זמרא מנא לן דאסור, כי ההוא שכתבתי לעיל (בריש העמוד: דקאמר התם מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה דמיך וקאי במודין, פי' בשוכבו ובקומו היה מזמרין לפניו ושלח ליה, ישראל אל תשמח בעמים אל גיל) דירושלמי דהוה קאי ודמיך בזימרין, שהיה מרבה להתענג ביותר ולשורר לפניו, ורש"י פי' ^אלשורר בבית המשתה וכן משמע מדפריך ולישלח להו "בשיר לא ישתו יין" ומה שנוהגין עתה בשעת סעודה בחופה לשורר שיר של מצוה, כזה שהוא לשמח חתן וכלה שרי, וכן כתב רי"ף ז"ל בברכות פרק אין עומדין, פירש גאון הא דאמרינן זימרא דפומא אסור כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח היפה ביופיו, אבל דברי שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם בבית חתנים ובבית משתאות בקול נגינות ובקול שמחות ולא ראינו מי שממחה בזאת:

_______________________

העורך

^א "לשורר" וכן "לשורר שיר של מצוה" וכן מש"כ זימרא דפומא אסור כו' אבל דברי שירות וכו' לאומרם בבית חתנים בקול נגינות כו' כל זה מיירי בשירה בפה דווקא, אמנם "לנגן" בכלי שיר גם בלא יין אסור כן מבואר מהלשונות הנז' וכן משמע מדעת הטור (לר' יעקב בן הרא"ש סימן תק"ס) שהזכיר לדעת רש"י שאסור בכלי שיר בלא יין ולא כתב שכן דעת אביו, וכן כתב בהדיא הרב בעל תוספות יום טוב (בספרו דברי חמודות על הרא"ש פ"ה דברכות) שדעת הרא"ש אינה כדעת רש"י אלא בכלי נגינה גם בלא יין אסור. ונראה עוד מלשונות אלו שדעת הראש להתיר שירה בפה ולא בכלי שיר אפילו בחופה