תנינן כל מאן דאפיק פסוקא דשיר השירים ואמר ליה בבי משתיא, אורייתא איהי חגירת שק וסלקא לגבי קודשא בריך הוא ואמרה קמיה עבדו לי בניך מחוך בבי משתיא, ודאי אורייתא סלקת וקאמרת הכי. 

שנינו כל מי שמוציא פסוק של שיר השירים ואומר אותו בבית המשתה (*כגון בית חתנות, ושמחות אחרות), התורה היא חוגרת שק, ועולה אל הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: עשו לי בניך לצחוק בבית שמחתם. ומסיים ודאי שכך הוא שהתורה עולה להשם ואומרת לו כך.

בית המשתה שמוזכר בחז"ל הוא בית השמחות כגון בית חתנות וכו' שמחה של מצוה כך כתבו הראשונים וכן משמע מחז"ל

דוגמאות:

1. משניות ברכות פרק א משנה א "מעשה שבאו בניו (של רבן גמליאל) מבית המשתה, אמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חיבין אתם לקרות" כו' וברור שהתנאים הקדושים לא הפסידו ק"ש ועסקו בהתהוללות.

2. משניות תרומות פרק יא משנה י "מדליקין (שמן של תרומה שנטמאה) בבית המשתה אבל לא בבית האבל"

3. משניות עירובין פרק ח משנה א: "כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית ואומר, הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. וכל שקבל עליו מבעוד יום, מתר" ופירש הרמב"ם שם שלפי שהם דבר מצוה והם גמילות חסדים, כי העיקר אצלנו אין מערבין אלא לדבר מצוה.

4. משניות כתובות פרק ז משנה ה "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה, יוציא ויתן כתבה, מפני שנועל בפניה"