האם פאה נכרית שהוזכרה בתלמוד הייתה מגולה או מכוסה

לכאורה אתה צודק שאין שום ראייה שפאה נכרית מותר ברה"ר ונראה גם להביא לכך ראייה מהמשנה (שבת נז.) "לא תצא אשה כו' ולא בכבול לרה"ר" ולכאורה מה שלא הוזכר פאה נכרית לרה"ר הוא משום דבלאו הכי אסור משום צניעות או מראית העין או דת יהודית וכיוצא, ולכן לא הוזקק לאסור משום איסורי שבת שזה אף בחול אסור, אמנם בסיפא של המשנה (שבת סד:) "יוצאה אשה.. בכבול ובפאה נכרית לחצר" כתב רש"י במקום וז"ל "לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר" עכ"ל וכ"כ המאירי (שם), וע"ע ברמב"ן (שם סד ע"ב) שהקשה "הא דתנן בכבול ובפיאה נכרית לחצר. איכא דקשיא ליה הא מרישא שמעת מינה דקתני לרה"ר, הא לחצר שרי?!... וק"ל אמאי לא תנא ברישא פיאה נכרית בהדי כבול, ואפשר שבכבול עצמו די לו ללמוד לשאר התכשיטין שלא יצא בהן לחצר עכ"ל" וכן הקשה תוס' שם (נז: ד"ה אי כבלא דעבדא, וכ"ה בתוס' הראש שם) וז"ל "וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה" וכן הקשו הרשב"א והר"ן והריטב"א (שם סד:) רק שנשארו בצ"ע ולכאורה באמת הוא תמוה למה במשנה לעיל לא אסרו במפורש למיפק בה לרה"ר וכן יש לתמוה על דברי הרמב"ן למה יש ללמוד מכבול לפאה נכרית מניין לו לרמב"ן שפאה נכרית חמור יותר, ובפרט דברי תוס' הנז' תמוהים ביותר, איך אפשר לומר שכבול שהוא כיפת צמר לא יצחקו עליה ופאה נכרית מחכו עליה מי גילה רז זה לתוספות והרי כבול הוא כיפה של צמר כמו שכתוב בגמ' (שם נז:) אמר רבי ינאי כבול זה איני יודע מהו כו' אמר רבי אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן. ועוצם הקושיא תגדל לפי דברי הרב משה לוי שפירש (הובאו דבריו בתגובה הקודמת) שהפאה הנכרית מכוסה בצעיף או מטפחת ע"ש והוכיח כן דאל"כ למה הגמ' אסרה לצאת בפאה נכרית לרה"ר, שהרי בודאי אין לחוש שמא תשלוף הפאה נכרית מראשה, ותראה לחברותיה, ותוליכנה ארבע אמות ברה"ר, שבודאי לא תגלה שערה ברה"ר, וכמו שפרשו הראשונים ע"ש, אמנם אם מיירי שמכוסה הפאה נכרית בשבכה א"כ שפיר יש לגזור ברה"ר שמא תוציא את השבכה להראות לחברותיה את הפאה נכרית וחיישינן שמא תעביר את השבכה ד' אמות ברה"ר, וכתב עוד דאין לומר שהפאה נכרית על השבכה דא"כ היה להם לגמ' ולמשנה לחלק ולומר שכאשר הפאה בלי שבכה מותר וכאשר עם שבכה אסור כפי שחלקו בטוטפת וסרביטין בזמן שאינן תפורין ודוחק לומר שלא היו נוהגין לצאת בפאה כלל בלי שבכה עכ"ל ובאמת קושייתו נפלאה ובזה דחה את דברי השלטי גיבורים ואחז בדברי הבאר שבע ודלא כהמג"א שאמר שהם דברים דחויים, והנה קם הרב שלום משא"ש בספר שמ"ש ומגן חאה"ע סימן ט"ו והסביר שלעולם י"ל שזמן מועט כן חיישינן שהיא תוציא את הפאה אע"פ שמגלה את ראשה אא"כ היא מתנוולת בכך ולכן יש לחוש שתוציא את הפאה נכרית כי לא מתנוולת בכך כי הוא שער בשער, משא"כ בסנבוטין וכדומה שהם תכשיטין של כבוד לא תעשה כן ע"ש, ואני תמה עליו דסברא זו קשה לקבלה דודאי גילוי ראש הוא גנאי גדול מאוד וכפי שמוזכר במשנה (בבבא קמא צ:) ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא אמר לו רבי לזו אני נותן ארבע מאות זוז אמר לו לא אמרת כלום החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבין עכ"ל וודאי ששם מיירי בכמה רגעים, והביא משם ראייה שאין אשה חוששת על כמה רגעים, אמנם ראייתו גרועה דלפי דברי הרב משאש היה צריך ר"ע לומר שכן דרך אשה לבזות עצמה כמה רגעים ואין זו אשה שלא חסה על עצמה, וע"ע במש"כ בחידושי הריטב"א (שם סה.) על דברי הגמ' דכל מידי דמגניא ביה לא אתיא לאחויי (כגון שן זהב, כובלת, צלוחית של פלייטון) פירוש דמגניא ביה פורתא, דאילו היכא דמגניא ביה טובא כי שלפא ליה אפי' רבנן מודו, דהא שרו רבנן לצאת בסבכה ובטטפת ובסנבוטין הקבועים בה משום דאי שלפא להו תגלה ראשה ומיגניא טובא. דמוכח שגילוי הראש הוא גנות גדולה ווכ"כ לעיל (נז:) שכתב והא מודו רבנן שיוצאת בשבכה וכן בטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה משום דלא חיישינן שתסלק השבכה ותגלה ראשה עכ"ל והרי שבכה ודאי אינה תכשיט יותר מפאה ואפ"ה מותר לצאת לרה"ר ולא חיישינן שמא תשלוף אותם ואפי' לרגע ועל כן נראה לי שדבריו לא עולים יפה בסוגיא וקושיית הרב משה לוי אמת וחייב לומר שלא יוצאת עם פאה לחוד אלא כשמצורפת לזה הסבכה.
ואני לעצמי לא כך למדתי לא כדברי הרב משה לוי ולא כדברי הרב משאש אלא שודאי הפאה מגולה (וכמו הרב משאש) אמנם ודאי שיש שבכה (וכמו הרב משה לוי) אלא שהפאה נמצאת על הסבכה ולא על השיער וע"פ הבנה זו כל העניינים בסוגיא מתיישבים.
א. עיין בדברי רבינו פרחיה שבת סד עמוד ב ובפיאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך. אין יוצאין אלא לחצר ולא לר"ה, דילמא נפלה ואתיא לאיתוייה עכ"ל... איך הפאה תיפול אם יש עליה סבכה?, לא כתוב דילמא נפלה הסבכה (כשיטת הרב משה לוי) וכן אין כתוב דילמא תתבייש ותוציא או דילמא שלפא ומחויא שאז תוכל לתרץ שהיא מוציאה אותה מתחת לסבכה! כתוב שהפאה יכולה ליפול, וגם כתוב שהסיבה שלא יוצאים איתה לרה"ר זה דילמה תעבור על איסור הוצאה ולא שזה אסור מדת יהודית!
ב. ע"פ התוס' הנ"ל (שבת נז:) שס"ל שכתב וז"ל "וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה" מובן שאת הפאה נכרית רואים ולכן אפשר לצחוק עליה משא"כ כבול (כיפה של צמר שמתחת לסבכה)
ג. מה שהקשנו למה המשנה בשבת נז. לא הזכירה פאה נכרית שאסורה ברה"ר זה לכאורה פשוט, עיין בגמ' הנז' נז: "תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול (כיפה של צמר) ובאיסטמא לחצר רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בכבול לרשות הרבים כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו כל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו" כלומר רשב"א מחלק בין כבול לפאה נכרית שכבול כיון שנמצא מתחת לשבכה, ממילא קשה יהיה לה לשלוף את הכבול, בלי לגלות ראשה ולכן מותר אף ברה"ר משא"כ בפאה נכרית שנמצאת מעל השבכה שיכולה לשלוף בקלות ואף יכולה ליפול לה שלכן אסור ברשות הרבים, אמנם אין הלכה כרשב"א כי הנה המשנה חולקת עליו ואומרת (שם נז.) "ולא בכבול לרשות הרבים" כלומר אע"פ שקשה לה למישלף חיישינן וודאי דק"ו לפאה נכרית שמודו חכמים לרשב"א.
ד. ע"פ הנ"ל מובן גם תירוץ הרמב"ן שהזכרנו לעיל "וק"ל אמאי לא תנא ברישא פיאה נכרית בהדי כבול, ואפשר שבכבול עצמו די לו ללמוד לשאר התכשיטין שלא יצא בהן לחצר עכ"ל" כלומר שאע"פ שאין לחכמים את סברת רשב"א ולכן לא מחלקים בין כבול לפאה נכרית מ"מ עצם הסברא קיימת ועיין לחידושי הריטב"א שכתב (שבת דף נז:) וז"ל "וא"ת כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה, והא מודו רבנן שיוצאת בשבכה וכן בטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה משום דלא חיישינן שתסלק השבכה ותגלה ראשה, ואי מיירי בענין שיכולה ליטול בלא סילוק השבכה א"כ מאי טעמא דרשב"א הא הוה ליה כטוטפת וסנבוטין שאינן קבועים, י"ל דכיפה של צמר זו אע"פ שהיא למטה מן השבכה יכולה ליטלו על ידי הדחק בלא סלוק השבכה, רבנן סברי דכיון שיכולה ליטלו כלל ואפי' על ידי הדחק בלא סילוק הסבכה חיישינן דילמא שלפה ומחויא, ורשב"א סבר דלא חיישינן, הרמב"ן ז"ל. עכ"ל.
ה. מצאתי לי חבר שמבין כמוני והוא הרב ואזנער בשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קצט אות ד וז"ל "אך ידוע דגם בזה יש דרגות דלכתחילה אסור לצאת גם בפאה נכרית אם לא שיש עוד כסוי על ראשה, ועכ"פ לשוק וכה"ג, וכן נהגו צנועות כאלה שאין מגלחות שערותיהן שיהי' להם שבכה על השערות, וע"ז הפאה נכרית, וכו' הנה באר, שהפאה נכרית היא על השבכה וע"ז הפאה נכרית

ו. עצם החילוק בין פאה נכרית לכבול (כיפת צמר) נראה ההבדל ברור כי כיפה של צמר אף אחת לא רוצה שיחשבו שיש לה שיער מצמר וודאי שאם היה הכבול על השבכה, שכו"ע מחכו עליה, אמנם זה נעשה ע"מ להראות שיש לה ריבוי שער, ולכן לא משקיעה בשער אמיתי, משא"כ פאה שעשוי משער אשה רגילה שזה מובן שהיא רוצה להתנאות בו כפי שנראה מרבנו פרחיה שהבאתי קודם שאשה מתנאה בשערה הארוך ולא בושה בו, אלא מתגאה בו, וכן משמע בהרבה לשונות מהראשונים שהיא רוצה להתיפות בשער ולהתקשט בו, ולכן ודאי שמניחה אותו על השבכה שבראשה, אמנם עכ"פ פעמים שחברותיה לועגות לה (ע"פ רוב מחמת קנאה) והאשה בושה בזה וחיישינן שתוציא את הפאה משא"כ בכבול שהוא נסתר מעיני הלועגים וע"פ חילוק זה מובן היטב דברי התוס' הנז' לעיל

ז. מה שחייב לומר שיש מתחת לפאה סבכה יבואר כפי שיטת הערוך ערך פאה השני שהפאה לא הייתה מכסה את כל הראש והנשים היו שמים תמיד תחת הפאה סבכה שמא יצאו לרה"ר עם שער מגולה מעט ויעברו על דת יהודית (וזה עונה על קושיית הרב משה לוי)
ח. וכן אפשר לומר הטעם לכך משום שהפאה מחוררת כמו הקלתה כי לא היו בקיאים כמו היום לתפור שערה שערה אלא קבוצה קבוצה של שערות וממילא היה מתגלה מעט שער בין השורות ובכדי שלא תעבור על דת יהודית אם תצא כך לרה"ר לכן חייבו אותה לשים תחת הפאה שבכה.

ט. וכן אפשר הטעם משום דדרך נשים שחצניות להראות תכשיטיהן ואין לך תכשיט יפה משער האשה וגם לא היו בושות בשער עצמן, והראיה לכך היא ממה שהיה מותר לנשים לצאת לחצר בראש מגולה או על כל פנים בקלתה שהוא סל מחורר כפי שכתבו רוב הראשונים, וודאי שאנשים רואים אותה בחצר עכ"פ ודאי שהשכנים האנשים על הנשים ראו את צבע שערה וזה ברור וחששו שמא תשכח ותצא כך לרה"ר ובלא שבכה תעבור על דת יהודית.
י. יש להוכיח שהפאה מעל השבכה מדברי רבינו יהונתן מלוניל שבת סד: ששהסביר שאין באשה שלובשת שערות חברתה משום מראית העין והרי לך לשונו "בכבול ובפאה נכרית, בכבול כיפה של צמר שתחת הסבכה, אע"ג דאסור לצאת בו לרשות הרבים, אבל בחצר שרי ולא גזרינן דילמא נפיק להו לרשות הרבים, דשרי לה כדי שלא תתגנה על בעלה שרינן לה להתיפות בשבת בעודה בחצירה. והיינו טעמה נמי לפאה נכרית, שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה, משום דיש לה מועט, אי נמי משום דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור, ואע"פ דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור משום דלא תתגנה על בעלה שרינה לה" עכ"ל. והנה כשרצה ר"י מלוניל לומר עניין איסור הוצאה אמר ולא גזרינן דילמא נפיק! כי איסורים אלו אינם קשורים כלל לעניין מראית העין כי מראית העין הוא שבעצם הדבר יחשדו בו שהוא עושה איסור והרי בחצר אין איסור כי הוא רשות היחיד ועשו מסתמא ערובי חצירות ומה עניין למראית העין יש כאן ואע"פ שהוא פשוט בעיניי מ"מ חיפשתי ומצאתי בפני יהושע שם וז"ל "בגמרא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור. תנן: ולא בזוג אף על פי שפקוק, ותניא אידך: פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר! - תנאי היא, דתניא: וכו'. ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין, אבל לפירושו (דדוקא הני אסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית ) ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר (דילמא נפקא בהו לרה"ר) ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור". עכ"ל

אמנם אע"פ שמוכח שבזמן הגמ' ודאי היה שבכה מתחת לפאה מ"מ בימינו אין חיוב דלא חיישינן שתוציא את הפאה כי הנשים שלנו נשים חשובות כפי שכתבו הראשונים על כל פנים יצא לנו מהנז' שגם בזמן הגמ' היו חובשות הנשים פאה נכרית והדרך היה לחבשה דוקא מגולת וכן למדנו מהנז' שלא היה בזה ודאי משום דת יהודית ולא ח"ו פריצות ובהדיא מצינו לאחד מהראשונים שכתב שגם משום מראית העין אין בזה, ומבואר בגמ' שגם נשים צדקניות היו לובשות פאה (כדמוכח בסנהדרין קיב. ובערכין ז:) ונפק"מ מכל זה שאין לחוש למראית העין, ואין לחוש לערוה ופריצות, ושהיום הפאות מכוסות היטב וממילא אין לחוש לדת יהודית. וחשוב מאוד שלא תתגנה אשה על בעלה שלכן התירו זאת בחצר ואילולי איסורי שבת היה מותר גם ברה"ר ולדעתי זה סיום דבריו של הר"י מלוניל ...עשוי משער חברתה שחור ואע"פ דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור משום דלא תתגנה על בעלה שרינה לה. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן