הגאון ר' יעקב עמדין זצ"ל בעל שאילת יעב"ץ. בספרו מור וקציעה נדפס בשנת תקכ"א

בספרו שאילת יעב"ץ ח"א סימן ט' "ולעולם בשוק יש איסור אפילו בפאה נכרית וכן עיקר לעניות דעתי דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה. דבשוק אסורה מדת יהודית כדאיתא בהמדיר" ע"כ, וכ"כ בהגהותיו לש"ס (נזיר כח ע"ב) וכ"כ בלחם שמים (פ"ו דשבת משנה ה) וע"ע בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ז' ח' שרב אחד רצה לחלוק עליו והוא ז"ל השיב בתוקף וכתב "ובמקומי אני עומד"... "אטו מהר"י פדאווה והבאר שבע קטלי קני נינהו. איברא רב גוברייהו ונפיש חילייהו. כ"ש שהם מחמירים". ועיין מור וקציעה (או"ח סימן ע"ה) שכתב שה"ה בפאה נכרית אע"ג דלגבי בעלה לא הוי ערוה וכו' מ"מ לאחרים אסור לקרות ק"ש כנגדה, ואפשר לומר שגם דעת ההג"ה דש"ע כך היא, שלא התירה משום ראיית ערוה אלא לבעלה, תדע דהא לא מייתי לה באה"ע לא בסימן כ"א ולא בסימן קט"ו. ובספרו בירת מגדל עוז (בבית המידות, עליית דרך ארץ פרק ח) כתב "על כן צריך ליזהר מאד, שלא הכשל במנהגים רעים לה' הן במאכל ומשקה וכו' והן בקשוטים כגלוח פאות הראש והזקן, ומלבושי נכרים ע"פ מודה מדוייק, ביחוד להסיר תפארת פאה נכרית והעכסים כו' ע"ש.

 שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ט

שאלה פאה נכרית מהו משום פריעת ראש באשה.

תשובה מצאתי בגמרא דנזיר (כ"ח) נדפס בגליון ז"ל נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהם יהושע בועז עכ"ל. ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתיה אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה. ולדעת התוספות אפי' בשערה שרי. דאל"כ לא הנחת לבת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכ"ש פאה נכרית. ואי ברשות הרבים ותחת קישוריה. נמי פשיטא. אלא ודאי לר"ה ובגלוי למעלה מקישוריה איירי דשרי.

ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק. אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית. מנ"ל דברשות הרבים מיירי. ותדע דעל כרחך לא קמיירי בהכי. דהא לא אתינן להכי. אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשי באשה מגולחת. וא"כ לר' מאיר אטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק ביה לרשות הרבים הא פריעת הראש דאורייתא. אלא ודאי הכי פירושו, דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כל כך מגילוי שערה. כשראשה נגלה ונראית קרחת. היא מתגנה עליו. לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב בשיר השירים. ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה. שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה ולעולם בשוק יש איסור אפי' בפאה נכרית בגלוי.

וכן עיקר לעניות דעתי דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה. דבשוק אסורה מדת יהודית כדאיתא בהמדיר.

והיינו דתנינן בבמה אשה יוצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר. וברישא דבכבול לר"ה לא תצא. לא תנן התם פאה נכרית. משום דבלא"ה אסירא בה בר"ה. לא אצטריך לאשמועינן דלא תצא בה בשבת. אלא בסיפא דבחצר מותרת. צריכא למימר דאבל בחצר שריא ואפי' בשבת ודוק. ואע"פ שהתוספות לא כתבו כן שם עמ"ש בס"ד בפי' המשנה לשם.

ומ"מ נ"ל לחלק דאף למאי דכתיבנא לאיסורא. אינו אלא בפיאה נכרית הנתונה בגובה הראש במקום שער. דשייך ביה משום פריעת הראש כדפרישנא. אבל בנתונה למטה מן השבכה על פדחתה ובצדעים. במקום שכלים שערותיה לית לן בה. דלא הוי אלא כשאר תכשיטין שבחוץ הנלע"ד

יעבץ ס"ט.

שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן ז

ראיתי לכבוד אמ"ו הגאון נר"ו בתשובותיו סי' ט' בדין גלוי פיאה נכרית לאשה, והעלה לאיסור והשיג על הגאון בעל עין משפט. ובער אנכי ולא אדע מדוע לא העלה זכרון ראשון וגם אחרון שהביאו ה"ה הרמ"א בד"מ בא"ח סימן (ע"ה) ס"ק ו'. שהביאו דעת הש"ג יעיי"ש שהאריך הש"ג ואף כי עמוס עלי עול התלמידים לא יתנוני השב רוחי לעיין כראוי בש"ג ובראייותיו. מ"מ לענ"ד פשטא דסוגיי' הכי ריהטא, דהא ברישא דמתני' קתני יוצאה אשה בחוטי שער. והיינו ברה"ר כנרא' להדיא שם וקאמר בגמרא וצריכה דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס ופי' רש"י והרמב"ם וכל המפרשים וליכא למימר דמשלפי ליה משום דמחכי עליה וממטי לה בידים. הרי שדרכם הי' לשאת השער נכרית קלועות בהן שערותיהם במקום דשכיחי רבים ובגלוי. ע"כ דלית ביה איסורא ומטעם הש"ג וגם בפאה נכרית אין שייך לאסור דמ"ש הא מהא. רק דגבי שבת שייך לאסור בפאה נכרית משום דלמא אתי לאחוי דלא מיהדק כ"כ כמו חוטי שער. דחוטי שער מקלעת בהן שערותי'. ופאה נכרית היא כשאין לה שער לקלעת בהן, וכמ"ש הרע"ב מברטנורא לכך פאה נכרית דוקא בחצר שרי כדי שלא תתגנה על בעלה כיון שאין לה שער וכל הנשים אית להן שער, וכיון דזכינו לדין נכונים דברי הגאון בעל ע"מ ז"ל, כיון שהתירו לה פאה נכרי' ע"כ דלית בהו משום ערוה דאי הוי בהו משום ערוה ודאי לא שייך למימר אפשר בפאה נכרי'. וכל עיקר הגמרא כאן ושם אינה אלא ביוצאת חוץ שלא תתגנה על בעלה להיות מובדלת משאר נשים שיוצאת בשער שלהן קלועת בשער חבירתה. ור"מ ס"ל דיכול להפר ויוצאת בשערה מקולעת בשער חבירתה. ובזה מתורץ תמיהת אמ"ו על הגאון מהר"י בועז כי ידוע שגדול הי' ותפלתי מאמ"ו ימי הילדות ימליצוני. ואם שגיתי יורני ואשתה בצמא דברי קדשו, כי לענ"ד היתר ברור מדברי רש"ג והד"מ וכדמוכח בגמרא.

תשובה: אהובי ידידי מ"ש לא העלה זכרון ראשון כו' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ובד"מ שהביאו לא כיפי תלי ליה, אף גם זאת במקום שהי' ראוי לו להביאו. לא הביאו ובש"ע לא קבעו להלכה כלל לא בא"ח ולא בא"ע שהוא מקומו ומה לי להאריך שפת יתר נגד מ"ש לעולם ישנה אדם דרך קצרה והוא נגד טבעי ג"כ.

אכן האמת אגיד כי בשעה שכתבתי דברי הללו שבספרי שאילת יעב"ץ (ח"א סימן ט לא הי"ל עדיין שום ספר רשום. וכ"ש ספר האלפסי שלא השגתי בעת ההיא בימי חרפי, ואפילו כרך גמרא שעסקתי בו שאול הי' בידי על שעה. על כן בהכרח לא יכולתי לעיין בש"ג בעת ההיא. ואלמלי הייתי מעיין בש"ג בעת כותבי הנ"ל. אזי ודאי הייתי מוצא יותר לכתוב נגדו. כי אמנם אחר שזיכני הי"ת ברוב חסדיו לקנות ספר הנ"ל. ראיתי אחרי רואי שחשב להסתייע ג"כ ממ"ש בשבת שיוצאה אשה בפאה נכרית לחצר גם מסוגיות אחרות, והנה הכל הבל ורעות רוח. וכל מה שהרבה בחבילות ראיות אין בהם ממש והם עזר כנגדו, ולא אאריך בכך כי הדברים מבוארים למעיין. מה גם שמצאתי ראיתי (אחר שזכיתי עוד לסגל ספרים) שקדמני בזה גדול הדור, הובאו דבריו בסב"ש, אכן דבריי אלה שכתבתי בילדותי, מספיקים ומאירים למסתכל בהם בעין יפה וברורים כשמש נגדי בלי שום גמגום ופקפוק בעולם.

ומ"ש ידידי יצ"ו מחוטי שער נתלה בקורי עכביש ונשתבש, כי מי נסתפק בזו דיוצאת לרשות הרבים משמע ודאי, אבל מה זה ענין לפאה נכרית. חוטי שער דבר אחר הוא, שקשורין בשערה ויוצאין תלוין החוץ מבעד לצמתה, וע"פ רע"ב כה"ג מודינא דשרי, כמ"ש בספרי בס"ד באר היטב, משא"כ בפ"נ שבמקום שערה ממש עומדת. ונאסרה בה בר"ה, ונתיישב לשון המשנה עפ"ד בטוב טעם ודעת. והוא כפתור ופרח בלי ספק.

ובש"ג נסתבך בזה מאד, לא זכה בדינו הלזה ולא יזכה בו לעולם, וידידי עשה לו טלאי ע"ג טלאי, מה שלא עלה על דעתו.

ומש"ע וכל עיקר הגמרא כאן ושם אינה אלא ביוצאת חוץ כו'. באמת גנאי הוא לת"ח לצאת בו לשוקא דנהרדעה, ויצא חוץ לתחום הפשט, ואין להאריך בדברים בטלים הללו. כי כלים מאליהם. וכבר אמרו רז"ל עד מ"ש לא קאים אינש כו'. מ"מ כל שאלות שיש לך לשאול. שאל בני רק תדע שצריך להעמיק בדברי. כבדברי אחד הראשונים, כי מנהגי להניח מקום למעיין בדברי להתגדר בו להבין דבר מתוך דבר ע"ד תן לחכם ויחכם עוד. ואע"ג דהך דינקותי היא, זה לי יותר מארבעים שנה, מ"מ נהירן שמעתתא טובא, ויש בהן טעם זקנים, כ"ש בהא מילתא דבר מזלא אנא ומתאמרא משמיה דגברא רבה כוותי.

אמנם הוא ז"ל גדש סאה. ולא שייר בהתר דבר זה כלום, ודידי עדיפא כמ"ש פשר דבר. ובמקומי אני עומד.

יעב"ץ.

שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן ח

זה כתב אלי השואל שנית על הענין.

ענותנותיה דרבי קא חזינא. ותיקר נפשי בעיני אמ"ו להשיבני, ושכרו כפול משמים אשר לא מנע הטוב בהיות לאל ידו להורות הדרך בו נלך, אבל מה אעשה ועדיין לא זכיתי לעמוד על דעתו הגדולה שכתב אבל מה זה ענין לפאה נכרית חוטי שער כו'. חלילה לי לטעות בדבר שתשב"ר יודעין דיש חילוק בין פ"נ ולחוטי שער, ומבואר הוא במתני' וגם במכתבי הראשון כתבתי החילוק שביניהן לענ"ד, דחוטי שער היינו שמקלעת על שערותי' ממש ומכסות בהן שערותי' ויוצאת כן לחוץ ופ"נ היינו באין לה רבוי שער נושאת פ"נ לנוי ואסור ברשות הרבים בשבת משום גזירה, אבל בחול תרווייהו מותרין דאין בהן ערוה דמ"ש הנהו שיער מהנהו שיער וכן מורין להדיא דברי רש"י ורע"ב ורמב"ם דחוטי שער מקלעות בהן ומכסות שערותי' ויש נשים מקלעין בחוטין ולא ידעתי מקום לחלק מדוע יהא אסור במקום שער ושלא במקום שער מותר כדעת הגאון מ"ו נר"ו דהא הטעם דאסור משום דערוה הוא ואי שייך גם בשער חבירתה ערוה מ"ש אם הוא על שערותי' או לא, ומ"ש הגאון אמ"ו דרמ"א לא קבע כן להלכה הלא גם בא"ח סי' ע"ה הביא הד"מ הש"ג וקבע כן בש"ע סעי' ב' והסכים הגאון במג"א וחולק על הב"ש וגם שדעת הסמ"ג בשם הירושלמי דגם בחצר אסור פ"ר א"כ ע"כ דעת הש"ג אמת לפי דבריו ומה לנו לחלוק את השוין בדבר שאין אנו צריכין ועיני מטייפין לדעת חכמה ומוסר מפה קדוש של אמ"ו הגאון נר"ו מה דעתו בזה. וביותר נראה שבעל עין משפט. ס"ל כדעת הסמ"ג בשם הירושלמי שגם בחצר אסור פ"ר (ואינו חולק אסוגיא דידן כמ"ש הבית שמואל סימן קט"ו סע"ט וגם בסיכ"א) ואעפ"כ קאמר הגמ' אפשר בפ"נ ושפיר הוכיח מכאן דשרי בכל מקום ומיושב נמי תמיהת אמ"ו דלר"מ שפיר יוכל להפר ויוצאת בשער שלה קלועת ומכוסה בשער חבירתה לדעת אמ"ו טעה בעל עין משפט בדבר פשוט וידוע כי רב גוברי' וקצרתי כי מה אדע אשר לא ידע כבוד הוד אמ"ו אשר מפיו אנו חיין.

תשובה: מה מאד תמהתי שעדיין לא הבנת החילוק העצמי והאמיתי שבין פ"נ לחוטי שער אלה אינן אלא כשאר תכשיטין שבחוץ מה לי חוטי שער (שאינן משלה) מה לי חוטי צמר ופשתן והוא מ"ש רע"ב אפילו קשרה אותן על פדחתה וכ"מ מתשו' רשב"א דמייתי ב"י בא"ח סע"ה דאין חוששין אפי' לשער שחוץ לצמתה משא"כ פ"נ שבמקום שערה עומדת הרי היא כשערה ממש כדמוכח מגמרא דכתובות בהדיא כמ"ש בספרי וכ"מ מכמה סוגיות שהביא בש"ג והם עזר כנגדו כמ"ש בב"ש למדי. והיינו נמי דלא תנן ברישא נמי דלא תצא בפ"נ לר"ה בהדי כבול ומאי שנא בסיפא דתרוייהו תנינהי בהדדי דיוצאה בהן לחצר. ומ"ש ידידי ולא ידעתי לחלק מדוע יהא אסור במקום שער כו'. דהא הטעם דאסור משום ערוה. ואי שייך גם בשער חברתה מ"ש אם הוא על שערותיה. א"ה פשיטא תקשי לך קלתה. וכבר הכל מבואר היטב בספרי שאילת יעבץ, בדברים קצרים מבוארים למשכיל ומה אועיל בהכפל. ומ"ש שהד"מ קבע כן בש"ע א"ח סע"ה. לא היא כמ"ש בס"ד בחבורי מו"ק יע"ש. והמגן אברהם חולק ע"ד [גדול הדור מהר"י קצנלבוייגן] הגדול שהביא בבאר שבע בשפת יתר ודבר שפתים. ואינו אלא מראה מקום הוא לו והוציא דבריו לבטלה בדבר זה מקומו מונח שבקיה לחסידותיה בהא. רבותא למדחפיה לגברא רבה דלא מידחי בגילא דחיטתא אף כי מקלו יגיד לו בלי טעם וריח ראיה ורושם סברא. וידעתי בני כי המג"א הי' בעוכריך בדבר הזה שארג לך בית עכביש מחוטי שער ואינן נאין למי שאמרן ומגדלין צער. לכן מתחלה לא ראיתי להתעכב בכך. ותו דטרידנא טובא ומה גם עתה.

ומ"ש ליישב דש"ג עפ"ד הירושלמי. כבר נשתרש השבוש במוחו. על כן לא שם לבו להבין דברי ולא ידע מ"ק ואינו שוה לו כלום ואפילו יהבינן טעותיה אין אחריות הירו' עלינו. אף אם בב"ש ניחא ליה למשכוני נפשיה עליה. ועוד כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ואף לפד"ז לא יגהה ממנו מזור כי אני אומר אין קפידא דבעל במגולחת אלא משום לתא דידיה. שלא תתנוול עליו בהיותה עמו בבית תענוגיה. אבל במ"א ואף בחצר לא אכפת ליה אם תראה קרחת לחברותיה. הלכך אינה צריכה לפ"נ משום הכי. הרי הדבר ברור כי רפואת תעלה אין לדעת בש"ג מצד זה. ואם רב גובריה. כי תלוי עליו כל שלטי הגבורים. מ"מ אל יתהלל הגבור בגבורה של תורה שאינו עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם. כאשר אירע כ"פ לגדולים ממנו. וגם לו ביחוד לא אחת היא ולא חדוש כלל. עמ"ש עליו בס"ד בכיוצא בזו בשאילת יעבץ (סימן מ"א) שנוטל מה שחדש. על כן אין זו הוכחה של כלום אטו מהר"י פדאווה והבאר שבע קטלי קני נינהו. איברא רב גוברייהו ונפיש חילייהו. כ"ש שהם מחמירים. ומזלי דידי (תעלא בלא עדנא) נמי גרים. שנעשית סניף לאריות. ותקעתי יתד במקום נאמן. דא תהא למיקם ולא כמאן דיליף ריקם.

ומעתה ידידי אל תטריחני עוד ולא תקיפני בתשובות חבילות שאין בהם ממש. בשגם רעיוני טרודים בעיונים שונים המונים המונים. גם אתה אינך רשאי ליבטל כל כך להסיח דעתך מן תלמידיך. רק אם יש לך פ"פ איזה דבר ממש בטענה שיש עמה חזקה. מהשמטה והעלמה כל מאומה. תודיעני כל אשר תמצא ידך שכר הרבה תטול. גם אני אודך. אך לאבד הזמן בדברים ריקנים ועקשות. אין לי פנאי כי הזמן יקר. וכבר הארכתי בענין יותר מדאי.

יעבץ ס"ט.

 

לחם שמים שבת פרק ו משנה ה

בכבול ובפאה נכרית לחצר. כתבו התוס' וא׳״ת ואמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהלי כבול. שאין יוצאין בו לר׳״ה. וי״ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לר״ה. דודאי משלפא לה משום דמחכו עלה עכ״ל:

  וקשה דמשום דמחכו עלה לא חיישינן דעבדא איסורא לסתור שערה ולגלות ראשה, דפריעת ראש אסורה מדאורייתא וגם מדת יהודית. והעוברת יוצאה שלא בכתובה. והא דעדיפה מנה כתבו התוס' בשם ר״י בריש פרקין דאפי׳ בשבות דרבנן לא חשו דילמא שלפא. וכן בגמ׳ דיוצאה בשבכה המוזהבת פירש״י דאי שלפא מגלייא רישא: [אדרבא מכאן יש ללמוד שהפאה נכרית לא עמדה על השיער אלא על הסבכה וכן מוכח הסוגיא בשבת דף נז: "כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו כל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו" דזה החילוק בין כבול לפאה נכרית ע"ש. ועיין בקישור זה אות ג']

ולענ"ד נראה דמשו״ה לא אצטריך למתנייה ברישא כיון דאפי׳ בחול אסורה לצאת בו לר״ה. [כלומר מכח הקושיא הוא חולק על תוס'] כמ"ש והוכחתי בס"ד בחי׳ פ״ד דנזיר ובש״י סי׳. וסיפא אצטריכא ליה דלא תימא אע״ג דבחול שרי. בשבת אסור דכל מה שאסרו חכמי׳ בר״ה. הוא הדין לחצר ודוק:
ואולי דעת התוס' דהכא בפאה נכרית העומדת למטה ממקום גידול שיער תחת קשוריה עסקינן. דכה׳׳ג בחול שרי כדכתיבנא התם. ואפ"ה
כשבת אסור משום לילמא שלפא. דבכה"ג אי נמי משלפא לא מגלייא רישא ודוק:
וצ"ע אם התירו כבול ופאה לחצר אף לבתולה ופנויה דלא שייך שלא תתגנה על בעלה. או דילמא בתולה פשיטא טפי וכל שכן הוא דצריך שלא תתגנה. כדי שיקפצו עליה בני אדם כדאמרינן אין הבוגר׳ רשאה לנוול עצמה. (ותלי׳ בפלוגת׳ דרש׳׳י ותוס' דאיברא לפמ׳׳ש התוס' רשות הוא ולא חובה עיין תענית (די״ג ריש ע׳׳ב) ומ׳׳ש שם בס״ד). ואכתי קטנה תיבעי לן. ומסתברא דלא פלוג רבנן: