שאלה מארם צובא. המותר לשמוע שירה עם שירי האזור הערביים, וזמר?
התשובה ידוע, שעצם הזמר והניגונים כלם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל, לאומרם (סוטה מ"ח א') ז"ל אודנא דשמעא זמרא תעקר. וכבר באר התלמוד (גיטין ז' א') שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא מלים, אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה, הוא אסור, כמו שאמרו, וסמכו דבריהם אל איסור הנביא, שאמר: (הושע ט' א') אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. וטעם זה הדבר ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתו ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שמעטים כמותו, אשר זה מביאו לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או כניעה לדברים האלהיים, לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל, שדברו חכמים בהווה, וכבר בארו לנו הנביאים זאת ואמרו בגנותם השימוש בכלי השיר על דרך הפולחן ע"י שמיעתם, וזה אומרם (עמוס ו' ה') הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר. וכבר בארנו בפרוש אבות (פ"א מי"ז) שאין הבדל בין הדיבורים העבריים לדיבורים הערביים, ואין זה אסור או מותר אלא לפי העניין הכלול באותם הדיבורים. ואליבא דאמת אסור לשמוע דבר טפשות, אפילו נאמר שלא בשירה, ואם מנגנים אותו על כלים, יש כאן שלשה איסורים, איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה, איסור שמיעת שירה, ר"ל זמרא בפומא, ואיסור שמיעת כלי מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, איש איסור רביעי, והוא אומרו (ישעי' ה' י"ב) יתעלה והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם (ברכות כ"ד א') ז"ל קול באשה ערוה, ומכל שכן אם היא מזמרת. וכבר התבארה האמת במופת, והיא, שהכוונה בנו, שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלמות או במה שמביא אל השלמות, ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר עצמנו בהוללות ושחוק. וכבר בארנו בזה הענין במורה בחלק האחרון (פ"ח) שבו, מה שיש בו מספיק, בדברים מופתיים לאנשי מעלה. ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל. (הרי"ף לברכות דף כ"ה ב' בשם גאון) אבל חס ושלום להזכיר שירי החול בהם, לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט. והתימה על אומרכם במעמד כשרים, והכשרים לפי דעתי אינם מצויים במקומות שתית משקה משכר. וכבר בארנו גם בזה במורה (שם פ"ח) מה שיש בו מספיק. ומכל שכן אינם כשרים, אם יוסיפו על זה ע"י שמיעת כלי שיר. ושלום. וכתב משה:
_____________
דברי העורך
א דעת הרמב"ם דאף בלי משתה יין עובר על איסור שירה וזה בין בכלי ובין בפה כמבואר כאן ונלמד מהפסוק אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, אמנם היין הוא איסור בפני עצמו ונוסף על איסור השני והשלישי ונלמד מהפסוק והיה כנור וכו' ויין משתיהם וממשיך הפסוק "ואת פועל ה' לא יביטו" וידברו דברי נבלה מה כתיב אחריו לכן גלה עמי מבלי דעת וכו' וכפי שהגמ' בסוטה מ"ח עמוד א' דורשת שם, ואיסור זה נתווסף כשבטלו הסנהדרין כפי שמבואר במשנה שם (סוטה מח עמוד א) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין ובגמ' שם פירש רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. דבתחילה לא היה אסור לשיר מחמת חורבן בית המקדש אלא בלא משתה יין, משום דשמחה מה זאת עושה דאין להם לישראל לשמוח אלא מחמת המצוות ולא כמו הגויים הפוחזים שהתכלית שלהם היא השמחה משום דעם ישראל נר לגויים ולכן כששמחים שמחים מהמצוות דווקא, אמנם בבית המשתאות דהיינו בית חתנות וכדומה היה מותר להם לישראל לשיר ולרקוד דשמחת מצווה היא, וגם לא היה לחוש שעם ישראל יגיעו לידי נבלות מחמת השתייה בשמחתם מפני שהיתה עליהם אימת סנהדרין וכמפורש בירושלמי, והביאוהו הראשונים, אמנם לאחר שבטלה הסנהדרין היה חשש שיבואו לידי דברי נבלה ולכן אסרו זאת הנביאים. ולפ"ז איסור השירה במשתה הוא חומרא יתירה ואינו משום האבילות אלא משום שלא יגיעו לידי נבלה כנ"ל וזה מה שכתב הרמב"ם כאן שאיסור היין הוא איסור נוסף.
ונראה שכן למד רש"י (גיטין ז עמוד א) שפירש זמרא מנלן כלומר בבית המשתה וזה משום שהגמ' הבינה שראוי היה לענות להם מבשיר לא ישתו יין והרי הפסוק שם לא מדבר אלא על שירה ביין ומשום נבלות לכן הבין רש"י דהשאלה הייתה על זמר בבית המשתה דודאי שאלוהו למר עוקבא על זה משום שהוא חומרה יתירה יותר משירה בלא יין, ועל זה השיב להם מר עוקבא מפסוק אל תשמח ישראל כו', שפסוק זה מרבה בין שירה בפה בין שירה בכלי ואע"פ שאין זה הפסוק הנכון דמפסוק זה לומדים רק על שירה בלא יין כנ"ל מ"מ רצה להורות להם דגם שירה בפה היא שמחה שיכולה להביא לידי נבלה וגם זאת אסרו חז"ל דהוא אמינא מבשיר לא ישתו יין היינו דווקא בכלי, קמ"ל מפסוק אל תשמח ישראל, שגם ביין אסרו שירה בפה ולפ"ז אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם דלכו"ע אסור בין שירה בפה ובין שירה בכלי על היין במשתה של שמחה וכ"ש שלא על היין דאז אין על מה לשמוח וודאי שאסור טפי. והשתא מובן היטב הנאמר בירושלמי (מגילה פרק ג) מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין ישראל אל תשמח בעמים אל גיל אע"פ שודאי לא היה שותה יין קודם התפילה וזה משום שיותר חמור שירה בפה בלא יין דהיא כשמחת הגויים ולחינם נדחק תוס' לפרש דאיירי ברגיל משום דלא למד כרמב"ם ורש"י ושאר ראשונים
וכן כתב הרמב"ם בפסקיו (תענית פ"ה הי"ד) וז"ל וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין עכ"ל כלומר שני האיסורין הראשונים דהיינו שירה בפה ושירה בכלי שיר הם אסורים מפני החורבן ונלמדו מפסוק אל תשמח ישראל ולכן כתב דאסור לשמוח בהן אמנם שירה ביין אסור מחמת הנאמר בגמ' סוטה שלא יהיה דבר נבלה בשיר ונלמד מפסוק בשיר לא ישתו יין ומש"כ אפילו בפה זה נלמד מהסוגיא דגיטין ז הנ"ל
וכן כתב הטור (או"ח תק"ס) "דמלשון הרמב"ם זכרונו לברכה משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפילו בפה אסור אף בלא משתה" עכ"ל כלומר שהרמב"ם בתשובתו לא חולק על דבריו בתשובה אלא מבאר אותם וזה פשוט וכנ"ל
ולפ"ז נמצינו למדים דאף מרן בעל הש"ע (או"ח תק"ס ג) שכתב כלשון הרמב"ם ממש "ואפילו שירה בפה על היין אסורה וכו'" כלומר לא מבעיא בשירה בפה שלא על היין וכלי שיר שלא על היין כפי שהקדים לומר דאסור לשומען מפני החורבן אלא אפילו שירה בפה על היין גם אסורה וזה מפני הפסוק בשיר לא ישתו יין המבואר בגמ' שהוא תוספת מאז שבטלו הסנהדרין וכנ"ל. וודאי שמוכרח היה בעל השלחן ערוך לפסוק כהרמב"ם דאף אם נאמר שרש"י ותוס' חולקים עליו אמנם הרא"ש לא חולק עליו דאם איתא שהראש חולק עליו היה מביאו הטור ולא פלא שפסק מר"ן כהרמב"ם מול רש"י ותוס'
