שו"ת יחוה דעת חלק א סימן מ"ה 

שאלה: האם יש היתר על פי ההלכה למה שנוהגים כיום לשמוע דרך הרדיו שירים המלווים בכלי נגינה, או יש בזה איסור מדברי סופרים משום זכר לחורבן בית המקדש?

 

תשובה: במסכת סוטה (דף מ"ח ע"א) שנינו במשנה, משבטלה סנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כ"ד ט') בשיר לא ישתו יין.ובירושלמי שם, אמר רב חסדא, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם, הם אומרים דברי נבלה בשיר. ובגמרא שלנו שם הביאו סמך לזה מהכתוב באיכה, זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. ובמסכת גיטין (ז ע"א), שלחו לו למר עוקבא בר חמא, זמר מנין לנו שאסור, שלח להם, שנאמר (הושע ט) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ושואלת הגמ', ולמה לא שלח להם מהפסוק בשיר לא ישתו יין, ומשיבה הגמ', שמפסוק זה לא הייתי אוסר אלא בשיר של כלי נגינה, (פירוש, שהוא דבר הלמד מענינו, שכתוב לפני כן בפסוק ח': שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כנור). אבל שירה בפה בלבד הייתי ^דסובר שמותר, קא משמע לן שיש לאסור גם שירה בפה ע"כ. ובירושלמי (פרק ג' דמגילה הלכה ב'): מר עוקבא שלח לראש הגולה שהיה ישן ומתעורר מתוך זמרה, ישראל אל תשמח אל גיל כעמים. (ושינה מלשון הפסוק כדי שלא יצטרך לשרטט, ראה בתוספות (גיטין ו' ע"ב) ד"ה א"ר יצחק). והנה רש"י פירש מה שאמרו: זמרא מנא לן דאסור, היינו לשורר בבית המשתאות. וכתבו על זה התוספות (שם), וכן משמע מקושית הגמרא, ולישלח להו מדכתיב בשיר לא ישתו יין. וכן שנינו בסוטה (מ"ח ע"א) משבטלה סנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וראוי להחמיר גם באופן הנזכר בירושלמי שהיה ראש הגולה ישן ומתעורר לקול זמר שמתענג ביותר ע"כ. ומבואר מדברי רש"י ותוספות שלא אסרו חז"ל שירה בפה אלא דוקא כששומע השיר במשתה. וכן כתב הסמ"ג (בהלכות תשעה באב דף קכ"ג ע"ב). וכן הוא בתוספות הרא"ש (גיטין), ובחידושי הר"ן (גיטין שם ו). ולשון הגהת מרדכי בריש גיטין: זמרא מנא לן דאסור, מצאתי בתוספות דהיינו במשתה בלא אכילה הוא דאסור, שזה דרך העכו"ם, אבל במשתה של אכילה מותר. ונראה דהיינו טעמא לפי שבמשתה בלא אכילה יש שכרות והוללות, ובאים גם כן לידי קלות ראש ופריצות, אבל יין שבתוך המזון, אינו משכר. (ירושלמי פסחים פרק י' הלכה ו'). וכן מתבאר ממה שכתב המאירי גיטין (עמוד כ) בזו הלשון: כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה בעל פה. וכל שכן במקום שנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשי"ת, כגון פיוטים ומזמורים, מותר אפילו בבית חתנים ומשתאות, שכל שאין בו פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות מלמדים שלא נאסר אלא כשעושים דרך פריצות, והוא שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש הם, וכן נראה בהדיא בסוטה (מח ע"א) ע"כ. אתה הראת לדעת שעיקר טעם האיסור משום שיש בזה פריצות והוללות, וכשאין מקום לחשש זה, ^*)מותר 

והרמב"ם (בפרק ה' מהלכות תעניות הלכה י"ד) כתב: משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות והודאות להשי"ת על היין ע"כ. ומדיוק דבריו נראה ששירה בפה לא נאסרה אלא על היין, אבל בכלי נגינה אסור אפילו בלא משתה יין, וזה שלא כמו שמבואר מהתוספות ושאר פוסקים ^בהנ"ל, שגם בכלי נגינה לא נאסר אלא במשתה, וכפשט הגמרא, שמהפסוק בשיר לא ישתו יין, לא הייתי אוסר אלא בכלי נגינה, ובא הפסוק אל תשמח ישראל אל גיל כעמים לאסור גם שירה בפה, ולעולם כולם על משתה ^**)היין אבל הרמב"ם רוח אחרת עמו ואוסר בכלי נגינה אפילו בלא משתה יין, ורק בשירה בפה הצריך תנאי לאסור כשהוא על היין. אלא שהרמב"ם בתשובה (סימן רכ"ד), פסק בסכינא חריפא לאסור בין בכלי נגינה ובין בשירה בפה אפילו שלא על היין, וכבר העיר בזה הטור או"ח (סי' תק"ס), שאחר שהביא שיטת רש"י ותוספות שלא אסרו אלא במשתה היין, כתב: ומלשון הרמב"ם בחיבורו משמע שבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין אסור, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה שאפי' בפה אסור אף בלא משתה עכ"ל. ומרן השלחן ערוך (או"ח סימן תק"ס סעיף ג') העתיק לשון הרמב"ם בחיבורו, משום דסבירא ליה שהחיבור עיקר כנגד תשובותיו, וכמו שכתב כיוצא בזה מרן הבית יוסף חו"מ (סימן ק"י ס"ק י"א), בשם הר"י בן הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו, הפסקים עיקר (ועוד עיין בטור חו"מ סוף סימן ע"ב). ולפי הטעם שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י בספר כל החיים (דף כ"א ע"ב, אות נ"ז) על זה, הוא הדין לגבי חיבור הרמב"ם שסותר למה שכתב בתשובה, החיבור עיקר. (ועיין במה שכתב הרב המגיה בשו"ת דברי דוד להרדב"ז (סימן כ"ה), ובשדי חמד כללי הפוסקים (סימן ה' אות י"ד, וסימן י' אות ב') ואין כאן מקום להאריך). ואמנם ראיתי להב"ח (תק"ס אות ז) שכתב לפרש דברי הטור, שלא נתכוון לומר שהרמב"ם סותר את עצמו בזה מחיבורו לתשובתו, אלא שהתשובה היא ביאור למה שכתב בחיבורו, ומה שכתוב במקרא בשיר לא ישתו יין, לאו דוקא, אלא דאורחא דמילתא לשורר על היין, וכן מה שכתוב במשנה סוטה (מ"ח ע"א) בטל השיר מבית המשתאות, לאו דוקא, אלא אפילו בלא משתה אסור, דעיקר קפידא הוא משום השיר ע"כ. אולם הגאון מהראנ"ח בדרשותיו אמרי שפר (סוף פרשת במדבר) פירש דברי הרמב"ם בחיבורו שאין לאסור שירה בפה אלא על היין, ובכלי שיר אסור אפילו שלא על היין, והאריך להסביר הסוגיא דגיטין (ז ע"א) לשיטת הרמב"ם ע"ש. וכן פירש הגאון רבי חיים אבולעפייא בספר ישרש יעקב (דף צ"ה ע"ב). ועוד עיין בספרו עץ החיים (דף קל"ב ע"ב). ועיין בכנסת הגדולה (סימן תק"ס) בהגהות הטור, שהאריך גם כן ליישב שיטת הרמב"ם, וראה עוד בספר פרי האדמה ח"א (דף מ"ד ע"א), ובח"ג (דף כ"ב ע"א) ^***) ומה שכתב הגאון רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"א (דף צ"ב ע"ד), שלדעת הרמב"ם אף בכלי שיר אין לאסור אלא על היין, ומה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו על היין, קאי גם על תחלת דבריו דמיירי בכלי שיר, וזהו כשיטת רש"י ותוספות, (וכיוצא בזה צידד הכנסת הגדולה שם בד"ה ולכן), נראה דוחק לפרש כן בדברי הרמב"ם, ויותר נכון לפרש כדברי האחרונים הנ"ל, שהרמב"ם חולק על רש"י ותוספות שמתירים בין בכלי שיר ובין שירה בפה שלא על היין, והוא ז"ל בחלקות ישית למו, דבכלי שיר אסור בכל אופן, ובפה דוקא על היין. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך, וכנ"ל. וכן כתב בספר מאמר מרדכי (סי' תק"ס סק"ב) ועוד עיין בישועות יעקב (שם סק"ג) ^****)

והנה מה שסיים הרמב"ם הנ"ל, שכבר נהגו כל ישראל לומר שירי הודאות ותשבחות לאל יתברך על היין, כן כתב רבינו האי גאון בתשובה שהובאה בשו"ת הגאונים, (הרכבי סי' ס'), וזו לשונו: מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בבית חתן וכלה, שמשמחין אותם בקולות של שמחה, ואומרים דברי שירות ותשבחות לפני הקב"ה, וזוכרים חסדיו עם ישראל מקדם, ומקוים גילוי מלכותו והבטחותיו הטובות, ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל, ופיוטים הרבה, בקול נגינות, ואין אדם מישראל נמנע מכל אלה, וזמרא דאסר מר עוקבא, היינו נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח אדם נאה ביופיו, ולקלס גבור בגבורתו, וכיוצא בזה, כגון שירים של ישמעאלים הנקראים אשעאר אלגזל (ר"ל שירי צחות), והאי זמרא אפילו בפומא אסור, וכו'. והא דאמרינן (בסוטה מ"ח ע"א): רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא, ומאה סאה חיטי בזוזא, ולא איבעי, אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא אישתכח. לא על שירי ישראל אמרו, אלא על שירי גוים עכת"ד. וכן הובאו דברי הגאון להלכה בהרי"ף והרא"ש בברכות (ר"פ אין עומדין), ובספר האשכול ח"א (עמוד כ"ג). (ובספר האשכול אלביק עמוד ל"ג). ובהרב המגיד (פרק ה' מהל' תעניות הלכה י"ד), ובחידושי הרא"ה לברכות (ל"א ע"א), ובחידושי הריטב"א והר"ן לגיטין (ז' ע"א) ע"ש. והמגן אברהם (סימן תק"ס סק"י) כתב: נראה לי דלא שרי אלא אותם שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור ע"כ. ולכאורה משמע שאוסר לומר פיוטים אפילו יש בהם דברי שבח ותהלה להשי"ת, ותימה שהרי מדברי כל הראשונים מתבאר שיש להתיר בזה, ואפילו על היין. וראיתי להגאון מבוטשאטש בספר אשל אברהם תנינא (סימן תק"ס), שהעיר בזה על דברי המגן אברהם, וכתב שאין זה אלא רק ממדת חסידות, כי משורת ההלכה מותר לשורר שבחי השי"ת אפילו על היין, ולא אסרו שירה בפה אלא רק כשהוא בקלות ראש שלא בשבחי השי"ת וכו' ע"ש.

והנה בארחות חיים (בהלכות ט' באב סימן י"ד) כתב: וזמרא דמנא, דהיינו בכלי שיר, לעולם אסור בכל מקום, ואפילו ע"י שבחות של הקב"ה, ואיסורן מדברי קבלה, שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ודברי קבלה כדברי תורה עכ"ל. אולם מדברי המאירי (גיטין ז' ע"א) שכתב: כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח השי"ת, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה, אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין כשנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה על פה, ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשי"ת, כגון פיוטים ומזמורים, מותר, וכו', שלא נאסר אלא כשעושה דרך פריצות, וזהו שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג העמים ע"ש. מוכח שאף בכלי נגינה כל שנעשה דרך שבח ותהלה להשי"ת, שלא בדרך פריצות וקלות ראש מותר. וכבר כתב המאירי שם שאין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומו ושעתו, ולכן המיקל כדברי המאירי יש לו על מה שיסמוך. (הואיל וכן דעת רוב הראשונים, רש"י ותוספות והרא"ש והר"ן והגהות מרדכי, שלא נאסר כלי שיר אלא במשתאות על היין וכמש"כ לעיל). ואמנם בספר מעורר ישנים (דף ק"ה ע"ב) כתב בפשיטות לאסור לשמוע קול כלי שיר שלא בחתונה, והעיר מזה על השואל ומשיב מהדורא שתיתאה (סימן נ"ג) שדן אם מותר להעריך הכלי מערב שבת כשמקשקש בכל שעה בניגון ע"ש. ולא זכר מחלוקת הארחות חיים והמאירי בזה, ועיין בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סימן נ"ב) שכתב, שהמקילים לזמר ולנגן בכלי שיר נראה שסמכו על מה שכתבו הטור והרמ"א, שלא גזרו אלא רק במשתה או במי שרגיל בכך כדרך המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר. גם יש שאומרים שאינם עושים לשם שמחה אלא לשם לימוד חכמת הניגון, ועל כל פנים בימי הספירה ובין המצרים יש לאסור מטעם אבלות ע"כ. ועוד עיין בשו"ת חלקת יעקב (סימן ס"ב אות ב'), שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הרדיו בעולם, ולא חלה עליו הגזרה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזרת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזרה. וכיוצא בזה כתבו הבית יוסף או"ח (סוף סימן י"ג), והמגן אברהם (סוף סימן ש"א) עכת"ד. ועיין בשו"ת בת עין (סי' ח'). ובשו"ת יד יצחק חלק ג' (סימן שכ"ב), ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סימן ס"ח). (וע' בשו"ת פאת שדך הנד"מ סי' נ"ו, וצ"ט, וקכ"ו. וי"ל ע"ד. ועוד עיין בשו"ת שרידי אש ח"ב סימן יב ואכמ"ל).

ונראה שלכל הדעות בסעודת חתן וכלה שהיא סעודת מצוה, ומצוה לשמח חתן וכלה, (כמבואר בברכות ו ע"ב), מותר לכתחילה לומר פיוטים שירים ותשבחות להשי"ת בכלי נגינה. וכבר כתב הראבי"ה חלק ג' (סימן תשצ"ו), והובא בטור או"ח (סימן של"ח), שמותר לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בשבת בשמחת חתן וכלה, שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר, וכן כתב בדרשות מהרי"ל (בהלכות עירובי חצרות), שפעם אחת גזר המושל שלא לנגן בכלי שיר בכל העיר במשך שנה אחת, לאות אבל על אשתו שמתה, ושאלו למהרי"ל האם יעשו נישואין בלי כלי שיר, והורה שאין לעשות נישואין בלי כלי שיר, שעיקר שמחת חתן וכלה בכלי שיר, לכן ילכו למקום אחר לעשות הנישואין עם מנגנים בכלי שיר ע"כ. והכנסת הגדולה באבן העזר (סימן ס"ה הגהות הטור אות א') למד מדברי מהרי"ל הנ"ל להתיר להביא כלי שיר בנישואי בנו, אף שהיה אבל בתוך י"ב חודש על פטירת אמו ע"ש. (ועוד עיין במגן אברהם סימן של"ח סק"ד, ובשו"ת יביע אומר חלק ה' חיו"ד סוף סימן ל"א). וכן מבואר בפירוש בתוספות (גיטין ז ע"א), ובתוספות הרא"ש ובחידושי הר"ן (גיטין שם), שבחופה לצורך שמחת חתן וכלה מותר. וכ"כ הסמ"ג (בהל' ט"ב דף קכ"ג ע"ב), והגהות מיימוני (פרק ה' מהל' תעניות), והגהות מרדכי (ריש גיטין). וכן פסק הרמ"א בהגה. ונראה עוד שהוא הדין לכל שמחת מצוה כגון ברית מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא, וכמו שמתבאר בדברי המאירי (גיטין ז ע"א) הנ"ל, שאם יש צד מצוה בדבר מותר. ואע"פ שהגאון יעב"ץ בסידורו עמודי שמים כתב לאסור בסעודת ברית מילה, והובא בספר יפה ללב ח"ב (סימן תק"ס סק"ז), מכל מקום נראה שאין דבריו מוכרחים, וכבר פשט המנהג להקל בזה, וכמבואר בדברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן כ"א), ובעיקרי הד"ט יו"ד (סימן ל"ו אות כ"ג), ובשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' מ"ח). ואפילו בליל המילה נהגו להקל, וכן מתבאר בספר מועד לכל חי (סימן י' אות כ'). וכן פסק להלכה הגאון רבי חיים אלעזר שפירא בספר אות חיים ושלום (סימן רס"ה ס"ק כ"ט), והשיג בזה על דברי הגאון יעב"ץ, ושכן המנהג להקל. וכ"כ הרה"ג ר' יעקב סופר בספר כף החיים (סימן תק"ס ס"ק ל"ד), שהמנהג להקל. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן קס"ו) להתיר בכל שמחת מצוה, וכנ"ל. ותנא דמסייע ליה הוא המאירי הנ"ל, וכן בחול המועד מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר, וכמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' כ"ה), ובשו"ת אבן השהם (סימן נ'), וכ"כ הגאון רבי חיים אבולעפייא בספר עץ החיים (דף קמ"ב ע"ב), והגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' כ"ט), והשואל ומשיב שתיתאה (סי' ג'). וכן פשט המנהג בארץ ישראל לנגן בכלי שיר בחול המועד סוכות בשמחת בית השואבה שעושים בבתי הכנסת, וכמ"ש בשו"ת ויקרא אברהם (בקונטרס מקום שנהגו, דף קכ"ג ע"א), וכ"כ הגאון רבי אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר (דרך חקיך אות קפ"ה), שכן נהגו בארם צובא. וכן פסק בשו"ת פעולת צדיק (סימן קס"ו). (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד סימן מ"ו). והוא הדין שמותר לנגן בכלי שיר ביום פורים שהוא יום משתה ושמחה, וכמ"ש הגאון מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן (סי' רי"ג). ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סוף סימן שס"ח), שמותר לאבל תוך י"ב חודש על אביו או אמו ללמוד לנגן במוזיקא לצורך פרנסתו ומחיתו, אבל אם עושה כן רק דרך שחצנות אסור, שהרי משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכל מיני כלי זמר, וכמבואר באו"ח (סימן תק"ס), ע"ש. ועוד עיין בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' נ"ו). ובשו"ת זכר שמחה (סי' ס"ז). ובשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' קי"א) ואכמ"ל.

בסיכום ¹המקילים לשמוע ²מהרדיו או מהרשם קול ³שירות ותשבחות והודאות להשי"ת, כל שאינם דרך ⁴קלות ראש והוללות, יש להם על מה שיסמוכו, ואע"פ שהם מלווים בכלי נגינה, ⁵והנח להם לישראל. והמחמיר תבוא עליו ברכה ^*****) ולצורך מצוה כגון לשמח חתן וכלה, או מילה או פדיון הבן, או סיום מסכתא, מותר לכתחילה, ומצוה נמי איכא. וכן בחול המועד שיש מצוה לשמוח ברגל, וכן בפורים שהוא יום משתה ושמחה, מותר לנגן בכלי שיר. והשי"ת יחיש לגאלינו גאולה שלמה, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אמן. 

____________

 ^*)ולכאורה קשה, דהא בירושלמי הנ"ל מבואר שאין אימת סנהדרין עליהם גזרו על כך, מפני שהיו באים לידי ניבול פה, והמאירי עצמו הביא בסוטה דברי הירושלמי ^אויש ליישב.

^**) וכ"כ בדברי חמודות (רפ"ה דברכות), שדעת ^גרש"י ותוספות שלא נאסר לזמר בכלי שיר אלא בבית המשתה. (ולפי זה ניחא מה שלא העמידו התוספות ההיא דירושלמי דריש גלותא מתער ודמיך בזמרא, דהיינו בכלי שיר, אלמא דס"ל דאף בכהאי גוונא אין לאסור אלא בבית המשתה או ברגיל, ולא באקראי).

^***) והנה המעשה רוקח (בפ"ה מהל' תעניות הי"ד) כתב בדעת הרמב"ם, דס"ל שאף בפה אסור אפי' שלא על היין, ומ"ש ואפילו שירה בפה על היין, ר"ל דהוה ס"ד שעל היין יש להתיר יותר משום שכן דרך לשורר ולברך לחברים וכו' ע"ש. ודבריו תמוהים, שמדברי כל הראשונים הנ"ל מוכח שעל היין יש לאסור יותר, ואיך נעשה את הרמב"ם כחולק עליהם בסברא מן הקצה אל הקצה, והרמב"ם עצמו בתשובה כתב, שאם שומע קול דברים של טפשות ונבלות הפה, אפילו בלא ניגון אסור. ואם יחובר אליו זמר, יש כאן ג' איסורים, איסור שמיעת דברי טפשות ונבלות הפה, ואיסור שמיעת הניגון ר"ל זמרא דפומא, ואיסור שמיעת כלי שיר, ואם הוא במקום ששותים יין יש איסור רביעי, וכמ"ש הכתוב, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ע"כ. מוכח שהיין הוא להחמיר ולא להקל. וכן העיר לנכון בכל זה בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ב סע"ב). ואמנם מצאתי להמהר"ל מפראג בספר נצח ישראל (פרק כ"ג דף קי"ח רע"ב) שכתב: שאפילו על היין אסור גם בשיר בפה, וראיה לזה ממ"ש בסוטה (מ"ח ע"א) זמרא דגרדאי אסור וכו'. והא דתנן בטל השיר מבית המשתאות, לרבותא קאמר שאפילו בשעת שתיית יין שדרך האדם לזמר, אפ"ה אסור ע"כ. וזה כדברי המעשה רוקח הנ"ל. אולם גם עליו תעבור כוס התימה, שזהו נגד כל הראשונים הנ"ל, שדייקו דדוקא על היין אסור. וההיא דגרדאי, לק"מ, דמיירי בשיר של פריצות ונבלות הפה וכמ"ש רב האי גאון בתשובה, (והובאה להלן בהערה). ויש לחזק עוד הדברים הנ"ל על פי מ"ש הישועות יעקב (סי' תקס סק"ג), להסביר טעם האיסור בזמרא דפומא על היין, ע"פ מ"ש (ב"ב ס ע"ב) כשחרב ביהמ"ק =בית המקדש= רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להם ר' יהושע וכו', אמרו לו, נאכל בשר שממנו היו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים? שתקו. אמר להם, בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים לעמוד בה וכו'. ולפ"ז אף שא"א =שאי אפשר= לגזור שלא לשתות יין כלל, שהיא גזרה שאין צבור יכול לעמוד בה, אבל שיר עם שתיית יין, כמו שהיה בבית המקדש בזמן שהיו צריכים לעורר השמחה בשעת הנסכים והשיר מעכב הנסכים, זהו דבר שהצבור יכולים לעמוד בו. ולמ"ד שעיקר שירה בפה, (וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהל' כלי המקדש הלכה ג'), אף לשורר בפה בעת שתיית יין אסור עכת"ד. ולפ"ז עיקר טעם האיסור של השירה בפה משום היין, שהיה בא בנסכים. והרי זה כמבואר, ובעיון יעקב (גיטין ז' ע"א) הלך בשיטת המהר"ל מפראג הנ"ל (מבלי להזכירו), ואינו מחוור והעיקר כמש"כ וע"ע =ועוד עיין= בענף יוסף (סוטה מ"ח ע"א) ודו"ק.

^****) והנה הב"ח (סי' תק"ס) כתב, ולענין הלכה נראה לי שהעיקר כמ"ש בתשובת הרמב"ם שכל שירה אפילו בפה אסורה, ואפילו שלא במשתה, ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בסוטה (מ"ח ע"א): אמר רב הונא, זמרא דנגדי (מושכי ספינות בחבל שאינו אלא לזרזם במלאכתם), ודבקרי, שרי, (שמזמרים בשעה שחורשים ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שהוא ערב עליהם). דגרדאי אסור, (שאינו אלא לשחוק). נמצא שנגינות האורגים והוא הדין לשאר אומנים באומנותם שאינו אלא לשמח לבבם, אסור, ואע"פ שאינו על היין, משום אל תשמח ישראל וכו' ע"כ. וכן כתבו המגן אברהם, והגאון בעל באר שבע (בחידושיו לסוטה מ"ח ע"א), והשל"ה ח"א (מס' תענית ד"ס =דף ס'= ע"ד) ע"ש. ולכאורה תקשה מזה על התוספות והרא"ש וסיעתם שכתבו שאין איסור אפילו בכלי שיר אלא דוקא במשתה, ובעל כרחנו צריכים לומר שהתוספות מפרשים כמ"ש רבינו האי גאון בתשו' הגאונים (הרכבי, סי' ס'): דהא דאמרינן בסוטה, אמר רב הונא, זמרא דנגדי ובקרי שרי, דגלדאי אסור, (וכן גירסת הערוך), היינו טעמא משום שחקר רב הונא וראה שהזמר של מושכי הספינות ורועי בקר לא היו בהן דברי גידופים ולא דברים מכוערים, ויש בהן עזרה וסעד למושכי הספינות ולרועים, אבל הזמר של בורסיים חקר וראה שהיו בו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן אסרו ע"כ. וכן הוא בספר כפתור ופרח (בפרק הששי דף י"ט רע"ב) בשם רב האי גאון. וא"כ אין מכאן שום ראיה למ"ש הרמב"ם בתשובה נגד חיבורו, או נגד דעת התוספות והרא"ש הנ"ל, ושוב ראיתי למהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ק דגיטין סי' י"ז) שכתב, שמכיון שגם התוספות מודים שבאופן שהוא רגיל בזמר וישן ומתעורר לקול זמר אסור כההיא דהירושלמי, ולפ"ז משמע שאף לזמר בלא משתה לא הותר אלא דרך עראי, אבל היכא שמרגיל עצמו ומתענג לבבו אסור, והיינו ההיא דסוטה (מ"ח ע"א) זמרא דגרדאי אסור וכו' עכת"ד. וכ"כ מדנפשיה בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ב ע"ב). (ותירץ בזה קושית הגאון מהר"י הכהן אההיא דאמרינן זמרא דגרדאי אסור, שהרי לכל הפוסקים לא נאסר זמרא דפומא אלא על היין ותירץ כאמור) ע"ש. וע' בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קס"ו) שדחה ראית הב"ח דההיא דגרדאי מיירי ברגילים בכך וכו'. וזכה לכוין לדברי המהרש"ל בים של שלמה. ובחנם השיג עליו בספר מענה לאגרות (סי' מ"ז) ע"ש. ומ"מ לפ"ד רב האי גאון טעם אחר יש בדבר וכנ"ל. [וז"ל הארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ד): העוסק במלאכתו ומשורר להקל עליו במלאכתו מותר, אבל מי שאינו עוסק במלאכה, או שעוסק במלאכה קלה, אסור בשיר של עגבים אפילו שלא על היין. וע' להגר"מ עבאדי בשו"ת מעין גנים (חאו"ח סי' י"ג אות ל') שכ' להתיר לשכירים העושים מצה לזמר במנגינות של חול, ואין למחות בידם, דדמי למ"ש בסוטה (מ"ח ע"א) זמרא דנגדי ודבקרי שרי וכו' ע"ש ודו"ק].

^*****) (ואע"פ שאנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, והוא סתם כלשון הרמב"ם, ונודע מ"ש הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"א (סימן צ"ט דף קל"ח ע"ב), שאם מרן סתם בש"ע כלשון הרמב"ם, והטור פירש דברי הרמב"ם, ומרן בבית יוסף לא הביא פירוש אחר לדבריו, אמרינן שמסתמא גם בש"ע שפסק כלשון הרמב"ם, סתמו כפירושו, שסובר כפירוש הטור בדעת הרמב"ם ע"ש. ובנ"ד לפי פירוש הטור בדעת הרמב"ם יש לאסור שמיעת כלי שיר אפילו שלא על היין, ואף מרן הבית יוסף הסכים לפירוש הטור ע"ש. ולפ"ז אין לפרש בדעת מרן הש"ע כמ"ש הכנה"ג בתוך דבריו, וכן כתב בשו"ת פרי הארץ ח"א (דף צ"ב ע"ד) לקושטא דמילתא, שמ"ש הרמב"ם על היין חוזר גם על נגינה בכלי שיר, אבל שלא על היין מותר אפילו בכלי שיר. (וע' בשו"ת מקור ישראל חאה"ע סוף סימן כ"ב). מכל מקום ⁶נראה שיש לצרף טעמו של החלקת יעקב הנ"ל שברדיו וכן ברשם קול יש מקום להקל יותר משאר כלי שיר שרואים אותם ושומעים מהם. וכמו שנאמר (קהלת ו' ט') טוב מראה עינים מהלך נפש. ולכן שירות ותשבחות להשי"ת בליווי כלי נגינה, הנאמרים ברדיו או ברשם קול, אין איסור לשומעם, שיש כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שלא נאסר לשמוע כלי שיר אלא על היין, ואם תמצא לומר כדעת הרמב"ם, שמא גם הוא יודה לרוב הפוסקים, שאין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין (כדברי הכנה"ג והפרי הארץ), ואם תמצא לומר כפירוש הטור והבית יוסף, שמא ברדיו וברשם קול שאינם נראים לעין יש להקל כששומעם שלא על היין. ועל כל פנים נראה שמכיון שלדעת רוב הפוסקים אין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין, ויש שמפרשים כך בדברי הרמב"ם, אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן והמחמיר תבא עליו ברכה. ודע שמותר לשורר שירות ותשבחות בפה אפילו על היין, וכדמוכח בהרי"ף והרא"ש (ר"פ אין עומדין), וכן מתבאר מדברי רבינו האי גאון, ושאר הפוסקים הנ"ל שהביאוהו להלכה. ולאפוקי ממה שהעלה ממעשה רוקח לאסור בזה. וכבר השיג עליו לנכון הגאון הראש"ל בספר פרי האדמה ח"ג (דף כ"ג ע"ג), וכתב, שחלילה לאסור בזה ע"ש וכן עיקר.)

 

הערות העורך

^א קושיית הרב היא שהרי בירושלמי שהביא המאירי (סוטה מז עמוד א) מבואר שבזמן שהסנהדרין היו קיימים היה מותר לשיר כיון שיד הסנהדרין הייתה תקפה על העם וממילא לא היה חשש שישירו דברי נבלה בשיר וכ"ש שלא היה חשש שיגיעו לידי פריצות משא"כ לאחר שהסנהדרין עזבו את העם שאז היה חשש שמא מתוך השירים יגיעו לדברי נבלה, ולכן אסרו הנביאים את השירה על עם ישראל. אמנם כפי שהרב הסביר את המאירי שכל האיסור בשירה הוא רק משום פריצות א"כ לפ"ז משמע שבזמן שהסנהדרין היו קיימין זה היה מותר ח"ו וודאי שא"א לומר זאת. והיישוב האמיתי "שלא התכוון אליו הרב" הוא שהמאירי לא התכוון לזה כלל לא מיניה ולא מקצתיה כי המאירי בא מלשון רב האי גאון (עימנואל סימן נד) שכתב שרב הונא אסר שירת הבורסיים שאומרים הידד ע"ש ולכאורה הוקשה לגאון למה אסר רב הונא שהרי היא שירה בפה שלא על היין ואינה גם שירי עגבים ואע"פ שאין זה שירות ותשבחות להשם מותר כיון דאינו לשמח בהם וע"ז תירץ רב האי גאון שרב הונא מצא שהיה שם דבר כיעור, שהיו שם גם נשים שענו אחריהם ולכן רב הונא אסר, דס"ל שהוא כאש בנעורת, אמנם לא מן הדין עשה כן דאע"פ שיש שם נשים שעונים אחריהם הידד, אמנם אין פסוק האוסר זה בהדיא אמנם רב חסדא שהיה תקיף והיו נשמעים אליו בני דורו לא התיר לעשות כן, וזה מה שסיים גאון שאם יד הרב תקיפה יכול לאסור גם את המותר לצורך שעה עיי"ש וזה פשוט. ועיין במאירי סוטה (מח עמוד א) שכתב וז"ל כל השירים שאין בהם שבח להקדוש ברוך הוא אסור לזמר בהם והם הם התחלת הפקר ושעמום וסבתם...  אבל כל שאינו אלא לשחוק אף בבעלי מלאכה אסור והוא שאמרו דגירדאי אסור ולא עוד אלא שאותם זמירות שבבית המשתאות הם גרמת הפסד וסיבת הוצאה יתירה... אע"פ שדרך כלל נאסרו כל מיני זמירות אלו, מכל מקום כשהנשים מזמרות בין האנשים הוא איסור חמור ופירצה יתירה והוא שאמרו זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת עכ"ל אתה הראת לדעת שכל הזמירות נאסרו, ועניין הפריצות הוא דבר נוסף. ודע שהבנת הרב המוטעית בדברי המאירי היא היסוד שלו לכל ההיתרים דמזה הסיק הרב שאם אין פריצות אז השירה מותרת והכל לפי רוח הזמן ח"ו ונמשכו אחרי הרב בדעת המאירי כמה אחרונים, ונהפוך הוא כי עניין הפריצות דווקא הוא נתון לשיקול דעתם של הרבנים לפי העניין המקום והזמן אבל השירה בפה במקום שמחה כגון במשתה יין או בכלי נגינה הוא מבואר ממש בפסוקים ואינו עניין של סברא אם להתיר או לאסור, ואין אפילו בזמן התנאים מי שיכול להתיר זאת. ודע עוד שכל דברי הגאונים שווה שלעולם כלי נגינה אסורים בכל מצב ואפילו בחתונה לא התירו אלא שירה בפה או תופים ומחולות העשויין לקול הברה בעולם בשעת תמרוקי הכלה ולא בשעת משתה וגם זה רק בדיעבד ואמר רב האי גאון (גנזי קדם ספר חמישי סימן ה אות ג) שמי שבכוחו לבטל את התופים מחתן וכלה טוב יעשה, וכן הראשונים כמעט אף אחד לא התיר כלי נגינה אפילו בחתן וכלה, חוץ מרבינו ירוחם (תוא"ו דף קפ"ו) שמשמע ממנו קצת להיתר בחתונה ותראו איך בעוונותינו נתפשט הדבר וכמעט ואין בית שלא נשמע בו כלי נגינה חוץ מכמה יחידי סגולה

^ב משפט זה לא מובן דכל הראשונים שהרב הביא לעיל לא דיברו על כלי שיר במשתה יין אלא דווקא על שירה בפה וכן הרב אמר בהדיא וז"ל ומבואר מדברי רש"י ותוספות שלא אסרו חז"ל שירה בפה אלא דוקא כששומע השיר במשתה. וכן כתב הסמ"ג וכן הוא בתוספות הרא"ש, ובחידושי הר"ן וכו' עכ"ל וא"כ מה הלשון אומרת שגם בכלי נגינה לא נאסר אלא במשתה וצע"ג והבנה זו היא היסוד של הרב להתיר שירת כלי זמר ברדיו כיון שהוא לא במשתה יין, ואתה דע לך.

^ג הדברי חמודות כתב דכיון שרש"י פירש דהשאלה למר עוקבא היא במשתה יין והפסוק שהשיב היה למסקנת הגמ' בכלי זמר (עיין בדברי החמודות מה שפירשתי) א"כ יוצא לפ"ז דס"ל לרש"י (וכן לתוס' ע"ש) שגם בכלי שיר בעינן על היין, אמנם מבאר הדברי חמודות שלשאר הראשונים שלא פירשו כן אסור בכלי זמר אפי' שלא על היין וכן פירש דעתו של הראש כמו הרמב"ם עי"ש וא"כ הדברי חמודות הוא ראייה לסתור לדברי הרב עובדיה שס"ל שכל הראשונים דלעיל ס"ל הכי ועיין מש"כ בדברי חמודות ותבין דגם לפרש כן בדעת רש"י אינו מוכרח ע"ש

^ד כלומר, שמפסוק זה "הייתי חושב" שאין לאסור אלא בשיר של כלי נגינה, אבל שירה בפה בלבד מותר, קא משמע לן שגם פסוק זה לא מדבר אלא על שירה בפה שאסור (וכ"ש שירה בכלי שיר)

¹ המקילים לשמוע מהרדיו וכו' והנח להם לישראל. כאן מבואר בדברי הרב שמצד הדין אסור לשמוע אפילו דרך הרדיו, ואפילו שירות ותשבחות להשם יתברך (כל עוד הם מלווים בכלי נגינה), ואפילו שאינם דרך הוללות, אלא בכובד ראש, וכן אין כאן הוראה שמותר להקל בזה ח"ו אלא הרב דקדק לומר שהמיקילים מעצמם לשמוע בכזה אופן (דווקא מהרדיו שאינו כלי נגינה ממש לשיטות מסויימות ודווקא שירות ותשבחות להשם יתברך, ודווקא שאינם בקלות ראש: כלומר שאינם בצעקות ושגעונות כמו הזמרים של היום) אין חיוב למחות בהם מהטעם של הנח להם לישראל כלומר שעדיף שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין 

 ² מהרדיו או מהרשם קול כו' ודווקא מהרדיו ומהרשמקול כפי שמתבאר בדברי הרב שאז מצטרף לספק ספיקא דעת החלקת יעקב שכיון שלא רואים את הכלים י"ל שאין בזה שמחה יתירה (א"ה קשה לפי סברתו של החלקת יעקב למה אמרא הגמ' אוזן דשמעא זימרא תיעקר הול"ל עין דראתה דהרי היא הגורמת לאיסור דטוב מראה עינים כו' ואכמ"ל) אמנם ערבי שירה וקונצרטים (אפי' בהפרדה מלאה דאין הדיון כעת בדבר זה) הס מלהזכיר דזה עוון פלילי וודאי שאם יש מי שמקיל בזה, דאין לנו להניח מלמחות בו ואע"פ שיהיה מזיד, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וּפושְׁעִים יכשלו בם. (נזיר כג ע"ש) ומי שלא מוחה נתפס במקומו והמקיל בזה לשמוע מוזיקא מכלי שיר ממש בערבי שירה או קונצרטים וכדו' שזה נגד דעת המשנה והגמ' והגאונים והראשונים והאחרונים ביניהם השלחן ערוך והרמ"א רשע מיקרי וחייב נידוי ומכין אותו מכת מרדות עד שיחזור בו מפשעיו או עד שתצא נפשו, ומותר לקרות לו עבריין (כדין כל מי שעובר על איסור דרבנן בשאט נפש)

³ שירות ותשבחות והודאות להשי"ת כו' כלומר כל הדיון שלנו הוא על שירי שבח ופיוטים להשם יתברך שלא בשעת מצוה (כגון לשמח חתן וכלה וכדו') אמנם שירים אחרים שאינם שירת הודאות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב"ה אלא שירי מליצה או שבח לאדם גיבור או מוצלח וכן ארץ ישראל יפה או מזכרת לברצלונא וכל מיני שטויות שאינם שבח להשם יתברך, וכ"ש שירת אהבים וחשק ודברי עגבים, שמצויים בימינו שאפילו בזמן הבית היה אסור לשומעם זה ודאי שחייב למחות ואפילו אם העבריין שומעם דרך הרדיו, דזה אין בעולם מי שיתיר דכל מה שהתירו הפוסקים זה שירת הודאות ותשבחות שנכללו באיסור (יחד עם השירי מליצה) מלאומרם בזמר ונעימה מפני החורבן והתירו לאומרם ע"פ דברי רבינו האיי גאון ז"ל וגם בדבר זה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ונתפס על זה וכנ"ל

⁴ כל שאינם דרך קלות ראש והוללות כו' עניין זה שלא יהיה קלות ראש יצא לרב מדברי המאירי שהביא בתחילת דבריו ונביא לכאן את דברי המאירי בכדי שנוכל לבאר היטב עניין זה, וז"ל המאירי גיטין (דף ז ע"א) כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה. וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהילה להשם, כגון מיני פיוטים ומזמורים, מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה, שכל שאין בו צד פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות, והוא שאמר כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם עכ"ל מילה במילה. בלשון המאירי מבואר שמיני זמר (אפי' בפה לבד) שנעשה דרך קלות ראש (עניין קלות ראש הוא היפך עניין כובד ראש ובלשוננו חוסר תשומת לב חוסר מחשבה לדוגמא: מסופר בספר שמואל (ש"א פ"ו יג) שכאשר החזירו הפלישתים את ארון ה' לאנשי בית שמש כתוב ויראו את הארון וישמחו לראות והעלו עולות ויזבחו זבחים, ויך ה' בהם חמישים אלף איש כי ראו בארון ה' ופירש רש"י שם דהיו מסתכלין היאך הוא בא לבדו ומשמחתם נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד ע"כ עוד דוגמא משני בני אהרון שנשרפו מסביר רש"י (במדבר יא טז) ויחזו את האלהים שזכו לראות פני שכינה ונהגו בקלות ראש, על דרך משל כנושך פיתו ומדבר בפני המלך וזהו מש"כ ויאכלו וישתו, אז רש"י לימד אותנו מה הכוונה קלות ראש) רצונו לומר שלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה כגון בית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה (ברור שמשתאות היינו של מצוה דאל"כ היינו תענוג במיני מאכל ומשתה שאסר בתחילת דבריו ועוד דאל"כ מהו שכתב וכן הדין לשמח חתן וכלה? וזה ברור!) שאלו הם דרכי הגויים לשמוח לחינם שלא לכבוד השם ולא לכבודה של מצוה כמו שכתוב בקהלת (פ"ב ב) "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה" וביארו בגמ' (שבת ל ב) דזו שמחה שאינה של מצוה ואסור אף בשירה בפה ואף בלא משתה דהמאירי אמר דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה כלומר שגם תענוג במיני מאכל הוא דומיא לקלות ראש שאסור, ואסור בפה שהרי המאירי הביא ראייה מהמילה כעמים ופסוק זה מדבר על שירה בפה כפי שמוכח בגמ' (גיטין ז.) שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנלן דאסיר? סרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו' ונשלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין. אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא דמאנא (שירה עם כלי שיר) אבל דפומה (שירה בפה) שרי (יהיה מותר)קמ"ל (בא להשמיענו שגם זה אסור!) כלומר שהמאירי הבין בפשט הפסוק שלא להיות כעמים היינו שלא בקלות ראש כמותם אלא בכובד ראש ובאימה ומכאן נלמד שכל הזמרים של היום שקופצים ומשתוללים ומפריחים ענני עשן וזרקורי אור וצרחות והכל כפי הנראה למלאות את תאוותיהם בצע כסף בצע כבוד לי יאורי ואני עשיתיני כוחי ועוצם ידי עשה את החייל הזה וכן בצע נשים להרבות מעריצים ומעריצות ולהרבות פריצות וזימה בישראל ואף בלא כל זה כל שחסר להם את כוונת הלשם שמים הגמור ואת האימה מהשם יתברך כל שחסר להם את לפני מי אתם עומדים וממילא אין כובד ראש אלא קלות ראש ויאכלו וישתו ממילא אסור לשמעם גם כאשר הם שרים בפה בלבד ואף בלא משתה יין 

וודאי שאסור אף לשמוע שירים אלו דרך הרדיו (אע"פ שהשתא אין אנו רואים את קלות הדעת שלהם) דודאי כח הרוע שבמעשה פוגם בשומעים ואע"פ שיש קלי דעת שרצו לטעון שדבר זה מחזק אותם וגורם לשמחת הלב או שכאילו אפשר ללמוד יותר טוב מחמת שירים אלו, אבל באמת זה טעות גמור ואין לטעות בזה, דכלל גדול הוא שמטמאים יוצא רק טומאה ואסור להיתלות בדברי סרק אלו, כי הקב"ה לא נותן שמאדם רע יצא דבר טוב שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (שבת דף לב א) כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יֵצֵא רֶשַׁע (שמואל א פרק כד) וגמירי: טבא לא הוי בישא (ברכות דף כט א) ומכלבא בישא גורא טבא לא נפיק (רש"י מגילה יא) וראה מש"כ ר' נחמן מברסלב זי"ע בליקוטי עצות ערך נגינה וז"ל צריך לזהר מאד שלא לשמע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כונתו בנגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך ע"כ ולכן הרב כאן בתשובה שמדבר על שמיעה מהרדיו לא אמר שאין צריך למחות אלא כל שאינם שומעים דרך קלות ראש והוללות ומכלל לאו אתה שומע הן שאם אדם רואה מי שמיקל ושומע שירה, שהיא לא בכובד ראש ובלי מחשבה ושימת לב על המילים שיהיו אך ורק לכבודו יתברך, אף ששומע זאת דרך הרדיו חייב למחות ואם לא מוחה נתפס בעבורם.

⁵והנח להם לישראל. מה מתכוון הרב כשהוא אומר הנח להם לישראל? המקור של מילים אלו נמצא בגמרא (ביצה ל א), שם הגמ' מספרת לנו שאמר רבא בר רב חנין לאביי שיש ברייתא שאומרת לנו שאסור למחוא כפים ולרקוד בשבת, גזירה שמא יתקן כלי שיר, אביי מיד הקשה עליו איך יתכן שאסור לעשות כן בשבת? הרי עכשיו שאנו עומדים ורואים שנוהגים ישראל לרקד ולמחוא כפים בשבת, והנה אנחנו לא מוחים בהם ולא אומרים להם כלום? וודאי שמנהג ישראל תורה הוא ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם, השיב לו רבא בר רב חנין שאין זו קושיא כלל, שמה שאין אנו מוחין אין זה אומר שמותר להם לנהוג כן, ולא בגלל זה נשבש את הברייתא, וודאי שאסור למחוא כפיים ולרקוד בשבת, והאמת היא שיש עוד כמה איסורים שעם ישראל עושה ואנחנו לא מעירים להם, וכי מפני זה האיסורים הפכו להיתר? אלא אנחנו לא מעירים להם דהנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, עם ישראל לא ישמע לנו ואין לנו כח לכוף אותם, אמנם ממשיך רבא בר רב חנין, מה שאנחנו לא מוחים בהם זה דווקא באיסורים של דברי חכמים, אבל באיסורים של תורה לא מניחים להם לחטוא והלעיטהו לרשע וימות. א"כ מבואר במילים אלו "הנח להם ישראל" שהוא קיצור למילים מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין ומרן הרב עובדיה העלים זאת במתק לשונו כי חשב שלא יעזור לומר כן לעם ישראל כי לא ישמעו לו, ולפ"ז מוכח שאפילו דרך הרדיו עוברים על איסור דרבנן אלא הרב עובדיה הבין שזה מסוג הדברים שישראל לא ישמעו ועדיף שיהיו שוגגין ולא מזידין, כיון שהוא רק איסור של דברי חכמים ולא של תורה וזה מה שסיים הרב באומרו "אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן" [אמנם היום שנת תשע"א עשו סקר בעם, וגילו שהרבה קיבלו על עצמם לא לשמוע שירים, וכפי שכתוב בשלחן ערוך (או"ח תקס ג),א"כ מוכח שעם ישראל קדושים וטהורים בני אברהם יצחק ויעקב שומעים לרבנים, וודאי שגם הרב הגאון עובדיה יוסף שליט"א אם ידע את המציאות האמיתית שעם ישראל שומע לחכמי ישראל, ודאי שיחזור בו ויאמר בריש גלי את ההלכה שאיסור חמור הוא לשמוע כל שיר וכפי דעת הרמב"ם ומרן הש"ע ופשוט.]  ועיין במש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה חלק אבן העזר סימן ה שכתב כי: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא אמרינן הכי אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל בספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. כדמוכח בשבת דף נה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי? ואילו הנחנו בני אדם על מה שהן שוגגין בכל יום היו מוסיפים שגגות, והיתה התורה נופלת מעט מעט. ועוד כתב שם דהיינו דוקא כשכולם שוגגים הלא"ה מצוה למחות בידן כדי להזהיר אחרים שלא יבואו לידי מכשול והמורה הוראות שהזהיר את העם ולא קבלו עליו נאמר ואתה את נפשך הצלת. והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים ומטי בה בשם המהר"ם מרוטנבורג, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא בדורותם, אבל בדורינו שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו דלא לעברו כלל. ושכן הוא במדרש ירוש'. והדבר נ"ל נכון. ע"כ. ובחי' הריטב"א (פסחים נ) כ', ופשוט דמתני' והש"ס אינם אלא במנהג להחמיר, אבל במנהג להקל, אפי' אם היה ע"פ גדולים שבעולם, כל שנראה לחכם בעל הוראה שיש בו צד איסור, לעולם אין חוששין למנהג ההוא, שאין לנו אלא שופט שבימינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' לב) ובשו"ת (ז) מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ע"ש. ומכ"ש כאן שהוראה זו יוצאה בהינומא מכמה אשלי רברבי מגדולי האחרונים.  והמהר"צ חיות והדברי חיים מצאנז כתבו שמנהג זה נתפשט ע"פ אפיקורסים, והמתחדשים הפורצים גדרות ישראל. וכן שאר אחרונים האריכו בדברים כדרבונות נגד המקילים בזה. ואיך לא יבוש ולא יכלם מי שמתיימר להיות מנושאי דגל התורה לצאת בבקורת נגד מי שעשה כתורה לפרסם האיסור להציל רבים מעון, ויפה לו השתיקה. וה' הטוב יכפר בעד. [וע' בבית חדש בקונט' אחרון אה"ע (סי' כב) שכ', כי מ"ש הפרישה ליישב מה שנהגו הנשים במלכותינו לצאת לדרך עם קטן או קטנה, ולנסוע עם עגלון עכו"ם, שרי ליה מאריה שנתן מכשול לפני המון העם להקל באיסור ייחוד, ומה יאמר הרב בשאר איסורים דאורייתא שנהגו להקל בעוה"ר ואין בידינו למחות. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.]

⁶ ההיתר היחיד של הגאון רבינו עובדיה יוסף להקל בשמיעת כלי שיר דרך הרדיו הוא דברי החלקת יעקב הנ"ל שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הרדיו בעולם, ולא חלה עליו הגזרה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזרת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזרה ע"כ לשון הרב לעיל, אמנם לאחר המחילה הרבה, עפר אני תחת כפות רגליו של הרב אבל תורה היא וללמוד אני צריך ורצוני לומר שההיתר הזה לא נכון כלל ומכמה סיבות

א. הרואה את דברי החלקת יעקב בפנים, מבין שאין זה היתר אמיתי שכתב וז"ל מי יתן והי' אשר יתכשר דרא להיזהר מבלתי שמוע זמרת הרדיו, אבל לדאבונינו העולם אינם נזהרים כלל בזה ורק חסידים ואנשי מעשה, וראיתי בני עלי' והם מועטים, וצריכין למשכוני אנפשי' להתיר וללמד זכות, ועכ"פ יש לסמוך על שיטת רש"י ותוס' בגיטין דרק בבית המשתה על יין או שרגיל בכך  ודוקא בניגון שמנגנין לע"ז אבל ברדיו ידוע שאינו זמרת עבודה זרה רק זמר סתם, ויש רק חשש אבלות דאחר החורבן, ועל זה אנו סומכין על שיטות הנ"ל להתיר, ואם לפעמים נשמע קול אשה או שירי חשק ועגבות ודאי היא דאסור וצריכין להיזהר. ויש עוד סברא גדולה להתיר כיון דבשעת הגזירה לאסור הזמרא מטעם אבלות לא היה עדיין הרדיו לא חל הגזירה על הרדיו  ואין זה דומה למין כלי זמר שיתחדש אע"פ שלא הי' בשעת הגזירה דודאי אסור משום דהגזירה היתה כל מיני כלי זמר, והסברא נותנת דאף כ"ז שיתחדשו בכלל, אבל הרדיו שאין רואים כלל המנגן ובא ממרחק רב עפ"י חדשות הטבע מיקרי פנים חדשות ואינו בכלל הגזירה, ואף שהיא רק סברא בעלמא ומי שירצה יכול לדחותה מ"מ סניף יש!!!. עכל"ב רואים בלשונות אלו כמה היה החלקת יעקב דחוק בסברא

ב.הרב עובדיה יוסף שליט"א בעצמו דחה סברא זו ביביע אומר ח"ד חאו"ח סימן מו אות א ואות ב דכתב (בדין איסור השמעת כלי שיר בשבת ויום טוב שמא יתקן) דלפ"ז גם בנ"ד יש לחוש לתיקון כלי שיר, שכל השמעת קול שיר הויא בכלל גזירת חז"ל. ובודאי שיש לחוש שמא יתקן כלי שיר, כשיארע בו דבר הצריך תיקון, וכן העלתי בס"ד בתשובה ע"פ הנ"ל לאסור השמעת קול שיר ביו"ט ע"י גרמפון ורדיו. וכמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' כט). ע"ש. ומעתה אף מכונת הטייפ רקורדר שהיא בסוג כלי שיר, ולפעמים קורה קלקול טכני במכונת ההקלטה הנ"ל שאפשר לכל אדם לתקנו ולסדרו, הרי היא בכלל גזרת חז"ל. אמנם ראיתי בס' שערים מצויינים בהלכה ח"ב (עמוד קלה) שהביא בשם מהרש"ג ח"ב סי' קיח בענין השמעת קול שיר ע"י רדיו, שכתב, שלא גזרו חז"ל השמעת קול אלא קול הבא שלא ע"י פה, כגון כנור ותוף וכדומה, אבל קול הבא ע"י פה אפילו עובר דרך כלי לא גזרו חז"ל, משום שלא נולד כאן קול חדש, רק נשמע קול המשורר. והוסיף המחבר שם, שכן כתב גם בס' צל"ח החדש (בקונט' אחרון סי' א) כסברת המהרש"ג הנ"ל. אלא שבשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב (סי' לא במפתחות) פסק לאסור בזה. ע"ש. ולפע"ד נראה יותר כסברת הבית יצחק, שהואיל וקול המשורר נפסק, ואין כאן השמעת - הקול אלא ע"י המכונה, ובידו ג"כ להגביה הקול ולהנמיכו כחומר ביד היוצר, פנים חדשות באו לכאן, ודמי להשמעת קול כינור וכדומה. ומכ"ש כשהמשורר הקליט את שירו בליווי כלי שיר שבודאי שיש לאסור. וכך פסק בסוף התשובה דהעיקר לאסור בשמיעת קול שיר ע"י מכונת ההקלטה ע"ש והנה משמע מדבריו שאפילו שירה בפה כיון שהוקלט בטייפ מילא פנים חדשות באו לכאן ודמי לכלי שיר ולפ"ז מה שפסק הרב שם, סותר לגמרי את פסקו כאן שכתב שאפילו הוקלט כלי שיר לא הוי אפילו שירה בפה וצע"ג שסותר דברי עצמו.

ג. גם אם נניח שרדיו אינו כלי שיר ממש אלא שירה בפה בלבד מ"מ יהיה אסור דהרי הרדיו דלוק כל יום ויש לו דין רגיל בשירה שזה לכולי עלמא אסור כפי שכתבו התוספות בשם הירושלמי

ד. רוב השירה היום ברדיו אינם שירות ותושבחות וחסדי השם ואפילו אם הרדיו היה לו דין של שירה בפה, הרי כל הגאונים והראשונים אסרו שירי צחות שאינם לכבוד השם וזה הרב לא יכול להתיר דכל דיונו הוא להוריד מהרדיו דין כלי שיר ולהופכו לפה ולפי דבריו יש היתר לאדם שיקליט חזן ששר שירות ותשבחות להשם בכלי נגינה וישמיע לעצמו ולא דבר אחר