באר שבע סוטה מח עמוד א

שנאמר בשיר לא ישתו יין. בפרק קמא דגיטין (ז, א) אמרינן שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנלן דאסור, שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו', ולישלח מהכא בשיר לא ישתו יין וגו' אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי קא משמע לן. ופירש רש"י (ד"ה זמרא) זמרא לשורר בבית המשתאות. וכן משמע במשנתנו דקתני בטל השיר מבית המשתאות. והתוספות (ד"ה זמרא) מפרשים דאפילו בלא משתה נמי אסור למי שרגיל בכך, כההיא דאיתא בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ב) ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר, פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרים לפניו: ולי נראה דאסור בכל ענין, מדאמר רב הונא בסמוך זמרא דגרדאי אסור.

וכתב הרי"ף בפרק אין עומדין (ברכות כא, ב בדפי הרי"ף) בשם הגאון, הא דאמרינן זמרא בפומא אסור הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו, אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת ע"כ. וגדולה מזו כתבו הפוסקים (טור או"ח סימן של"ח בשם מהר"ם מרוטנבורג) שמותר לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופה בשבת, דאמירה לנכרי במקום מצוה שרי, ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר: