הגאון ר' אלעזר לפעקלס זצ"ל בעל שו"ת תשובה מאהבה.

[נולד בפראג בשנת תקי"ד ונפטר שם בשנת תקפ"ו.]

חלק א סימן מ"ז הוא לרבי ברוך ייטלס פתח קישור וסימן מ"ח אשר לפנינו הוא תשובה להנ"ל

כתב בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן מח נדפס שנת תקס"ט) "ידע מעלתו נ"י, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה אין זה דבר חדש, אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במס' שבת ובמס' נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמונים טרם אשר הש"ג מצא להם היתר, ובא זה ולימד על זה זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור עפ"י ראיותיו, וכן נכון הדבר לעשות ולכפר וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשייהו על קידוש ה', ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו ושרים לא עצרו במילים ובשוטים שלא תהיינה עוברות על דת". וחלק על הבאר שבע ומוהר"י קצינאילנבוגין שהפאה שהוזכרה בגמ' מיירי במגולה ולא במכוסה תחת השבכה, וכתב שאף דאין ראיה לשלטי גיבורים דאפשר שהגמ' מיירי בחצר עכ"פ אין גם ראייה לאיסור דהגמ' שם לעניין שבת מיירי וכבר נהגו לילך הנשים לילך בפאה נכרית, אח"כ כתב דאפשר שהשלטי גיבורים מיירי בפאה שחוץ לצמתן, אח"כ דחה ראייה נוספת של הבאר שבע שהביא מנדרים וגם מה שכתב הבאר שבע דבעינן ב' כיסויים וכו', כתב "הס ולא להזכיר להיות מצוה או רשות לגרש בנות ישראל ולהיות יוצאות בלא כתובה בסברות כרסיות להמציא שהן עוברות על דת יהודית בדברים שאינם מפורשים בגמרא והראשונים" אח"כ הביא כמה ראיות להקל ולכסות שערות ראשה פאה נכרית, אמנם לבסוף כתב דנראה להחמיר משום מראית העין דנראית כעוברת על דת, (וכן בשיער היוצא חוץ לצמתן כתב להחמיר משום קמחית והזוהר) וכתב שאפשר שהש"ג הרמ"א מג"א ופמ"ג לא התירו אלא פאה היוצאת חוץ לצמתן, ולכן "אין דעתי נוטה כלל להקל והוא עכ"פ כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור"   

ב"ה שבעה באדר השני תקס"ז ל' פראג

צלותא דר' אלעזר שתשכן בפורינו אהבה ואחוה שלום ורעות ויצמיח ישועות לאיש האמונות והדיעות, ויבין שמועות כבוד ידידי וריעי כאח לי מחותני הרב הגדול החריף המופלג מוה' ברוך יוצרך יחננך ושעתך תרמונך אכי"ר.

הנה שאלת איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ע"ד פאות נכריות אשר חדשים מקרוב מקילי' נשי' נשואות ומעלתו הרב נ"י הרחיב באר רחובות בפלפול עצום ורב להחמיר בה מאד וחפר בארות מים חיים נובעי' ממקור ברוך ונוזלים מתוך באר שבע סי' ח"י אשר שם נשבעו שניהם הגאון המחבר והגאון מוהר"י קצינאילנבוגין ויוצאי' בכלי זיין בחרב ובחנית עם שלטי גבורים ומסכימי' אשר לא תאבה ולא תשמע להקל כי הדברים בטלים הבל הבלים והמה דברי שגגה היוצאי' מלפני שלטי גבורים במס' שבת דף ס"ד ע"ב ובמס' נזיר דף כ"ח ע"ב.

אהובי ידידי נר"ו כבר נשאלתי ע"ז מאת גביר אחד ירא וחרד על דבר ה' על אודות אשתו הגבירה אם יש היתר לצאת בפאה זו והוא כמו חמש עשרה שנים ולא הוריתי בזה לא לאיסור ולא להיתר ◄ונשאלה שאלה זו למופלג אחד מגדולי עירנו והוא הי' מופלג בתורה וביראת חטא והורה אז להקל והמורה ההוא הי' מפורסם לאחד מיראי הוראה ואני לא רציתי אז להזדקק בהוראה זו מטעם הכמוס עמדי ולא הרהרתי אחר המורה כי מסתמא הורה כדת של תורה כי איתמחי גברא רבא ואיתמחי הוראתו יראתו קודמת לחכמתו ועתה אחרי רואי שמכ"ת נוטה להחמיר ושאל מני לידע ולהודיע אנה דעתי העני' חשבה, יודע אני בעצמי שאין אני כדי להורות ושלא לעבור על דברי חברי ואיש ברית אוהבי האמתי שמתי אל לבי לעיין קצת אבל לא להלכה ולא למעשה לא להקל לא להחמיר ולא בדרך פלפול כ"א בדברים פשוטי' הנלע"ד ומה שהרהרו רעיוני במחזה כתבתי זה אחר זה בלי סדר נאות וה' יצילני משגיאות ויגל עיני ואביטה נפלאות.

ידע מעלתו נ"י מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה אין זה דבר חדש אלא כבר הי' לעולמים כן נראה מפשט לשון הש"ג במס' שבת ובמס' נזיר ◄שכבר נהגו להקל משנים קדמונים טרם אשר הש"ג מצא להם היתר ובא זה ולימד על זה זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור עפ"י ראיותיו וכן נכון הדבר לעשות ולכפר וללמד זכות על נשים כשרות ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשייהו על ק"ה אלו היו בכלל עוברות על דת יהודית גדולי הדור לא החרישו ושרים לא היו עצרו במלים ובשוטים שלא תהיינה עוברות על דת.

ואבוא היום על העיון ז"ל הש"ג פ' במה אשה במתני' בכבול ובפיאה נכרית לחצר ראה ע"ז להביא ראי' סמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קר"ינאלו בלע"ז מההיא דשנינו בפ' במה אשה יוצאת דף ס"ד שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופירשו המפורשים כי פאה נכרית מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתני' מדקאמר בגמרא דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי והאי פאה נכרית הוי ממש כעין קר"ינאלו משמע להדי' שמותרת בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשר ממש כו' עכ"ל.

והגאונים הנ"ל [הבאר שבע ומוהר"י קצינאילנבוגין] חולקי' עליו ואומרים שהדבר פשוט יותר מכבעית' בכותחא דמתני' מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד עייש"ה שהאריכו

ולענ"ד אין הדבר פשוט כ"כ כי הנה המתני' נקטה תרי בבי לא ראי זה כראי זה בבא הראשונה יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה ובין משל חברתה כו' והוא אפילו לר"ה ובבא תנינא בכבול ופאה נכרית לחצר ורישא נקט חוטי שער ובסיפא נקט פאה נכרית ונראה הנה בבא דרישא ודאי מיירי בשערות שעושין תחת השבכה וכן נראה מפירש"י ד"ה בחוטי שער שקולעת בהן שערה עכ"ל ובודאי לא תצא בראשה פרוע שאסור מה"ת וכן מוכח מהסוגיא לעיל דף נ"ז ע"ב דכ"ע מודים של שער אינו חוצץ מהך מתני' יוצאה אשה בחוטי שער כו' ומדהוכיח דאינו חוצץ ע"כ מיירי שהשערות מעורבבות ומקושרות עם שערותיה ואפ"ה אינן חוצצן דלא מהדקי היטיב וכן נראה מדברי רש"י דף נ"ז ע"א ד"ה של צמר וכ"כ הרמב"ם בפ"ז המשנה יוצאה אשה בחוטי שער כי חוטי שער אפילו קשרן על מצחן קשר מהודק אינה חוצצת לפי שהמים נכנסי' בהם ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר בארנו בראש הפרק עכ"ל וכ"כ ריש פ"ט ממסכת מקואו' והלכה כר"י בחוטי שער אפילו קשרן על ראשו תכלית הקשר עכ"ל (וצל"ע הלכה מכלל דפליגי הא חכמים מודים בשער לר"י כמבואר במס' שבת דף נ"ז ע"ב ועיין בפירוש הר"ש) וכן נראה להוכיח מדקאמר התלמודא שם דף ס"ד ע"ב אבל חברתה דמאיס כו' וכ' הרמב"ם בפירוש המשנה שמא יש לה לחבירתה בראשה חולי הנקרא חולי שועל והוא מריטת השער כו' עכ"ל פי' וחוששת גם היא שתבא לידי חולי זו ונראה פשוט דזה מיירי אם השערות האלו מקולעות עם שערותיה אשר תחת השבכה אבל אם השבכה מפסקת בין שערותיה לאלו שערות חששה רחוקה היא לחוש עכ"פ מכל הלין נשמע דהך בבא יוצאה אשה בחוטי שער מיירי תחת השבכה ויש בזה קצת קישוט לנשים והולכות בהן בכל עת ובכל שעה.

אבל בבא דסיפא פאה נכרית פירש"י קליעת שער תלושה וצוברתה על שער עם קליעתה שתראה בעלת שער עכ"ל והרמב"ם בפי' המשנה כתב ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער עכ"ל הנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רק ההבדל אשר בין רש"י להרמב"ם בציור השבכה שנעשה מפאה נכרית דפירש"י עשתה השבכה כמין קליעה משערות תלושות והיתה לה כמו מגבעת ולא היה בשבכה זו שום דבר אחר זולת הכל נעשה ע"י שערות תלושות לבדנה וצוברת' על שער ראשה עם קלועה זו בעבור שתראה בעל' שער (ולא כמו שעלה על דעת מעלתו הרב נ"י שהשערות ראשה נראין ביניהן שנטל מקצת פאה וזרק על שער ראשה אלא מכוסין היטיב עם שבכה זו של שערות תלושות ולכך דקדק רש"י וצוברת' על שער כו') ולפירוש הרמב"ם לא נעשתה שבכה זו משערות תלושות לבדן זולת שהיה דבוקות במגבעת ותשים אותה על ראשה אבל מבין שניהם יחדו נראה לומר דהך בבא מיירי שבקליעת פאה זו שערות תכסה שער ראשה אבל אינה נושאת אותה בכל עת כי הוא זה קישוט נאה וההבדל הוא בין שתי בבות אלו כך בבא דרישא שהשערות תחת השבכה ומקולעות עם שערותיה ורדיד עליהן ולא חיישינן בזה דשלפא ומחוי כו' ויוצאות אף בר"ה ובבא דסיפא דפאה נכרית היא השבכה עצמה ובה תכסה כל שערותיה והיא עשוי לשאת באקראי בזו יש לחוש שמא שלפא כו' אלא חכמים הקילו בזה בחצר שלא תתגנה על בעלה.

ואי גם בבא זו מיירי תחת השבכה מה בין רישא לסיפא דברישא מותר אפילו לר"ה ובסיפא אינו אלא לחצר ומהו בינייהו את זה מתורתו של הרמב"ם למדתי כי לא על חנם נקט בפי' המשנה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי, כו' אלא להבדיל בין בבא דרישא לבבא דסיפא דוק ותשכח.

אמנם בשביל הא לא ארי' די"ל היא גופא אתי לאשמעינן דבפאה נכרית כזו שנראין השערות לכל אף שאינן שערותיה לא התירו אלא בחצר דוקא והטעם משום דאפילו בלא כסוי נמי אין בזה משום פריעת ראש כדאמר' בכתובו' דף ע"ב ע"ב וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלא בחצר ועיין בית שמואל אה"ע סי' קט"ו סק"ט וא"ת לענין שבת מיירי ולא לענין דת יהודית בדיני פרוע ראש אם כן ממילא בטלים גם דברי הש"ג כי לא מצא סעד וסמך מהך מתני' לנשים נשואות היוצאות בפאה נכרית מגולה דהמתני' לענין דיני שבת מיירי ולא לענין דת משה ויהודית גם משכחת בחצר שאין אנשים מצויי' דליכא איסור גילוי ראש ואיסור שבת איכא, ומשום כדי שלא תתגנה על בעלה התירו קישוט הזה ובזה יש לסתור מה שרצ' בעל שאילת יעב"ץ סי' ט' לתרץ קושי' תוספות במס' שבת דף נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלה תנן ואין להאריך.

עכ"פ הך מתני' לענ"ד לא כדברי באר שבע לא כדברי הש"ג כי לא נשמע פה היתר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית כמ"ש ולא כדברי באר שבע דסובר דהך בבא מיירי תחת השבכה וז"א דהך בבא בפאה נכרית מיירי בפאה מגולה כמ"ש אם כן לא סייעתא להיתר של בעל הש"ג הכא קאחזינא גם לא תיובתא קאחזינא ◄עכ"פ נראה שכבר נהגו נשים בפאה נכרית.

ועתה באתי לדון בדבר חדש מה בין בבא דרישא לבבא דסיפא והוא נכון לענ"ד דראוי לשית לב ברישא נקט חוטי שער ובסיפא פאה נכרית ולכך אני אומר רישא בסיפא שערותיה תחת השבכה ומה שלא התירו בסיפא אלא בחצר מיירי במה שעושין כמיני קליעות שערות משערות נכריות ויוצאות חוץ לצמתן ולכך נקראות בשם פאה נכרית כי הן בפאות ראשן ונראין כדמותן וכצלמן של פאות ראש' ובפאה זו חששו דלמא שלפא ומחוי כו' ואף שבשערות עצמן יאות להחמיר מאד אף באילו שיוצאות חוץ לצמתן דהכא אשכחן שם במס' שבת דף נ"ז ע"ב שהי' עושין כלי' פרוחי ופירש"י מצנפת קטנה לאחר קשוריה שקלעה ראשה וכסתה יש שערות קטנים שיוצאין חוץ לקשוריה והן נקראי' פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קשוריה ע"י מצנפת קצרה עכ"ל וגם בזוהר פרשת סוטה כתב וז"ל א"ר חזקי' תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתי דתתחזי משערא דרישא לבר כו' (ועיין עוד לקמן אי"ה) היינו בשערות עצמן הדביקות לבשרן ולא בפאה נכרית היוצאה חוץ לקשורים דהא מותר לקרות ק"ש נגד שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן מכ"ש באלו פאה נכרית ועיין בהגהות רמ"א א"ח סי' ע"ה סעיף ב' ◄ובזה נסתרו כל השגות אשר השיגו על בעל שלטי גבורים וכדבעינן למימר קמן אי"ה.

ואשר נדפס משמו במס' נזיר דף כ"א ע"ב וז"ל נראה לי היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהן עכ"ל גם ע"ז השיג בעל באר שבע דשם מיירי נמי תחת השבכה ומעלתו הרב נ"י הוכיח דע"כ שם בנזיר מיירי תחת השבכה והיה בר גילי' ובר מזלי' בזה עם בעל שאילת יעב"ץ סי' ט' שכתב עליו וז"ל ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתי' אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה ולדעת תוספות אפילו בשערה שרי דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה מכ"ש פאה נכרית ואי בר"ה ותחת קשוריה נמי פשיטא אלא ודאי בר"ה ובגלוי למעלה מקשוריה איירי דשרי ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית מנ"ל דבר"ה איירי ותדע דע"כ לא קמיירי בהכי דהא לא אתינן להכי אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשר באשה מגולחת וא"כ לר"מ אטו בשערה מי איכא למימר דשרא למיפק בי' לר"ה הא פריעת הראש דאורייתא אלא ודאי ה"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כ"כ מלגלות שערה, כשראשה נגלה ונראית קרחת והיא מתגנה עליו לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב שיר השירים ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה ולעולם בשוק יש איסור בפאה נכרית וגלוי וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה דבשוק אסירא מדת יהודית כדאית' בהמדיר עכ"ל אות באות מסתימת לשונו נראה דאישתמיטתי' דברי הספר באר שבע ודברי שלטי גבורים במס' שבת ולפ"מ שבארתי בחנם השיגו ◄דבעל ש"ג לא התיר אלא בפאות היוצאות מבין קשוריה ולכך דקדק בלשונו גם בנזיר שנשי' נשואות נותנות בראשיהן ולא אמר על ראשיהן ואף ר"מ דאמר שיכו' לומר אי אפשר באשה מגולחת אפילו בר"ה מיירי שהבעל חושש דלפעמים השבכה נעתקת ממקומה לרפיון קשוריה או לסבה אחרת ותהא נראית מגולחת בצדעים ומול עורף וגבה פדחת ות"ק ס"ל במקומות האלו אפשר בקלעי פאה נכרית כמ"ש ואין ענין כלל לאיסור פריעת ראש ודת יהודית ועיין עוד לקמן אי"ה.

דרך כלל ◄אם היתה כוונת הש"ג על פאות נכריות היוצאות חוץ לצמתן לנוי ולטוטפת בין עיני' וכיוצא בזה אין מקום כלל לכל השגות שהשיגו עליו, ומה דקמבעי לי' לר' יוסי בן חנן במס' סנהדרין דף קי"ב ע"א פאה נכרית של צדקניות מאי אי כגופא היא וניצל או כמלבושה היא ונשרף עיין שם היינו נמי שנעשתה הפאה ע"ד שכתבתי ולכך נסתפק אם הוא כמלבוש וכן נראה מדברי רש"י שם בד"ה פאה נכרית גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי כו' עכ"ל ואם כלל אמרו בפאה נכרית שצריכה להיות כלה תחת השבכה וזהו הנוי והקישוט א"כ גדיל למה אלא ע"כ שהי' נותנין פאה זו לנוי לפאת ראש כמ"ש וכן הוא נמי במה דאית' במס' עירוכין דף ז' ע"ב עייש"ה.

ומה שרצה בעל באר שבע להשיג מהא דאמרינן במס' נדרים דף למ"ד ע"ב הנודר משחורי ראש מותר בנשים שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים ומפרש בגמרא מ"ט אנשים זימנין דמיכסו וזמנין דמגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסו ופירש"י אבל נשים לעולם מיכסו שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים ע"כ ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפיאה נכרית מגולה כדי שתתקשט בשער לחוש עין הרואה כמו שעלה על דעת החכם הנזכר (היינו בעל ש"ג) אם כן קשה האיך אפשר לומר שאין נקראין שחורי ראש אלא אנשים ולא נשים מטעם דנשים עטופות בכל שעה על ראשן בלבנים הלא הא ליתא שהרי אין עטופות על ראשן בלבנים רק בשערות שחורות כיון שהולכות בפאה נכרית מגולה ואדרבה איפכא מסתברא כיון שאינן עטופו' על ראשן בלבנים רק בשערות שחורות הם נקראים שחורי ראש טפי מאנשים אלא מחוורתא כדפירשת' ותו לא מידי עכ"ל.

גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא התנא קאי במקום שלא נהגו נשים להיות עטופות בפאה נכרית בשערות שחורות ואזלינן בתר כוונת הנודר שלא כיון רק על האנשים כי הנשים עטופות ראשן בכל שעה בלבנים אבל במקום שנושאין נשים פאה נכרית שיש לומר כוונת הנודר משחורי ראש גם עליהן או במקום שכלם נקראים בשם שחורי ראש גם הנשים בכלל הנדר וז"ל הרמב"ם פרק ט' מה"ל נדרי' הלכה י"ט נדר משחורי ראש אסור בקרחים ובעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים ואם דרכם לקרות שחורי ראש לכל אסור בכל עכ"ל ועיין ש"ע י"ד סימן רי"ז סעיף ל"ז ועיין ט"ז שם והוא כלל גדול בנדרים דהולכים אחר כוונה אחר המקום אחר לשון בני אדם ותדע שדברי נכונים דאמרו שם הנודר משחורי ראש אסור בקרחים ופריך מאי טעמא ומסיק התלמודא מדלא קאמר מבעלי שער ופירש המפרש דאלו אמר מבעלי שער היה מותר בקרחין עכ"ל וקשה וכי לא משכחת נמי בקרוחין דעבדי להו קלעי שערות על ראשן (כמו פרוק"ן וטורי"ן) ומ"ט אם אמר מבעלי שער מותר בקרחין אלא או חדא מתרתי או באמת במקום שגם האנשים הולכים באלו קלעים גם המה בכלל הנדר או שידעינן דלשון בני אדם אין על אלו ה"ה נמי בפאה נכריות של נשים מכ"ש לפי מה שבארתי שפאה נכרית האמורה בכל מקום קווצת שער לנוי וכדומה אם כן י"ל מה דקאמר התלמודא אבל נשים לעולם מכסו היינו ראשן אבל פיאות אלו יוצאות מחוץ לשבכה.

ותדע דכן הוא דקאמר שם מ"ט פי' מותר בנשים וקאמ' התלמוד אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזמנן דמגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסו כו' וקשה מנ"ל להש"ס למימר אנשים זימנן דמגלו רישייהו הא אפילו אם האנשים דרכן תמיד לכסות רישייהו נמי נקראים שחורי ראש מפאת הפאו' ראש שנראין בהם אטו ברשיעי עסקינן כלם קציצי פאה אלא ע"כ מפאות אין ראי' שגם הנשים היו הולכות בפאה נכרית אם כן אדרבה יש הוכחה מהסוגיא זו שדרכן של נשים היו ללכת בפאה נכרית ועוד אמאי הנודר משחורי ראש מותר בנשים אפילו מבתולות הא בתולות יוצאות בפרוע ראש וזהו סימן הבתולה דיוצאות בהינומא וראשה פרוע כדאית' רפ"ב דכתובות ובפי' כתב הש"ע א"ח סי' ע"ה סעיף ב' אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש ועיי"ש במג"א ועיין אה"ע סי' כ"א סעיף ב' ובח"מ סק"ב וב"ש סק"ה אמנם לפמ"ש הרע"ב בפי' המשנה שם וראשה פרוע שערה על כתפה כך הי' נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה עכ"ל א"כ י"ל גם הבתולות היו דרכן לכסות ראשן אלא ההבדל הי' בין נשואה לבתולה כך הנשואה כל שערותיה מכוסות ולא יצאו מהן כלום אף חוץ לצמתן אבל בתולות שערותיהן יצאו לחוץ א"כ זה הדבר אשר דברתי דכוונת הנודר אינו אלא על למעלה בראש ולא על הצדעים והפאות והדבר ברור, ואין להאריך ואין ראי' מנדרים.

ואפילו אם יהיבנא להו כל דבריהם שאין ראיות בעל ש"ג חזקות כי שם במס' שבת ובמס' נזיר מיירי שהן מכוסות בשבכות ולא פרועות גם סביבם נשערה מאד שמדקדקים על חוט השערה ואין ראי' להיתר' עם כל זה גם על האיסור אין ראי' משם, חבי כמעט רגע אדבר על דיני פרוע ראש כי אתנהלה לאטי לרגל המלאכה עד אבוא אל אדוני שערה ואמרתי להעתיק לשון באר שבע אות באות

וז"ל: "איך יעלה על דעת שיהא מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה דהא לצאת בשער עצמה מגולה אסור מה"ת כדאית' פרק המדיר ראשה פרועה דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש כו' והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין ועוד דהא כתב הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות ואיזה דת יהודית הוא מנהג הצנועות שנהגו בנות ישראל יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אעפ"י ששערה מכוסה במטפחת כו' והטור אה"ע סי' קט"ו אחר שכתב ואיזהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף כו' חזר וכ' בשם הרמב"ם אעפ"י שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים כו' ואיכא למידק מאי חידוש איכא בדברי הרמב"ם האלה טפי מבדברי הטור גופי' המוקדמים ועל הרמב"ם גופיה איכא למידק למה כ' מטפחת במקום קלתה הנזכר בגמרא שפי' סל' ונראה לי דהרמב"ם בא לאשמועינן חידוש זה דלא סגי בקלת' לחוד שאינה מכסות לגמרי השערות שהרי הוא חלול בכמה מקומות שאינן קלועין יפה כמ"ש בהדיא בעל ת"ה סימן יו"ד אלא אף על פי שמכוסה במטפחת שהוא מכסה לגמרי השערות אפילו הכי לא סגי וכבר אפשר לומר דמטפחת דקאמר הרמב"ם ר"ל דעביד ביחוד לכיסוי השער ובא הרמב"ם לאשמועינן חידוש זה דלא מיבעיא דלא סגי בקלתה לחוד שיש בו תרתי גריעותא חדא דלא עביד ביחוד לכסוי השער אלא לתת בו פלך ופשתן כדפרש"י בפרק המדיר ועוד שאינה כסוי מעלי' מחמת שהוא מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות אלא אף על פי שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי שער וגם הוא כסוי מעליא שהיא מכסה לגמרי השערות ואפילו הכי לא סגי משום דשני כסוים גמורים בעינן ודעביד ביחוד לכסוי השער כמטפחת או שבכה והדומה לה ועל המטפחת רדיד משום דזה מנהג יהודית שנהגו בנות ישראל ולאו דוקא נקט הגמרא קלתה והשתא האיך יעלה על דעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת דעביד ביחוד לכסוי השער וגם הוא מכסה לגמרי השערות" עכ"ל.

◄הנה הדברים האלה אין הדעת סובלתן לומר ששער ראש האשה צריך כלי בתוך כלי, וצריך עיבוד לשמה דעביד ביחוד לשם כסוי ואיך יעלה על דעת שרבינו משה הוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד ולא עוד אלא שישתוק מגוף הדבר שנזכר בש"ס היינו קלתה ומנא ליה חידוש זה מאחר שלא נזכר בגמרא ועוד הס ולא להזכיר להיות מצוה או רשות לגרש בנות ישראל ולהיות יוצאות בלא כתובה בסברות כרסיות להמציא שהן עוברות על דת יהודית בדברים שאינם מפורשים בגמרא והראשונים.

ובאמת במחילת כבוד תורתו הקדושה שגה בזה כי המטפחת שנקט הרמב"ם היא נמי מעשה רשת כמו סל ומטפחת וקלתה אחת היא שאינם מכסים כל הראש והשערות נראות מתחתיהן וזה לשון הב"ח אה"ע ריש סימן קט"ו ופירש"י קלתה סל כו' ומדברי הרמב"ם נראה דפי' קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו שבכות ואפ"ה כיון שאין עליה רדיד פי' צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ"כ הערוך קלת וזהו שכתב הטור בשם הרמב"ם דלאו דוקא קלתה כפירש"י אלא ה"ה מטפחת וכל דבר שאינו מכסה כל השערות כדרך נשים אז הוי דת יהודית ועיין בית שמואל שם סק"ט והיינו דאמרי' בירושלמי סוף פרק המדיר רבי חייא בשם רבי יוחנן היוצאת בקפליטין שלה אין בהם משום ראשה פרועה הדא דתימר לחצר אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרועה כו' קפלוטין זה נמי כסוי שאינה מכסה כל השערות אבל על כל פנים אין בזה משום פרוע הראש ד"ת אלא ד"י ועיין ריא"ז פרק המדיר.

ומעתה נחזי אנן הנה לכאורה יש להביא ראי' להקל אם תכסה כל שערות ראשה בשבכה הנעשתה מקולעות שערות תלושות כי א. לא גרע כסוי זה ממה דאית' בש"ע או"ח סימן צ"א סעיף ד' כובעים הקלועים מקש חשיבא כסוי כו' ואף על גב דלענין פרוע ראש אשה יש סמך מה"ת היינו פרוע לגמרי אבל לא בקלתה והנה החמירו לענין פרועה ראש האיש דאסור לברך בבית כבשדה כי פריעת ראש אשה אינו אלא משום פריצות דגברי והיכא דלא שכיחי רבים כגון בחצר אין קפידא לדעת תוספות אפילו בלא קלתה אבל איסור גילוי ראש האיש משום קלות ראש כלפי שמיא להזכיר שם שמים שלא באימה וביראה אין חילוק בין בבית בין בשדה בין ביחיד ובין ברבים והשתא אם מהני כובעי' קלועים מקש לענין גלוי ראש איש ה"ה דמהני משערות קלועות לענין כסוי ראש האשה ועיין בשו"ת מהרא"י [תרומת הדשן] סימן יו"ד ב. ולא גרע כסוי זה מכסוי השם הכתוב על בשר אדם ונזדמן לו טבילה של מצוה ואסור לעמוד בפני השם ערום וכורך עליו גמי ולאו דוקא גמי ה"ה כל דבר כמבואר בהרמב"ם מהל' יסודי התורה פ"ז הלכה ו' ועוד ג. אי ס"ד פאה נכרית דהיינו כסוי משערות קלועות לא חשיבא כסוי דפריך הש"ס במסכת כתובות דף ע"ב ע"א ראשה פרועה דאורייתא ומשני מדאורייתא בקלתה שפיר דמי וד"י אפילו בקלתה נמי אסור ולא משני פאה נכרית מדאורייתא שפיר דמי וד"י בפאה נכרית נמי אסירי ומצאתי שכוונתי בזה להגאון בעל פרי מגדים על מג"א א"ח סימן ע"ה סק"ה והוכיח מזה דפאה נכרית שרי לגמרי ואין בזה משום דת יהודית.

אמנם מכ"ז לענ"ד אין ראי' מספקת להתיר הא כתב בעל אלי' רבה בא"ח סי' צ"א כובעי' הקלועים מקש חשיבא כסוי וה"ה שערות פרוקין (פאה נכרית) אך מפני מראית עין יש ליזהר א"כ י"ל שערות חמירא טפי מקלתה ומגמי על השם ומכובעי' הקלועי' מקש לענין ברכה כי בזה נראין כאלו הן עוברין על איסור תורה כאלו יוצאות בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל ויאות לעשות גדר בזה כי בסוף ילכו בשערות ראשן פרוע פרעות בלי כסוי כלל וגדר בזה אם השבכות מעשה שבכה והרדידים מעשה רשת והמטפחות והחריטים שנראין שערות ראשן והאיסור הוא מפאת דת יהודית ואפילו בשערות היוצאות בין קשוריה יש להחמיר ואף הנשים בימי התלמוד היו עושין לשערות אלו מצנפת קטנה והי' קורין לה כליא פרוחי כמ"ש למעלה ד"ה ועתה באתי כו' ויש להקפיד בזה מבית ומבחוץ ואמרו ז"ל במס' יומא דף מ"ז ע"א שבעה בני' הי' לקמחית וכלם שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שער כו' והזוהר כתב עוד שם וז"ל ואתתא דאפיקא משערה דרישא לבר לאתתקנא בי' גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשרי' בביתא ומאן גרים דא ההוא שערא דאתחזין מרישא לבר ומה בביתא האי כ"ש בשוקא וכ"ש חציפותא אחרא ובגין כך אשתך כגפן פורי' ארי שערא דרישא דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאיתגלייא ולאפגמא לה בגין כך בעי איתתא דאפילו טסירו דביתא לא יחמון שערא חד מרישא כ"ש לבר כו' פוק חמו' כמה פגימו גרים ההוא שערא דאיתתא גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה כו'.

כ"ז לענין שערות עצמן אפילו אותו שיוצאין חוץ לצמתן או אפילו שערות תלושות אם עושין כעין פרוק"ן (פאה נכרית) של האנשים ונראין כפרועי ראש אבל אותן הלובשות איסטמא למטה מן השבכה ועושין נמי כמין קליעת שערות משערות זרות דוגמת פאות ראש האיש בזה אפשר שבעל באר שבע לא החמיר מעולם כנראה מכל ראיותיו כמו שהבאתי למעלה וגם בעל שאילת יעב"ץ לא החמיר אלא בגובה הראש למעלה במקום שער דשייך פריעת ראש אבל למטה מן השבכה כעין פאות על צדעי ועל פדחת אינן אלא כשאר תכשיטין של חוץ ובפאה נכרית כזו מקיל המג"א א"ח סי' ע"ה סק"ה וכן משמעות רמ"א שם ועיין שם בד"מ סי' ש"ג וגם בעל פרי מגדים שהבאתי אפשר לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו וגם מורה שהורה להקל שהבאתי בפתח דברי אפשר שהקיל על דרך זה אבל לעשות קלעי שער כעין פרוק"ן (פאה נכרית) של האנשים אפשר גם הש"ג לא מצא סמך היתר כאשר בארתי למעלה אם כן כל הפוסקי' בחדא מחתא ולא פליגי כלם שפה אחת ודברים אחדים לכן לעשות קלועים משערות מכסין כל הראש ונראין כפרועי ראש ◄אין דעתי נוטה כלל להקל והוא עכ"פ כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומנהג זה היא עפ"י תלמידי חכמים הגאון מוהר"י קצינאילנבוגין והגאון בעל באר שבע והגאון מוה' יעב"ץ זצללה"ה אשר לדבריהם איסור גמור מכ"ש לפמ"ש שכל הפוסקים שוין בזה וגם הש"ג מן האוסרים אבל לעשות כמין פאות סביב ראשן תחת שתי שבכות נלע"ד להקל כמו שנאמר מכשרתו למעלה באופן אם יסכימו עמי ב"ד של שלשה בעלי תורה ובעלי יראה.

את זה כתבתי לדינא מה שנלע"ד אבל כבר הוכיח הנביא בהיותן יושבין על אדמתן ואמר יען כי גבהו בנות ציון ושפח ה' את קדקד בנות ציון ביום ההוא יסיר המטפחות והחריטים והצניפות והרדידים, צאו וראו יעקב אבינו ע"ה שאמר השם ית' אליו הנה אנכי עמך ושמרתיך וגומר ואמר לבניו למה תתראו אנו בתוך הגולה וכל הגירוש עד היום הזה מצרפת ספרד שפאניע פורטיגאל וכדומה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר כלן הי' מפאת הקנאה שמעוררות עלינו שלא ניכר בחוצות וברחובות בין איש יהודי לאחד השרים היושבים בראשונה במלכות והארכתי בס"ד בדרשות על רבות תכשיטי נשי' ואין כ"מ.

ומה שמעלתו הרב נ"י המציא איסור חדש שהשערות מפאת אלו באות מן המתים שכבר מתו ולא מן החיים אשר חיים עודנה ואסורות בהנאה ומראה כחו וגבורתו בפלפול נאה ומקובל ולא הניח דבר קטן וגדול שם הוא לא אוכל לעיין כעת כי רבו דעות בזה לאין מספר וכל ספרי הראשונים והאחרונים מלאים זיו ומפיקים נוגה בזה אם שערות מת אסורות בהנאה אם מת נכרי אסור בהנאה הללו אוסרין והללו מתירין כאשר זכרם מעלתו בעצמו ויעיין עוד בספר ברכי יוסף בי"ד סי' שמ"ט גם הוא אסף וקבץ הרבה דעות ויעיין בשאילת יעב"ץ סימן מ"א האוסרי' המה רבים בחכמה ובמנין והמתירין המה רבים בחכמה ובמנין ואחרי אשר כבר ישבו על מדוכה זו גדולי הראשוני' והאחרונים אין בריה קלה יתוש כמוני כדי להכריע במקום שבעלי תשובה עומדין דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואין להאריך גם לא אוכל לעיין זה ימים אחדי' כאות נפשי כי ראשי ראשי נאם ידידו.

ה"ק אלעזר פלעקלס. 

 
 וכתב עוד בתשובה מאהבה חלק ב סימן רכ"ב (על או"ח סימן ע"ה)

ע"ה סעיף בי"ת בהגהו"ת רמ"א וכ"ש שער נכרית וכו' עכ"ל. הארכתי תודה לאל בדברים נכונים בחבורי שם סימן מ"ז מ"ח:

שם גליון בעטרת זקנים בשם לבוש. שער של עצמה אף לאחר שנחתכו וחיברה בראשה כדי שתהא נראית בעלת שער אסור לקרוא קריאת שמע עכ"ל.

ולעניות דעתי כוונת הלבוש אינה כן וזה לשון לבוש אות באות כגון שערות הרגילות לצאת חוץ לצמתן מותר וכל שכן פאה נכרית שאינה שלה הוא בין משל עצמה ובין משל חברתה כי אחר שנתגלחה הפאה אינה שלה מקרי כי עיקר האיסור שער האשה הוא כל זמן שהיא דבוקה בבשרה בתולדה אבל אחר שנתגלחה שלה ושל חברתה שווין: