת, דיוצאת בפאה נכרית, דהרי אמרו שלא תתגנה על בעלה, ראינו דנשואה גם כן מותרת.
וע"ד הרב באר שבע כתב המג"א דדברי דיחוי הם, והיינו כי כל הסוגיא מפאה נכרית מיירי דוקא היכא דכל הראש מכוסה בפאה נכרית ואין על הראש שום סבכה או שאר דברים רק מגולה כולו ובכה"ג מותר, [בחצר דווקא וכמו שהביא לעיל מהרב באר שבע .העורך] דשער עצמו בכה"ג אסור מהתורה כדאמרינן בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ב) מהך דופרע את ראש האשה, ובזה [פאה מגולה בכל הראש. העורך] ליכא מאן דפליג, [שאסור ברה"ר, והש"ג דיבר בשיער קלוע היינו פאה שחוץ לצמתה וכן הרמ"א והמג"א לא התירו פאה אלא מכ"ש שיער שחוץ לצמתן. העורך] אכן בשערות התלויות חוץ לצמתן לשיטת רמ"א ליכא איסור בשער עצמו, מכ"ש בפאה נכרית. [גם כאן רואים שהרב מבין שהרמ"א מתיר בפאה נכרית דוקא היוצאת חוץ לצמתן. העורך]
ועיין בספר מור וקציעה להגאון יעב"ץ או"ח סימן ע"ה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן מ"ט דגם אלו האוסרין פאה נכרית לא אסרו אותן רק על משך כל הראש, אבל אם הראש מכוסה ברדיד או במטפחת, רק שערות של נכריות [פאה נכרית] קלועות [חוץ לצמתן. העורך] תלויות למטה ליכא איסור. [הרב הביא את התשובה מאהבה לראייה לדבריו ולומר שהיעב"ץ והבאר שבע שאסרו לא אסרו אלא משך כל הראש, ורצונו לומר שהם לא הבינו את השלטי גיבורים שבאמת אף הוא לא התכוון להתיר אלא קליעתה שחוץ לצמתה. העורך]
וביותר מבואר כן בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה מרומז במג"א סימן ע"ה (אות ד') בקצרה והנני מעתיק לפניו כל דבריו מה שנוגע לענין שלנו וז"ל "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו לפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו.
תשובה איברא דאין בית מיחוש לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו ואפילו לק"ש. וההיא דשער באשה ערוה לא מיירי אלא בשער שדרך האשה לכסותו דומיא דטפח וכו' אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר ואפי' לק"ש כדפרישית וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן כתב רבי' אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאי' רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור ע"כ. וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לק"ש פי' הראב"ד ז"ל דאיפשר במקום צנוע שבה ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערוה הוא אפי' לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד ובאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה ע"כ. וכן נמי כתב בעל אורחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם ואין זה צריך לפנים דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל אדרבה שהתירוהו בפירוש ואפילו לק"ש והעידו שנהגו לגלותו ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל ואיפש' דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא רב אמר בת צדעא שנ' אם אשכחך ירושלם וגומ' ופירש בעל הערוך ז"ל דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף וכו' וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר וכו' וכל מה שתמצא בספר הזוהר מקפיד על גלוי שער האשה איפשר דבשער שדרכה לכסותו משתעי דבגמר' סתמא נמי קאמר ואמרינן דלא איתמר אלא במה שדרכה לכסות ולק"ש. ואם יש דבר אחר אנן אתלמודא ואמנהגא סמכינן. ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו וכו' ואלא מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור דשער קרייה רחמנא נמי דכתיב יגלח את כל שערו וגו' ואת גבות עיניו וכו' וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות איך עלה בלבו לאוסרו ואף אם היה אסור דאפילו באיסורא דאוריתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" וכו' עכ"ל הרב מהר"מ אלשקר בנוגע לעניינינו
הנך רואה אף שהפריז הרב הנ"ל על המידה להקל אף בשער אשה עצמה בקלועות התלויות מהראש ולמטה, לא הקיל רק מפני שבארץ ישמעאל היו נוהגין היתר, ועל ידי זה מקרי שיער שדרכן להגלות ואין דבר זה גורם להרהור, כיון שבכל עת נוהגים ככה, ודבר התדיר אינו פועל על כח הדמיון, ואין כאן שום חשש רחוק שיצא מכשול מזה, אבל במדינתו וגם במדינת אשכנז, אשר מאז נהגו לכסות כל השער ולא היו נוהגים מעולם בהיתר השערות התלויות חוץ לצמתן, הוי כדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור משום צניעות, אי אתה רשאי לבטל מנהגם, והר"מ אלשקר לא התיר רק לארצות ישמעאלים, אבל במדינות אדום לא רצה להתיר כיון שנהגו איסור מאז, ובפרט כיון שנוהגים כן מימים קדמונים שוב נקרא שער שאין דרכן לגלות ואסור לקרות ק"ש כנגדן.
ועיין גם כן שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן ק"ג) בענין הארוסות אם מותרות בגלוי שיער או נחשבת כבתולה דמותרת, כמו שמוכח במשנה (רפ"ב דכתובות) יוצאת בהינומא וראשה פרוע
על כל פנים לענין המנהג שנהגו אצלנו מאז, שוב אם שערות כל ראשה מגולות אסור מן התורה, ואם מכוסה השערות במטפחת רק נחסר הרדיד אסור משום דת יהודית, ובאותן הקצוות והקלועות התלויות על הכתף וראשה מכוסה מותרים בבתולה והרמב"ם דאסר בפנויות היינו בשיער הראש, אבל לא בשיער הקצוות התלויות למטה דמשום מנהג גם כן ליכא, ונוהגים כן כל בתולות ישראל הכשרות אבל באלמנות וגרושות ומכ"ש בנשואות גם באלו השערות הקצוות התלויות גם כן אסורות, כיון שנהגו כן במדינתינו מני אז, אסור להקל ובפרט ע"פ הזוהר אסור כל גלוי שיער קצת, וכבר הביאו הפוסקים מהך דש"ס (יומא מ"ז ע"א) דקמחית זכתה שיהיו שני בניה משמשין בכהונה גדולה ביום אחד, רק ע"י צניעותה שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה:
והנה ראיתי לעורר כאן הערה חדשה מהא דמצינו (כתובות ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון, כיון שראתה את ר' יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה וכו' אף על גב דהיתה אלמנה כמו שנזכר שם שזכר שחתם על כתובתה ע"ש.
והנה משם אין ראיה דאפשר דהיתה ארוסה וארוסה אינה אסורה רק בשערות הראש אבל לא בשערות התלויות מבעד לצמתן, אכן ראיתי בשו"ת חות יאיר (סימן קצ"ו) דבתולה שנתקדשה אף על גב דלא נכנסה לחופה, יש לה לילך בכיסוי הראש ע"ש, אולם מההוא עובדא דבתו של נקדימון בן גוריון תיובתא להרב חות יאיר, אבל לפי שיטת הר"מ אלשקר דבשער נכרית [כוונתו אשה נכרית שלא מארצות אדום כנ"ל, ולא לשער פאה נכרית, דמהר"ם אלשקר דיבר בשיער עצמה כמו שהרב כתב לעיל וכן בסמוך הוא מזכיר פאה נכרית. העורך] מותר היכא שתלויין חוץ לצמתן, א"כ גם עובדא זו אפשר לאוקמי בכה"ג או בפאה נכרית, על כל פנים הענין מבת נקדימון בן גוריון הוא הערה חדשה לא ראיתי לשום מחבר שיתעורר בזה. ועיין ישועות יעקב (סימן ע"ה) שהחזיק גם כן דברי השלטי הגיבורים והסיר השגת הרב באר שבע מעליו:
עוד יש להתעורר על שיטת המג"א שם (ס"ק ג) דהקשה על שיטת הרמב"ם (פכ"א מהלכות איסורי ביאה) דכתב לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחד פנויות ואחד אשת איש, ומשמע דגם בתולות אסורות דאל"כ הוה ליה לפרש דפנויות היינו אלמנות, [זה לשון המג"א "קשה דבא"ע סי' כ"א ס"א כ' לא תלכנה בנות ישראל פרועו' ראש בשוק א' פנויות וא' אשת איש וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהא"ב ועוד דאי' בכתובות רפ"ב אם יצאה בהינומ' וראשה פרועה זהו סי' שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא"כ ה"ל לפרש וי"ל דפרוע' ראש דכתב בא"ע היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפי' בפנויה וכן פירש"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרי מדאוריי' דא"ת דקרא איירי גם בפנויה א"כ גם בגילוי הראש תהא אסור' לילך דמהכא ילפינן בכתובות פ"ז שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אלא ע"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמדת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן"] ודעת התוס' (נדרים ל ע"א) נשים כלהו מכסו ואין מכוּנים בשם שחורי הראש וכתב התוס' קטנים לעולם מגלי בין זכרים בין נקבות ואפי' נקבות קטנות שאינם נשואות, רגילות יפה בגלוי הראש, וממשנה פ"ב דכתובות "יוצאת בהינומא וראשה פרוע" משמע דבתולה מותר, וכתב דפרועת ראש שאסר הרמב"ם היינו סותרות קליעת שערן, דזה אסור אפילו בפנויה ע"ש, וע"כ הא דאמרו שם וקלתה שפיר דמי דאינו אסור מדת משה אלא מדת יהודית, היינו קליעת שערן דבכה"ג בא"א אינו רק דת יהודית לבד, ובתולות מותרות ע"ש, אבל בסוטה ראינו דאמרו (סוטה ט' ע"א) היא קלעה שערה לפיכך כהן סותר את שערה, וע"כ הך דקלעה את שערה לא עברה בזה על דת יהודית, דבעברה על דת יהודית שוב אינה שותה (סוטה כ"ה ע"א) דהרי בלא"ה אסורה עליו, אע"כ דבקליעת שיער אף באשת איש ליכא דת יהודית גם כן כשיטת הר"ם אלשקר, דע"כ א"א לפרש היא קלעה את שערה היינו תחת השבכה, הנה חוץ מזה דבזה האופן אין כאן איסור כלל, יוקשה עוד יותר דהרי עשתה להתקשט לפני הנואף, ותחת הסבכה לא הוה קישוט.
ואולם לשיטת הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה סימן ע"ה ושיטת הרב תשובה מאהבה לא קשיא מידי, דאשת איש ואלמנה אסורין בראש מגולה מדאורייתא ובתולה גם כן, אבל בראש מכוסה רק שהשערות תלויות על כתפיהון אם אשת איש ואלמנה, אסור מדת יהודית ובתולה מותרת, ואין חילוק בין קלועות או לא, והך דסוטה היא קלעה את שערה היינו דמנהגה היה כן, אבל לא התרה בה על זה, ובעוברת הדת צריכה התראה.
וגם דברי מהר"מ אלשקר אפשר להתפרש דבפנויות מיירי, אבל באשת איש אפשר דמודה דאסור אפילו באותן שערות התלויות מבעד לצמתן.
אכן בפאה נכרית, אם כל הראש מכוסה, ורק קצת משערות נכרית המה עודפות על המצח מבעד לצמתן אפשר באמת דמותר ובכל זאת אע"ג דהרמ"א והמג"א הסכימו לדעת הש"ג להתיר בפאה נכרית [שמחוץ לצמתן. העורך], בכל זאת כיוון דנהגו העם לאסור כל גלוי שער באשה, לא ערב לבי להתיר.
ובפרט ראיתי שהתעורר הרב מהו' ברוך ייטלס ז"ל השואל בשו"ת תשובה מאהבה חששא אחרת, כיון דאותן השערות יבואו ע"פ הרוב מן המתים ומת אסור בהנאה אף מת עכו"ם, ועיין בספר ישועות יעקב סימן ע"ה, "הנה בעיקר הדבר אם מת עכו"ם אסור בהנאה, תליא בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א וכן אם שער המת אסור בהנאה או לא ועיין משנה למלך פי"ד מהלכות אבל, לעניין מומיא שהאריך הרחיב בפינה זו, אם מת עכו"ם בכלל אסור או מותר בהנאה, ובשערות ידענו כי בארץ בריטניה העניות מגלחות שערותיהן ומוכרות לעשירים להשביר רעבונם וכן בצרפת, והרופאים מזהירים שלא לקחת שערות מן המתים, כי יתרבו חולאים עי"ז, ועוד כיון דכללא כייל לנו גדולי המחברים והרב מהרי"ט ופר"ח בכללי הספקות בראשם כי ספקא דפלוגתא נכנס גם כן בכלל ס"ס, וכאן גם כן יש ספק ספיקא, ספק לא באו שערות אלו מן המתים, ואת"ל כי מן המתים באו בכל זאת אולי הלכה כרשב"א דמת עכו"ם מותר בהנאה, ואת"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה דלמא הלכה כהרמב"ם דשערות של מת מותר בהנאה.
ובכל זאת כיון שכבר נהגו במדינתנו להיות נזהרים בפינה זו, [פאה נכרית, מכוסה בסבכה באופן שמתגלה מעט מהמצח. העורך] ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות, וראוי להוכיחם ולהחזירן למנהגם הקודם, אכן אם יבין רו"מ כי לא ישמעו אליו אזי יעלים עיניו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע:
צבי הירש חיות.
