בירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) א"ר יוחנן, היוצאת בקפלטין שלה, יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, כלומר, יוצאת בלא כתובה. (ועיין בפני משה, ובדברי הרמב"ם בפכ"ד מהל' אישות, ובשלחן ערוך סימן קטו, ובדברי הב"ח שם). ופירש הערוך, שהוא חד המיוחד ברבותינו הקדמונים: פירוש קפלטין בלשון רומי, שער ותלתלים ופאה נכרית. ומבואר אם כן שאסור לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית. ושכן היה פשוט מאד לרבינו הערוך, שדעתו דעת תורה יותר מדעתם של כל חכמי זמנינו גם יחד. והנה רוב ככל רבותינו האחרונים המיקלים בדין פאה נכרית, לא ידעו כלל מדברי רבינו הערוך בנדון זה, מפני שלא נראו לעיניהם. ועל כן לא יהיה משקל רב לדבריהם של רבותינו האחרונים, יאמרו מה שיאמרו, כנגד דבריו של חד מן הראשונים. וכמו שהוא דבר פשוט בכל ענין, שהלכה הראשונים כנגד האחרונים, שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם וכו'. ואין בזה חילוק כלל בין דרך הפסק של חכמי הספרדים לדרך הפסק של חכמי האשכנזים, דכולהו מודו בדבר זה שהוא פשוט מאד, שאין מקום לדברי האחרונים במקום דברי הראשונים. אך אמת נכון הדבר, שבשלטי הגבורים (שבת כד: ובעין משפט נזיר כח:) כתב, שנראה לו להתיר לנשים לצאת ברשות הרבים עם פאה נכרית, אולם הגאון רבי יששכר בער אילינבורג, בעל ספר באר שבע, (סי"ח), האריך לדחות את דברי השלטי הגבורים מההלכה, בדברים נמרצים בקול חוצב להבות, והביא את דברי הגאון מהר"י קצנלבויגן, שכ' ע"ד השלטי הגבורים, לא זו הדרך ולא זו העיר. והביא ראיות לדבריו מדברי הרמב"ם והטור ומרן השלחן ערוך. ע"ש. והגר"א בשנות אליהו (פ"ו דשבת) כ', יוצאה אשה בפאה נכרית, פירוש, אשה שאין לה שיער נוטלת שיער מנכרית ומכניסתו תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שיער. ומבואר אם כן בדבריו להדיא, שלא אמרו יוצאה אשה בפאה נכרית, אלא כאשר הפאה היא תחת הכסוי, שהאשה לא עשתה כן בכדי להתנאות בשיערה של רעותה הטובה ממנה, אלא מפני שלא היו לה שערות כלל והיתה רוצה להיראות כבעלת שיער. וזהו כדברי הבאר שבע. (ומש"כ במאמר שפורסם כעת להיפך בשם הגר"א. ליתא).עוד כתב במאמר הנ"ל, שדעת הרמ"א להקל בפאה נכרית, ודבר זה יצא לו ממה שכתב הרמ"א (באו"ח סי' עה) שמותר לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית. וכתב המגן אברהם, שזהו כדעת השלטי גבורים הנזכר, שמותר לאשה לצאת בפאה נכרית. אולם תמוה מדוע העלים הכותב את עינו, ממה שכתב להעיר על כך הגאון יעב"ץ במור וקציעה, שנראה שהמגן אברהם הבין שהרמ"א סובר כדעת השלטי גבורים, ולא היא, שכן אף לדעת הרמ"א אסור לאשה לצאת לרשות הרבים בפאה. והוסיף עוד לדחות את דברי המגן אברהם, וכתב, ותמיהני עליו מאד איך דחה לגברא רבא כהבאר שבע בגילא דחיטתא, ובמילי דכדי, ושרי ליה מאריה שאזיל בתר איפכא בלי שום ריח ראיה והוכחה כל עיקר, ומקלו יגיד לו, שבקיה מר לחסידותיה, ודברי הגאון מהר"י קצנלבויגן שהובאו בתשובת באר שבע יש בהם טעם כעיקר. ע"כ. וזיל קרי ביה רב הוא, ששום פוסק (גם לא היעב"ץ) אינו תופס לשון קשה כל כך כנגד מי שגדול, אם לא שברור לו שתקלה גדולה יוצאת מאותה ההוראה, שאינה נכונה כלל לאמיתה של תורה. גם הגאון חתם סופר (בהגהות לאו"ח סימן עה) כתב שהמעיין היטב בדברי הבאר שבע יראה שדבריו נכונים לדינא. וכן בספר לב העברי ח"א, בצוואת החתם סופר, ציוה ליוצאי יריכו, שלא יהינו לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וסיים על זה, וה' ימציאכם חן וחסד. וכן הגאון מהרש"א אלפאנדרי, שכל גדולי ירושלים היו רועדים מפניו, האריך בקול חוצב להבות כנגד היתר פאה נכרית. וכן כתבו עוד לאסור, הגאון מנחת אלעזר (בנמוקי א"ח סע"ה), וכתב שאין ספק שדברי המגן אברהם לא יצאו מקולמוסו אלא מאיזה תלמיד טועה שכתבם. גם המהר"ש קלוגר בשנות חיים (שטז) כ' לאסור בהחלט לצאת בפאה נכרית. וכן כתב הגאון בעל תפארת ישראל (פ"ו דשבת) והגאון מהרי"ל דיסקין (סימן ריג). וכן כתב בשו"ת עדות ביהוסף (סימן כט) ועוד רבים לאין מספר. וגדולה מזו כתב הגאון בעל עצמות יוסף בספר משא המלך (תה"מ חקירה י), שאותם נשים השמות מטפחת משי שחורה על ראשיהן בכדי להתנאות, עושות איסור, ורע עלי המעשה וכו', והביא את דברי המגן אברהם, ודחאם, וכתב שהעיקר כמו שכתב הגאון באר שבע. ע"ש. וכ"כ בספר תורת שבת (סימן שג). ובשו"ת לחמי תודה להגאון מהר"ר צבי הירש הלוי איש הורוויץ, כתב, וזה מכבר יצא אאמו"ר הגאון בעל ההפלאה בצירוף חברי בית דינו בחרם על הנשים היוצאות בפאה נכרית, והסמך שמביאים לזה מהגמרא במסכת שבת אינו כלום, ששם מדובר בפנויה ולא בנשואה. וכן כתבו עוד רבים מאד מהפוסקים. ומעתה, מה נואלו אלו האומרים כי רוב הפוסקים המה מיקלים בדין הפאה נכרית. ואין להאריך. גם הגאון בעל עצי ארזים, כתב בתוקף לדחות את דברי המגן אברהם, וסיים דבריו שכל המיקל בזה עתיד ליתן את הדין לפני הקב"ה. וכ"כ הגאון ישועות יעקב (סימן כא), ובשו"ת תשורת שי (סי' תקע) ובשו"ת יהודה יעלה, והגאון תשובה מאהבה (סי' מח). וכ"כ הגאון רבי חיים מצאנז (יו"ד סימן ל), וכתב שמנקלי העם פחותי הערך נשתרבב המנהג לצאת בפאה נכרית. ובאמת ידוע הדבר, שבכמה מקומות בגולה היתה הפרצה מצויה בעניני צניעות, וכפי שכתב הט"ז בחו"מ (שצז) בשם המהרש"ל, שאף בדורו נהגו הנשים בארצותם ללכת בזרועות מגולות, וכן בספר יערות דבש להגאון מהר"י איבשיץ, מעורר הרבה מענינים אלה. ומעתה מה שנשתרבב מנהג להקל בזה, אין זה כלום, כי לא ברצון חכמים התחילו לנהוג כן, ואחר כך מצאו להם כמה גדולים לימודי זכות על המנהג. ואילו היו רואים את דברי כל האוסרים בזה, אפשר שלא היו כותבים כן. (ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ד אה"ע סי' ג, שצירף דעת המיקלים בפ"נ לענין אלמנה. ע"ש). גם בספר חסד לאברהם (סי' פז) להגאון מהר"ר אברהם תאומים כתב, שמכשלה זו של פאה נכרית הוא דבר שאבותינו נהגו בו איסור, ובאו פריצים וחיללוה, ופרצו גדרן של ישראל, והמכשלה הזו תחת יד חכמי הדור. ע"ש. וכן כתבו עוד ועוד לאין מספר. אמנם נכון, שאיזה אדם שלא ידוע לנו מי הוא, יצא בקול רעש גדול כאילו יש בידו איזו תגלית חדשה, שהגרי"ש אלישיב אסר לצאת בפאה נכרית, וסילף דבריו כאילו גם הגרי"ש אוסר בזה. והנה ודאי שאין זו דרך ישרה, להפוך דבריו של הגרי"ש כאילו הוא מהאוסרים בו בזמן שבאמת הוא מיקל. ולאמיתו של דבר נאמר, כי הגרי"ש אלישיב בתחילת דבריו, וכפי שפורסם, השיב לשאלה אם מותר לצאת בפאה נכרית, ואמר, שהלא אשתו של הגאון רבי יצחק (בלזר) מפטרבורג היתה הולכת בפאה, ואם כן איך אנו נאסור. אלא שיש להוסיף על זה את שידוע, שכאשר עלה הגר"י בלאזר לארץ הקודש ולירושלים מפטרבורג, שלח אליו הגאון מהר"ש סלאנט, שהיה רבה של ירושלים, גערה בנזיפה, ואמר לו שאם לא תפסיק אשתו לצאת בפאה נכרית (שהיא היתה הראשונה ההולכת כך בין היראים בירושלים), מוטב שיחזור למקום ממנו הוא בא, ולא יחטיא את בת ציון. ואמנם הגאון רבי יצחק בלאזר לא שמע לדבריו לפי הידוע, מאיזה טעם שלא יהיה, אבל מכאן אנו למדים מה היתה דעתם של רבני ירושלים על הנהגתה של זו, ואם כן לא מובן כלל מדוע יש ללמוד מהנהגתה של רעיית הגר"י, יותר ממה שיש ללמוד מדברי הגר"ש סלאנט וכל הפוסקים שהזכרנו. ואם יטען הטוען שהוא סומך בזה על הוראת הגרי"ש אלישיב, הנה מלבד מה שידוע שהגרי"ש אמר לא פעם לבני ספרד שמכיון שאצלם אוסרים הוא אינו מתיר להם ללכת בפאה נכרית, ולפיכך טענה זו לא תגהה מזור לבני ספרד. ועוד שזו אינה טענה כלל, מפני שבחסד ה' איננו עמי הארץ, וידוע ומפורסם לכל העולם דברי כל האחרונים בנדונינו, ולא היתה כזאת מעולם שרוב מוחלט של רבותינו האחרונים יחמירו כל כך באיזה ענין, ויבאו מבני ישראל להקל כסברת מיעוט המיקלים שדבריהם דחויים, והלא התורה אמרה, אחרי רבים להטות, וכל ספרי הפוסקים מלאים מענין זה, שאין לפסוק כיחיד במקום הרבים, ובפרט שמעולם לא הסביר דבריו בזה, ולא ידוע אם ראה את דברי הגדולים האוסרים. והנה כבר מזמנים עברו, באו אנשים בטענה זו, שהם סומכים על סברת המיקלים, ולכן לא ניתן לחייבם להחמיר בנדון זה, והגאון רבי יצחק אבולעפיא, שהיה אב"ד בדמשק, השיב על דברים אלו, וכתב שבודאי מכיון שרבינו הבאר שבע, ומרן החיד"א, והגאון יעב"ץ, דחו דברי השלטי הגבורים בשתי ידיים, אין לחוש לדברי המיקלים בזה, ואסור לסמוך עליהם בענין איסור כגון זה. ועוד שאין אצלינו ספק, שגם הגאונים המתירים לא אמרו להקל בדבר אלא בפאה נכרית כמו שהיתה מצויה בזמנים עברו, אבל הפיאות הנפוצות בזמנינו, שהדבר פשוט כביעתא בכותחא שהן שונות בתכלית מפיאות שהיו לפני דורות, ואפילו אלו שהיו עשויות שיער טבעי לא היו נעשות במומחיות כלל, אלו בודאי אסורות מן הדין, שהרי דין פאה נכרית הוא דומה להפליא לדין הליכה במכנסים לנשים, שכשם שבדין המכנסים הדבר פשוט אצל כולם לאסור, אף שלא שייך בזה דין "לא תלבש", שהרי הם מכנסיים המיועדים לנשים, מכל מקום מכיון שהוא ענין של פריצות הכל אוסרים אותו. וכל שכן בפאה נכרית, שהיא נראית כשיער ממש, ולית דין צריך בשש. ומה שכתב הכותב שבדור שלנו "יש עוד בודדים שאוסרים". הנה תהלות לאל לא אלמן ישראל, ואין בתורתינו הקדושה אופנה ומודה של "בדור שלנו", שכאילו גם על חכמי התורה זרח אורה של הפאה הנכרית, וכולי עלמא מודו להיתר. אין זה אלא שקר גמור. שגם הגר"נ קרליץ והגר"ש ואזנר מודים בפיאות שלנו לאיסור, ולא התירו אלא בפאה שהיא נראית בודאי שאינה טבעית לכל רואה, ועוד שאין אנו מתחשבים בפוסקים שבדור שלנו יותר מן הפוסקים מדורות הקודמים. וז"ב. עוד תמוה מאד במה שנכתב, שהרי אם יש כאן "שקר גדול", הרי שהוא שוכן דוקא באהלי הנוהגות ללכת בפאה נכרית, שהרי הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר, כתב ופירסם דבריו בכמה הזדמנויות, שגם להמיקלים ללכת בפאה נכרית, אין זה אלא דוקא בפאה שהכל רואים שהיא פאה ולא שיער. וכן היה אומר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, שהפאה שעליה כתבו איזה אחרונים להתיר, היא פאה שאפילו עיור היה רואה שזו פאה", ושכן היתה הפאה של רעיית הגר"י בלאזר, אבל על פיאות כגון אלו שבזמנינו פשוט שאין מה לדון בכל, שזהו היפך כוונת התורה. וכן פורסם בשם הגר"נ קרליץ. וכמדומה שכן הסכים גם הגרי"ש אלישיב שליט"א, גם בסיום שיחתו עם אלה ששאלו לדעתו בזה, (כפי שהתפרסם צילום ותמליל כל השיחה, אמר שהפיאות הארוכות עד הכתף הם פריצות נוראה. ומעתה הגעו בעצמכם, מניין לו להגרי"ש שפאה ארוכה אסורה והיא תועבה ופריצות נוראה, ואילו פאה קצרה היא היתר גמור? והרי בשום ספר לא נזכר חילוק זה בין פאה קצרה לפאה ארוכה. והתשובה לזה, כי הגרי"ש ראה שיש בזה ענין של פריצות גדולה, ועל כן גם אם נתיר פאה כמו של אשת הגר"י בלזר, (ואולי גם קצת יותר יפה כלשון הגרי"ש), בודאי שלא יעלה על הדעת להתיר דבר שהוא ממש היפך כוונת התורה, ללכת בשיער על שיער, ואחר כך יבאו להקל גם בשוק על שוק, וירך על ירך, וחבורה תחת חבורה. רחמנא לשזבן. ומעתה, עלינו להבהיר כי מעבר לכל הדיון ההלכתי בדין פאה נכרית, בדברי הש"ס והפוסקים, מרחפת עננה כבידה אחרת, והיא ענין הצניעות שיש לגדולי הפוסקים סמכות להורות בו לכאן ולכאן, וכפי שאסרו חכמי הגמרא ללכת בזמנם בבגד אדום, אף שלא נזכרה גזירה זו בשום מקום, מפני שהוא ענין פריצות שמובן מאליו שהוא אסור בהחלט, שהרי היה זה בגד של פריצות (ועיין במש"כ באגרות משה סימן פא), וכמו כן ענין הפאה, שמאחר שברור לו למרן הגאון מהר"ר עובדיה יוסף שהוא ענין פריצות היפך כוונת התורה, לכן הוא מעורר מידי פעם קול מחאה בנושא זה, להעיר את אזנם של שומעי לקחו שהדבר הוא איסור חמור לדעתו. וכמו שהגרי"ש מצא לנכון למחות על ענין אורך הפאות. ומעתה, כל דבריו של הרב הכותב לעו, והיו כלא היו. והתולה מעשיו בהוראת איזה גדול, שיבושם לו. והשומע לנו ישכון בטח. אך לבא וללגלג על אותם המעוררים על ענין פאה נכרית, הוא מעשה אשר לא יעשה, ובודאי כל אלו "המעוררים" בכל שני וחמישי על ענין אחר של צניעות, בהרחקות מבתי ספר וכיוצא בזה, ובהתעללות בבנות הספרדים על שאמותיהן הולכות בכסוי ראש כדת בגילוי שתי אצבעות כמנהגינו, כל אלו היה להם ראוי להם יותר לעורר על ענין הפאה נכרית שהם בעצמם נוהגים בה היתר, וטלו חנות רהיטים שלימה מבין עינכם נאמר להם."ע"כ. דרך אגב הרב משאש זצ"ל יחידי בדבר מבין פוסקי זמנינו הספרדים והרבה חלקו עליו.