1רבינו יהונתן מלוניל כתב (2במסכת שבת סד עמוד ב) וז"ל (אני מכניס את ההסבר בתוך הסוגריים ובצבע אדום:) בכבול ובפאה נכרית, בכבול כיפה של צמר שתחת הסבכה, (פי' דהכבול עשוי מצמר רחלים, להראות כאילו יש לה הרבה שיער ולכן הוא עשוי מצמר, כי אין היא מתנאית במראהו אלא בצורתו שכאשר הוא תחת הסבכה, הוא נראה כשיער) אע"ג דאסור לצאת בו לרשות הרבים,(פי' שמא תיפול או שמא תחלצנה מראשה ע"מ להראות לחברתה, עיין רש"י [שבת דף סד:] לחצר - אכבול ופיאה נכרית קאי, דאסרו לעיל למיפק בה לרשות הרבים ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר ועיין רש"י [שם נז.] לרשות הרבים - אבל לחצר שרי, וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר, שמא תרגילם ברשות הרבים, וחדא גזירה היא דגזור בהם, שלא תתקשט בהם בשבת כלל עכ"ל. ומוכח מרש"י וזה לא רק רש"י אלא זה פשט הסוגייא, [וכן הר"י מלוניל כאן בהמשך שכתב "ולא גזרינן דילמא נפיק להו לרשות הרבים"] שפאה נכרית היה ראוי לאסור אף בחצר כמו שאר התכשיטים, שמא תרגילם ברה"ר. ולפ"ז יש ללמוד שני דברים [פשוטים] א. שודאי ביום חול האשה רגילה לצאת בפאה נכרית לחצר, דאל"כ מעיקרא מהיכא תיתי שהיא תצא עם הפאה נכרית בשבת לרה"ר עד שנאמר "שמא תרגילם ברשות הרבים" ב. שהחשש של שמא תרגילם הוא לא משום צניעות אלא כמו שאר התכשיטים, שמא תוליכם ד"א ותעבור על איסור סקילה.) אבל בחצר שרי (לצאת בכבול) ולא גזרינן דילמא נפיק להו לרשות הרבים, (כפי הדין בכל התכשיטים וכנ"ל) דשרי לה (הכא בכבול) כדי שלא תתגנה על בעלה שרינן לה להתיפות בשבת בעודה בחצירה. (אבל ברה"ר ודאי שלא שרינן לה, כיון שיכולה להגיע לידי איסור דאורייתא, ולא אמרינן כדי שלא תתגנה על בעלה שרינן לה" אלא כשהחשש רחוק מאיסור תורה.) והיינו טעמה נמי לפאה נכרית, (שאנו מתירים לה לצאת לחצר, ולא אמרינן "שמא תרגילם ברשות הרבים") שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה, (וכאן הרב לא כתב "שתחת הסבכה" כפי שכתב לעיל בכבול, כיון שפאה נכרית עשויה להראות יופיה לכל העמים, והפאה נכרית פעמים היא על הסבכה ופעמים מתחת לסבכה) משום דיש לה מועט, (ואז שמים את הפאה הנכרית 3מתחת לסבכה) אי נמי משום דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור, (ואז שמים את הפאה הנכרית מעל הסבכה) ואע"פ דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (ואיך התירו לה חז"ל בשבת להתנאות בכבול ובפאה נכרית בחצר הרי 4חיישינן שמא תראה לחברתה ותימשך לרה"ר) משום דלא תתגנה על בעלה שרינה לה עכ"ל
______________________________________________
1רבינו יונתן הכהן מלוניל הוא מהראשונים נפטר בשנת ד אלפים תתקס"ה ליצירה (לפני 806 שנה מהיום) דהיינו כ350 שנה לפני הרב יהושע בועז בעל שלטי הגיבורים
2(הודפס בשיטת הקדמונים על שבת והובא גם בקובץ שיטות קמאי שבת חלק ב עמוד תתקנח)
3 דסבכה מוכרח שיהיה דהיא דת יהודית משום דדרך נשים שחצניות להראות תכשיטיהן ואין לך תכשיט יפה משער האשה וגם לא היו בושות בשער עצמן כדמוכח ממש"כ לעיל וגם זה מוכרח ממה שהיה מותר לנשים לצאת לחצר בראש מגולה או על כל פנים בקלתה שהוא סל מחורר כפי שכתבו רוב הראשונים, וודאי שאנשים רואים אותה בחצר עכ"פ ודאי שהשכנים האנשים על הנשים ראו את צבע שערה וזה ברור, גם ממה שאסרו עליה לצאת עם פאה לרה"ר נראה מוכרח שהיה לה סבכה תחת הפאה דאל"כ אין לחוש שמא תוליכנו ארבע אמות כי אין אשה מגלה שער ראשה מדין ופרע. או דרך שנייה לפרש כפי שיטת הערוך ערך פאה השני שהפאה לא הייתה מכסה את כל הראש והנשים היו שמים תמיד תחת הפאה סבכה שמא יצאו לרה"ר עם שער מגולה מעט ויעברו על דת יהודית או עד"ז תאמר שהפאה מחוררת כמו הקלתה כי לא היו בקיאים כמו היום לתפור שערה שערה וממילא היה מתגלה מעט שער וזה דת יהודית אם תצא כך לרה"ר ונפק"מ מכל זה שאין לחוש למראית העין, ואין לחוש לערוה ופריצות, ושהיום הפאות מכוסות היטב וממילא אין לחוש לדת יהודית.
4הר"י מלוניל כאן, הסביר דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין כו', קאי נמי על פאה וכבול אע"פ שאין לחשוד אותה שעושה איסור כל שהו בהלכות שבת (ולא כפי שפרש"י שם "שלא יחשדוהו באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפיים, או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא") ובאמת צ"ע, כי מראית העין הוא שבעצם הדבר יחשדו בו שהוא עושה איסור (עיין לדוגמא חידושי הרשב"א מסכת כתובות דף ס.צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו'. וא"ת והא קיי"ל דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, י"ל ה"מ בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת אבל הכא הרואה שממעכן אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר ואין בכך כלום. עכ"ל) והרי בחצר אין איסור כי הוא רשות היחיד ואף לשיטות דהתירו לה לצאת כך בחצר שאינה מעורבת עדיין, מה עניין למראית העין יש כאן? דהא הם אמרו והם אמרו, ואין מה לחשוד בה שעושה איסור ובפרט שאך אם תטלטל שם אין בו איסור דאורייתא (ועיין ברשב"א שהבאתי לעיל) וחיפשתי ומצאתי בפני יהושע שם וז"ל "בגמרא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור. תנן: ולא בזוג אף על פי שפקוק, ותניא אידך: פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר! - תנאי היא, דתניא: וכו'. ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין, אבל לפירושו (דדוקא הני אסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית ) ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר (דילמא נפקא בהו לרה"ר) ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור" עכ"ל הפני יהושע.
וערכתי חיפוש יסודי בדברי הראשונים על מסכת שבת ומצאתי שחוץ מאיסור מראית העין הידוע שהוא משום חשד (שבעצם כך הוא דעת רוב הראשונים) יש ראשונים שלמדו את איסור "מראית העין" קצת באופן שונה, והם מבינים שכל שהעין של האדם גורמת לצד איסור אז בזה אסרו חכמים אפי' בחדרי חדרים, משום דגם שם אם העין היתה רואה היה נגרם שוב האיסור וכללו בזה דין שלפא ומחוויא שנגרם בגלל "מראית העין" של חברתה. ולפי דבריהם יובן קושיית הר"י מלוניל
ועיקר הקושיא היא כך: הרי אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור ומטעם זה נמי אמר רב שכל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, א"כ מ"ט דרב בכבול ופאה נכרית שהתיר בחצר (אע"פ שאסור ברה"ר?) וע"ז יישב דמשום שלא תתגנה על בעלה הקילו בזאת.
א. כתב הריבב"ן (ר' יהודה בן בנימין הרופא) וז"ל (דף סד) הכל ככבול: כל תכשיטין מותרין בחצר. ולית ליה (לרבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל) כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (הבין שהתכשיטין אסורים משום מראית העין) וכתב עוד (שם דף סא:) משום מראית העין: ויבא להראות השיר וההשבעות, <ברה"ר, דקמיע שרי ברה"ר> ואתי לאיתויי ד"א ברה"ר (מראית העין מיוחד היינו שלפא ומחוויא)
ב. ובפסקי רי"ד (שבת סד) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור פי' וכל אילו התכשיטין שאסר' ברשות הרבים גם בחצר נמי אסורין (משמע שהבין שכל התכשיטים שנאסרו ברה"ר היינו משום מראית העין המיוחדת של שלפא ומחוויא וממילא שמא תימשך ואף בחצר מעורבת ואפילו בבית.) ...דבפרקא קמא דע"ז (יב:) מקשה תלמודא, והאמר רב כל מקום כו' ואין מקשין אלא מהלכה פסוקה וא"כ כו' אלא כמו שאסור ברשות הרבים, כך אסור בחצר עכ"ל
ג. עיין עוד בפסקי מהרי"ח (רבינו יחזקיהו ממגדיבורג) שבת ס"ד שכתב בדין מראית העין וז"ל: "א"כ כל הני דאסירי, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, או שאר מראית העין אסורין אפילו בחצר" (נראה שהבין כנ"ל שאיסורי התכשיטין הוא משום מראית העין.)
ד. ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת דף סד עמוד ב כתב וז"ל "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר ופירשוה גדולי המחברים דוקא כשאינה מעורבת וי"מ אף במעורבת חוץ מכבול ופאה נכרית שאסור ברה"ר ומותר בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה... ויש מתרצים שלא נאמרה בכאן אלא במה שאסרו מפני מראית העין כגון אלו שאיסורם מחשש שלפא ומחויא שמא יבאו להקל לצאת בו (סוג חדש של מראית העין - שהעין של חברותיה גורמת לה להוציא, וממילא יכולה להימשך עם זה בחוץ) אבל בשאר איסורין כגון זוג שהוא משום משאוי דוקא ברה"ר אסור אבל בחצר מותר כשאר דברים הניטלין לאדם בחצר (דלא שייך בו מראית העין מסוג זה) ושמא תאמר והרי טבעות איסורן מחשש שליפה ואמרו בפרק כירה השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר פירושו בדרך טלטול בידו שאין לחוש להוצאתם לא דרך מלבוש באצבעותיו (כאן הוא מקשה ומיישב שיטת מראית העין זו שבטבעות אין "מראית העין" = "שלפא ומחוויא" כי הוא כבר שלוף!) ומ"מ עיקר התירוץ אינו שהרי איסור זוג אינו אלא שנראה כמוליכו למכור כמו שביארנו למעלה: (כלומר שחושדים בו שעושה איסור עתה)
ה. הר"י מלוניל כאן וז"ל "בכבול ובפאה נכרית... אע"ג דאסור לצאת בו לרשות הרבים, אבל בחצר שרי ולא גזרינן דילמא נפיק להו לרשות הרבים... ואע"פ דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, משום דלא תתגנה על בעלה שרינה לה"
