הגאון ר' ישראל ליפשיץ (ליפשיטץ) ב"ר גדליהו זצ"ל

שהיה אב"ד בכמה קהלות קדושות ובסוף ימיו אב"ד בק"ק שאטטלאנד, ווינבערג, לאנגפוהד והמדינה בדאנציג

בספרו תפארת ישראל. (יכין אות מ"ז, בועז אות א נדפס בדאנציג שנת תר"ד) אסר פאה שאינה ניכרת מטעם מראית העין דמחזי כפרועת ראש וכתב שמה שתוס כתב שמותר לצאת בפאה נכרית לרה"ר היינו בפאה ניכרת שמבינים שאין זה שיערה

כתב על המשנה שבת (פ"ו מ"ה) "יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בכבול ובפאה נכרית לחצר" וז"ל:

פאה נכרית - "פאלשע טוער", וקשיא לי הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפילו בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהודית הוה (כבית שמואל אבן העזר סימן קט"ו ^אסק"ט). והרי אפילו באיסור דרבנן אסור משום מראית העין (כאורח חיים סימן ש"ה סעיף ^בי"א, וסימן תרע"א [הלכות חנוכה] סעיף ^גח', וביורה דעה סימן פ"ז בש"ך ^דס"ק ו)

ואין לומר דהכא בבתולה מיירי, דהרי בש"ס (דף ס"ד ע"ב) קאמר הטעם שהתירו לה אלו, שלא תתגנה על בעלה,

וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה, וע"י שיתעבה השבכה תראה כבעלת בשר, וכמו כן צ"ל ביבמות (^הקט"ז ע"ב) ע"ש. ובכה"ג [מכוסים בשבכה] אפילו ברה"ר שרי, דומיא דנזמי אוזן לעיל י"ב, זהו דוחק.

ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעים בו דשרי (כבית שמואל שם) ובהא מיושב קושיית תוס' במכלתין (דף נ"ז ע"ב ד"ה ^ואי) דלמה לא נקט ברישא דברה"ר אסור פאה, ולדברינו מיושב שפיר, דלהכי לא נקט לה התם משום דבלא זה אסיר, מיהו לדברי תוס שם, נ"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט, וניכר ע"י השבכה שאינן שערותיה. [אמר העורך משמע שגם בזמנם הפאות לא היו ניכרות, וכל איסורו הוא משום דלא ניכר דהא מעמיד את התוס' בניכר ע"י השבכה שיוצאת מתחת, ואז שרי לצאת ביום חול]

ועיין מגן אברהם סימן ע"ה סק"ה, ועטרת זקנים סימן ע"ה סק"ג, ואשל אברהם סימן ע"ה סק"ה, ותשובות באר שבע סימן י"ח ובדרכי משה אורח חיים סימן ש"ג אות ו', ובמשבצות זהב שם סק"ט, ובשלטי גיבורים כאן בפרקין שבת כ"ט ע"ב בדפי הרי"ף.    

 ^א וז"ל הבית שמואל שם: וראשה פרוע - הכלל הוא ברה"ר וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה, ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית, ובחצר שאין רבים בוקעים, לפרש"י ותו, ליכא איסור אפילו פרוע לגמרי, ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית, וקלתה מותר, אבל בסמ"ג הביא ירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי וכ"כ בשלטי גיבורים, ולכאורה משמע דיש דת יהודית, ויוצאה בלא כתובה דהא תני' היוצאת בקפלוטות היינו רדיד אין בו משום פריעת הראש בחצר אבל במבוי יש בו משום פריעת הראש היינו דת יהודית.

א"כ בחצר אי לאו משום כסוי יש בו ג"כ משום פריעת הראש והוי דת יהודית, ואפשר לענין כתובה קי"ל כסוגיא שלנו, מיהו לענין איסור י"ל אף סוגי' שלנו ס"ל דאסור וקושית המקשן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' י"ל כמ"ש בב"ח וכן הוא דעת הטור ועיין בד"מ ועיין לקמן:

 ^ב וז"ל השולחן ערוך שם: ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה. (וכתב מגן אברהם שם ס"ק ו' הטעם "דמחזי שמוליכו בשוק למכור")

 ^ג וז"ל השלחן ערוך שם: חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד ואם שני הפתחים ברוח אחד די לו באחד מהם. (וכתב מגן אברהם שם ס"ק יב הטעם "שיאמרו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא אדליק אבל כשהם מרוח א' חזי ליה")

^ד וז"ל הש"ך שם "ונהגו לעשות חלב משקדים כו' הואיל כו' - כלומר ולא דמי לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים, דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הילכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שאסור מדאורייתא אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן וליכא למיחש למראית העין.

ולכן בשר בהמה בחלב שהוא אסור מדאורייתא יש להניח אצלו שקדים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא חלב ממש וכ"כ בת"ח שם סוף כלל ס"ב ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאי לאו הכי אפילו בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא וא"צ להניח שקדים וכן מוכח בת"ח שם להדיא ע"ש ובסימני ת"ח

אבל מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ב למד מהך דדם דגים דבפורים וכיוצא בו שרגילים לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים אצלו בתוכן ובצידן להיכירא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפי' מדרבנן כר"י הגלילי עכ"ל וכן הסכימו האחרונים וכן נלפע"ד

שוב בא לידי ס' באר שבע ומצאתי שפסק נמי הכי, דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי ומהם בש"ס פרק במה בהמה (דף נ"ד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפ' במה אשה (סוף דף ס"ד) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ח סי' ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בא"ח ובח"מ ס"ס רל"ה וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אע"פ (דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למראית העין והכי משמע בדוכתי טובי:

^ה וז"ל הגמ' "ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה: ספדי בעלך, קרעי מאניך, סתרי מזייך" שלימדו אותה לבכות על בעלה, לקרוע בגדיה ולסתור שיערה בכדי שיאמינו לה שבעלה מת ע"ש ורצונו לומר דמוכרח לומר שבית דין חשיב חצר שלא בוקעים בו רבים ולכן שרי לה לנהוג כך [ועיין בראב"ן שאלות ותשובות (בתחילת הספר) סימן צה אות ז. דאין לחוש נמי להירהור של המביטים בה דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה להכי חייש להירהורא, ואע"פ ששערה נראה כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להירהורא. אי נמי סוטה אשת איש חייש להירהורא, הכא פנויה (דבאה להעיד שבעלה מת) לית לן בהירהור.]

^ו וז"ל התוספות שם "וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול, דאין יוצאין בה לרה"ר, ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר, דודאי משלפה משום דמחכו עלה"