דין מי שעושה זמר לגנאי על חבירו. וכן על החתן:

 

 

ואם אחד מתקוטט עם חבירו, ועושה זמר עליו, לקלון ולבושה. דינו איננו מבואר בהדיא, אלא כפי אשר אתבונן מדברי הקדמונים.

גרסינן בפרק אין עומדין (ברכות ל' ע"ב) רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא, חזייה דהוה קבדח טובא. א"ל לא סבר מר בכל עצב יהא מותר (משלי י"ד, כ"ג). א"ל אנא תפילין קמנחנא, וכל כך למה, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכ"ו, ב'-ג') אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות. אימתי ימלא שחוק פינו, בשעה שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות.

וכתב ר' יונה בפירושיו, י"מ שהטעם משום חורבן בית המקדש. אבל לא בשעת חורבן מותר. ואין זה נכון, דא"כ לא היה ליה למימר בעולם הזה, אלא משחרב המקדש כו'. ומדלא אמר הכי. שמעינן שאפילו בזמן בית המקדש אסור למלאת פיו שחוק בעולם הזה בשום ענין, שהשמחה מרגלת האדם שישכח המצות של המקום יתברך זכרו. ומאי דאמרינן, אימתי ימלא שחוק פינו, בשעה שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות כו', לא מפני המקדש בלבד קאמר, אלא ה"ק, אימתי ימלא שחוק פינו, ותהיה השמחה מותרת. בזמן שיעשה עמנו ניסים, ויושיענו. ואז באותו הזמן נשמח לספר נפלאותיו וגבורותיו של ה' י"ז. ואותו שמחה, שהיא שבח של הבורא יתברך מותרת.

כלל העולה מדבריו, שאסור לצחוק ולזמר, אם לא שהוא זמר של מצוה, לספר גדולותיו וחסדיו של המקום, שהוא מעין עולם הבא, אבל לא זמירות ושירות, שהוה מעין עולם הזה. כגון הזמירות שעושים גוים בסיבת מלחמותם. וכ"ש מאהבת הנשים, מעניין תאות המשגל, שאסור:

 

 ותו גרסינן בגיטין, בפרק קמא (ז' ע"א) שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנלן דאסור, שרטט וכתב ליה, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט', א'). וישלח להו (ישעיה כ"ד, ט') בשיר לא ישתו יין וימר שכר לשותיו. אי מהאי, ה"א זימרא במנא הוא דאסור. אבל בפומא מותר, קמל"ן דאסור. וכתב הרי"ף (ברכות שם) והרא"ש (שם פ"ה סימן א') אחריו, פירש גאון, הא דאמרינן זימרא בפומא דאסור, ה"מ, כגון נגינות של אדם לחבירו, ולשבח יפה ביפיו, כגון שהישמעאלים קורים להם אלשע"ר. אבל שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של הקב"ה. אין אדם מישראל נמנע מזאת. ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנות, ובבתי משתאות, בקול נגינות, ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמוחה בזאת ע"כ.

הרי לך שקירקר כמה קירקורים, עד שיגע ומצא לימצא היתר לזמירות בבית חתנות ומשתאות. אף שהן שירות ותשבחות, וחסדיו של השם. ושאר זמירות, שאין בהן שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של השם. אפילו בבית חתנים אסור, כדמשמע מדבריו. ואף שאין בהם דופי, אלא דברי נגינות וצחוק בעלמא, כדי לשמוח החתן והקרואים, אפ"ה לא שרי כלל. ק"ו הזמרים העשוין לגנאי ולדופי, שעבר המזמר א"אל תשמח ישראל". וק"ו שעבר נמי א"לא תונו". שאין לך אונאת דברים גדול מזו.

על כן נראה, מי שעושה זמר לגנאי ולקלון ולבושה, ולהשתבח בעיר אשר כן עשה. שלא טוב עשה בעמיו, וצריך כפרה גדולה. כו' וצריך גם כן תשובה על חטאיו, שעבר אאל תשמח ישראל. שהוא מן עבירות שבין אדם למקום, ועון גדול הוא, כאשר הוכחתי כו' כי בדוחק התירו לזמר שיר של שבח, ולשמח החתן, כמו שפי'.