הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל

 [נולד ט"ו ניסן ת"פ - נפטר תשרי תקנ"ח] בחיבורו ביאור הגר"א (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקס"ג), הביא מקור לדברי הרמ"א, מחוטי שיער (ולא מפאה נכרית) וכדברי המג"א, (כיוון דס"ל שמפאה נכרית ¹אין ראייה כ"כ דאפשר דמיירי במכוסה, משא"כ בחוטי שיער דודאי דמיירי בגלוי כפי שהוזכר בגמ' דלא תצא ילדה בשל זקנה משום דמחכו עליה) ומדלא חלק עליהם משמע שפסק כמותם, ודבר זה ידוע בכללי הגר"א. וכן כתב החזו"א, שאם הגר"א מביא מקור, ולא חולק, הרי שדעתו כך.

וז"ל הגר"א "וכל שכן שיער נכרית וכו'. כמש"כ בפרק ו' דשבת, יוצאה אשה בחוטי שיער וכו'".

____________________

¹וכ"כ בהדיא בפירושו "שנות אליהו", על המשניות (שבת, פ"ו משנה ה) "יוצאה אשה... ובפאה נכרית לחצר" כתב הגאון וז"ל: "ובפאה נכרית. פי' שאין לה שער, נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער"


וכתב "ומכנסת תחת הצעיף" להורות שמכאן אין ראייה מוכרחת לדברי השלטי גיבורים (והראייה המוכרחת כנ"ל היא מחוטי שיער) וכן כתב המו"ל (הגאון המקובל ר' נפתלי הערץ הלוי תלמידו של המהרי"ל דיסקין ורבה הראשון של יפו - נפטר בשנת תרס"ב) שאין מוכרח ללמוד מכאן היתר (כפי שעשה השלטי הגיבורים) וז"ל שם אות יח "לאפוקי ממה שכ' בספר שלטי הגיבורים על הרי"ף "ללמוד מכאן" היתר לנשים נשואות היוצאות בכיסוי שערות שלהם שמכסים בשער אחרים תלושים כמו שייטלען וכדומה. לזה כתב רבינו שכאן מיירי, שהן מכוסות בצעיף, ואף שבשלטי הגיבורים דחה זאת, אבל אין מוכרח" עכ"ל



והנה יש בימינו מי שרצה להביא ראייה מהשנות אליהו שהגר"א חזר בו וס"ל שאין היתר לנשים ללבוש פאה נכרית מאחר שבזמן הגמ' מיירי במכוסה. והדברים אינם נכונים לענ"ד כלל מכמה סיבות הכרחיות

א. המעיין יראה שאין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו לשו"ע, ששם הביא ראייה מחוטי שיער, ואדרבא דבריו בשנות אליהו מתאימים מאוד שהרי גם שם מיאן להביא ראייה מפאה נכרית, ואע"פ שבפירושו למשניות משמע שאין ראיה מדברי המשנה "ובפאה נכרית לחצר" כמש"כ הש"ג, מפני שמדובר שם לשיטתו בפאה נכרית מכוסה, אך מאידך בפירושו לשו"ע הוא מביא ראיה אחרת, שלא עלתה על דעת הש"ג, והיא מתחילת המשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער", שגם הם כיסוי של שערות מגולות, והמשנה מתירה לצאת בהם לרה"ר בשבת, מפני שהם קשורים היטב עם השערות ואין חשש שיפלו כמו שחששה המשנה בפאה נכרית (וכך הם פאות ימינו שמותר לצאת בהם בשבת, ולכן הביא הגר"א ראיה מכאן דוקא). וראה פירוש הראייה בדברי מחצית השקל ופמ"ג. וזאת מפני שהרמ"א בסי' ש"ג כתב את דבריו על הדין שיוצאה אשה בחוטי שיער. וכן הפרישה, וכן האליה רבה, ושבת של מי, וכף החיים, ועוד, הבינו שחוטי שיער במשנה הם פאה נכרית של ימינו, ופסקו כש"ג אך הביאו ראיה אחרת לשיטתו. וממילא ברורה דעתו של הגר"א להתיר כש"ג וכרמ"א. ומה שמאן מלהביא ראייה לשלטי הגיבורים מפאה נכרית, נראה כי רצה להביא ראייה חזקה שאין עלייה פירכא כנז' ויתכן גם שהוצרך לפרש כך בפירוש המשניות, משום דקשיא לו קושיית האחרונים, למה אסרה המשנה לצאת בפאה נכרית מגולה, הרי בודאי לא תסירנה ותלך בגילוי ראש ברה"ר, ולכן כתב שמדובר בפאה מכוסה.

ב. גם אם דבריו בשנות אליהו היו סותרים את ביאורו לשו"ע, אין להביא ראיה מפירוש המשניות, שאין כוונת הגר"א שם להלכה, כשיש ראיה מפורשת מהגהותיו לשו"ע, ששם כיוון להלכה ולמעשה. ובביאור הגר"א הנ"ל הביא מקור והוכחה לדברי הרמ"א מדברי המשנה שם "יוצאה אשה בחוטי שיער". ומקור זה שהביא הגר"א, הלא הוא מוזכר בדברי המג"א, שהביא מקור זה לדברי הרמ"א, וכתב על הב"ש שדבריו הם דברים דחויים, והלכה כש"ג. ומכך שראה הגר"א את דברי הרמ"א והמג"א המפורשים בהיתר פאה נכרית, ולא חלק עליהם ולא העיר עליהם, אלא חזר על המקור שהביא המג"א, מוכח שהוא סובר כמותם, כי דבר זה ידוע בכללי ביאור הגר"א, שכאשר הוא מביא מקור לשו"ע ולרמ"א ולמג"א ואינו חולק עליהם, הרי כן דעתו להלכה ולמעשה.

וראה מש"כ החזון איש במכתב שהובא בספר "צדקת הצדיק" (דף קל"ז), וזה לשונו: "הגר"א ז"ל בביאור הגר"א אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע, אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע... ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנדון אלא בהידור מצוה ולא בעיקר הלכה [ושני טעמים אלה לא שייכים כלל בפאה נכרית]. סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א, לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוון לחלוק, אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי". עכ"ל.

ובספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (סי' ע"ט) להגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, (שהוא מצאצאי הגר"א) כתב שיש לפסוק תמיד כביאור הגר"א דוקא, כי את פירוש המשניות כתבו תלמידיו, ואת ביאור הגר"א לשו"ע כתב בעצמו. ועוד, שאת ביאור הגר"א כתב לבסוף, והוא "משנה אחרונה" דיליה. ועוד כתב, שמקובלים אנו מתלמידיו ותלמידי תלמידיו שהתירו, וע"פ הגר"א נהגו היתר בפאה נכרית בליטא רוסיה ופולין. וזה לשונו: "בביאורו מייתי רבינו זצ"ל הוכחה מהאי דאיתא בפרק ו' דשבת דאשה יוצאה בפאה נכרית, ומשמע דמסכים דשרי. ויותר מזה מבואר בדברי רבינו, שהרי הרמ"א [בסי' ע"ה] מיירי רק לענין איסור ערוה, דלא הוי ערוה לענין ק"ש, ורבינו מייתי הראיה מעצם מאי דיוצאה בפאה נכרית, וממילא לא הוי ערוה לק"ש. ואף שבביאורו למשנה בפרק ו' דשבת דחה הראיה וביאר דמיירי שיוצאה עם כיסוי, דבריו בביאורו כתב אח"כ והם עיקר טפי, כיון שנכתבו ע"י עצמו ולדינא, משא"כ ביאורו למשנה הוא מתלמידים. וכך מקובלים אנו מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו שהתירו... ועל סמך זה נהגו בפאה נכרית בליטא ורוסיה ופולין". עכ"ל. וכן כתבו בפשטות כמה אחרונים, ומהם מרן הגאון רבי שלום משאש בשו"ת תבואות שמש והגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, וכ"כ הגר"ג ציננער שדעת הגר"א להתיר פאה נכרית