מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א

שו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן ג

לכבוד הרה"ג ר' יאיר חפוטא שליט"א. הרב דבאר יעקב.

אחרי עתרת החיים והשלום וכל טוב סלה. בדבר השאלה אם יש איזה פתח להתיר לאשה צעירה לימים, שהיא אלמנה או גרושה שלא לכסות ראשה בצאתה לרחוב. או באין תפונה עליה לכסות ראשה ע"פ הדין.

א. נודע מ"ש הרמב"ם (פכ"א מהא"ב הי"ז) וז"ל, לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש. וכן הוא בטוש"ע אה"ע (סי' כא ס"ב). והאחרונים ז"ל הרגישו, דלכאו' זה סותר מ"ש ראבי"ה (פ"ג דברכות סי' עו), דהא דקי"ל שער באשה ערוה, היינו באשה נשואה שאין רגילה לגלות שער ראשה, אבל בבתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. ע"כ. והובא להלכה במרדכי (שם). ובארחות חיים (הל' ק"ש אות לו) כ' בשם ר"ת, שכן הוא מעשים בכל יום לקרות ק"ש כנגד שער הבתולות. וכ"ה במאירי (ברכות כד). וכן פסק הרא"ש (פ"ג דברכות ס"ס לז). וכ"פ הטוש"ע באו"ח (סי' עה ס"ב), שמותר לקרות ק"ש כנגד שער הבתולות, שדרכן לילך פרועות ראש. אשר על כן כתב הפרישה אה"ע (סי' כא אות ג) דפנויה שצריכה לכסות ראשה היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת להלך בפרוע ראש וכמנהגינו. וכ"כ הב"ח והח"מ ובית שמואל שם. וכ' הב"ח, שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' כתובות (עב) ופרע את ראש האשה, תנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש. [ופרש"י, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל שאסור. א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרוע הות, ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש. וכן עיקר. עכ"ל. ולכאורה כוונת רש"י בפי' הראשון כמ"ש במדרש במדבר רבה (פרשה ט סי' יג), ופרע, למה, לפי שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות ולכך היה פורע ראשה ואומר לה, את פרשת מדרכי בנות ישראל שדרכן להיות ראשיהן מכוסות, והלכת בדרכי הגוים שראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית. ע"כ. וזהו מדה כנגד מדה, היא התנהגה בפרוע ראש להתנאות על בועלה, לפיכך יפרע הכהן את ראשה. אולם בסוטה (ח סע"ב), היא פירסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך היה הכהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. ע"ש. ועפ"ז ג"כ יל"פ כוונת רש"י שכיון שהיא כיסתה ראשה בשיראין להתנאות על בועלה, הכהן היה מנוולה ע"י פרוע ראש. והו"ל מדה כנגד מדה. ומכיון שנחשב לניוול אלמא דאסור. וכ"מ בתוס' רי"ד. ודו"ק]. וממ"ש אזהרה לבנות ישראל ולא לאשה משמע שאפי' פנויה הויא בכלל האזהרה. ע"כ. ולכאו' כ"מ ג"כ בנדרים (ל:), הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי שיבה, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים. ובגמ', מ"ט, אנשים זימנין דמכסו רישייהו זימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מגלו. ופי' הר"ן, דנשים כיון דלעולם מיכסו אדם מתארם במכוסי הראש, וקטנים כיון דלעולם מיגלו אדם מתארם במגולי הראש. וכיון שאמר שחורי הראש ודאי שנתכוון לאנשים וכו'. וע' בתוס' ישנים שם, שבקטנים מותר בין זכרים בין נקבות, שאפי' נקבות קטנות שאינן נשואות רגילות יפה בגילוי הראש. ע"ש. ומשמע שמותר בנשים אפי' פנויות, אלמא דמכוסי הראש נקראות כשאר נשים הנשואות, שהרי כיון שנישאו פעם והיו מכסות ראשן, אין נראה לכללן עם קטנות שלעולם מגלו רישייהו. ואילו היו מותרות בפרוע ראש, היה צריך לאוסרו בנשים פנויות שנתגרשו או נתאלמנו, דהוו כי גברי, זימנין דמגלו רישייהו וזימנין דמכסו. וי"ל. [שו"ר מ"ש בשו"ת עדות ביהוסף מטעלז סי' כט סוף ענף ד פתח קישור, וע"ע במגן גבורים סי' עה פתח קישור מ"ש בזה. ודו"ק]. ומיהו בירושלמי (פ"ב דכתובות סוף ה"א), אהא דתנן, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, פריך, וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא, ומשני זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע. ע"כ. ומבואר מכאן שאלמנה או גרושה מן הנישואין אינה יוצאת פרועת ראש לרה"ר. וכד' הרמב"ם.

ב. ועינא דשפיר חזי להמג"א (סי' עה סק"ג) שהקשה עמ"ש הש"ע שם, שמותר לקרות ק"ש כנגד שער בתולות שדרכן לילך בפרוע ראש, שהרי באה"ע (סי' כא ס"ב) איתא, שאפי' פנויות לא תלכנה פרועי ראש, ודוחק לומר דפנויות דהתם היינו אלמנות דא"כ הו"ל לפרש. אלא י"ל דהתם מיירי כשסותרת קליעות שערותיה והולכת בשוק שזהו אסור אפי' בפנויה וכן פרש"י בפר' נשא בפסוק ופרע את ראש האשה. ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרא מדאו', שאם תאמר דקרא איירי בפנויה א"כ תהא אסורה בגילוי הראש, דמהכא יליף בכתובות שלא תלכנה בנות ישראל בפרוע ראש, א"ו דקרא לא איירי בפנויה, ורק מדת צניעות היא לבתולה שלא לילך כן. ע"כ. וכן הובא להלכה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' קג), וכתב ע"ז, והא דאמרי' ברפ"ב דכתובות אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, ומשמע שהולכת בפרוע ראש בשוק. וכן מנהגינו שהכלה הולכת ביום חתונתה עם שערות סתורות, היינו משום שבאותו פעם הולכים עמה הרבה קרובים ושושבינים וליכא למיחש למידי. ע"כ. אולם בשטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כ' וז"ל, פי' מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרי' לקמן (עב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפרוע ראש אף בשערות סתורות דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה. וכנ"ל. וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כא), שכ' להוכיח במישור מד' השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כ' לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפרוע ראש ובשערות סתורות. ולכאו' י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר. דהא בכתובות (עב) אמרי' העוברת על דת יהודית יוצאת בלי כתובה, כגון היוצאת לשוק וראשה פרוע. ופריך, הא דאורייתא היא (ואמאי לא קרי לה דת משה. רש"י.) ומשני, דאורייתא קלתה שפיר דמי. (היינו סל שיש לו בית קיבול מלמטה להולמו בראש וכו'. רש"י.) דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ד מה' אישות הי"א והי"ב), שהעוברת ע"ד משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת ע"ד יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן הש"ע (סי' קטו ס"ד).

והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. וע"כ דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא. ודמי למ"ש מהר"ם אלשקר (סי' לה) להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן. ע"ש. ואף שהצמח צדק מליבאוויטש בתשו' (חאה"ע סי' קלט), ובחי' הש"ס (פ"ג דברכות ד"ה ע"א) האריך לחלוק על המהר"ם אלשקר. ע"ש. מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם אלשקר, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו. ואכמ"ל. וה"נ במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכה"ג אתי מנהג ומבטל מנהג. וכן מתבאר מדברי הגאון ר' אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בס' דברים אחדים (עמוד לב). ורק בגילוי הראש ממש הרעיש על המיקל בדבר אף במקום שנהגו היתר שהואיל ומדאו' הוי אין מקום להתיר כלל. עש"ב. (וכן האריך בזה הגאון ר"י בורלא ז"ל בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סי' א - ב), ודחה דברי הרה"ג ר' מתתיה צורמאני אב"ד דבוקרשט שעלה על דעתו להקל בזה במקום שנהגו הנשים לילך פרועות ראש, ודימה דבר זה לד' המהר"ם אלשקר הנ"ל, והרהמ"ח דחאו בשתי ידים בטוב טעם ודעת. והסכים עמו הגאון ר' רפאל יצחק ישראל, הראב"ד ירושלים. ע"ש. וברור.) והן אמת כי מגוף הגמרא (כתובות עב) דאסרינן בקלתה משום דת יהודית, אין להקשות על מנהג הנשים בזה"ז, שהרי כ' בשו"ת תרומת הדשן (סי' י) דההיא דכתובות מיירי בקלתה שאינה קלועה יפה והיא חלולה ונקובה ושערה נראה דרך הנקבים כיעו"ש. אבל מד' הרמב"ם והש"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' יח) פתח קישור. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' לו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, וע"כ דה"ט משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית. אולם שוב בינותי שאף מד' הרמב"ם והש"ע אין כ"כ ראיה, שי"ל דמטפחת דקאמר היינו שהיא שקופה ושערה ניכר עדיין, וכן מבואר בב"ח אה"ע (ר"ס קטו). הלא"ה יש להקל גם בלי צעיף. ושו"ר בשו"ת תשובה מאהבה ח"א (סי' מח) פתח קישור שהביא ד' הבאר שבע הנ"ל, וכתב שבמחכ"ת שגה בזה כי המטפחת שכ' הרמב"ם היא ג"כ מעשה רשת, ומטפחת וקלתה אחת הן, ששערותיהן נראות מתחתיהן. ע"ש. ולפ"ז ניחא בפשיטות מנהג הני נשי דידן שאינן עוברות ח"ו על דת יהודית. ומ"מ דעת רוב האחרו' שהבתולות יוצאות פרועי ראש בשערות סתורות ואין בכך כלום. ודלא כד' המג"א. וכמ"ש ג"כ בשו"ת עדות ביהוסף מטעלז (סי' כט סוף ענף ד). ובשו"ת תשורת שי ח"ב (סי' לח). ובשו"ת מהר"ץ חיות (סי' נג). פתח קישור ובשו"ת מים רבים (חאה"ע סי' ל). פתח קישור ע"ש. ומ"מ באלמנה או גרושה אין להקל, ואסור להן לצאת פרועי ראש לרה"ר כדין נשים נשואות ממש.

ג. אולם נראה שיש מקום להתיר לאלמנה או גרושה לילך עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי השלטי הגבורים ס"פ במה אשה (ס"ד:) פתח קישור שנ"ל להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית, וכדמוכח ממתני' דקתני יוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. ולא אמרו שער באשה ערוה אלא רק בשער הדבוק לבשרה ממש וכו'. ע"ש. וכ"כ בהגהות עין משפט (נזיר כח:). ע"ש. ואמנם הגאון באר שבע (סי' יח) פתח קישור הביא דברי הגאון מהר"י קצנלבויגן פתח קישור שכ' לדחות ההיתר בשתי ידים ומחי לה מאה עוכלי בעוכלא. וכן העלה הגאון המחבר שם בראיות נוספות. (וי"ל ע"ד). ע"ש.

אולם הנה הרמ"א באו"ח (סי' עה ס"ב) פתח קישור כ' להקל בזה לענין ק"ש שמותר לקרות נגד פאה נכרית. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' שג סק"ז) ככל ד' השה"ג הנ"ל בשמו. ע"ש. ואף המג"א פתח קישור הביא ד' השה"ג, וכתב עליו הנפק, וסיים, ודלא כהבאר שבע שהאריך לדחותו בדברים דחויים. ע"ש. והמשנ"ב שם ס"ק טו כ' בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על הש"ע. ע"ש. ואין לכחד כי באמת רבו האחרונים שאסרו איסר בכל תוקף בזה. ומהם בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' ט). פתח קישור ובישועות יעקב (אה"ע סי' כא) בתשו' נכד המחבר. פתח קישור ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"ב (סי' נט). פתח קישור ועוד אחרונים רבים. ובעצי ארזים (סי' כא סק"ב) פתח קישור כ' שהמתיר בזה עתיד ליתן את הדין. וכן בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חאו"ח ס"ס טז) פתח קישור העלה שיש לחוש לגדולי האחרונים שאוסרים בזה. ע"ש. גם הגאון מהרש"ק בשו"ת שנות חיים (סי' שטז ד"צ ע"ד) פתח קישור כ' שחלילה להתיר בזה. ע"ש. ובשו"ת מהרי"ל דסקין (בקו"א סי' רג) פתח קישור אסר בזה ג"כ משום מראית העין. וכ"כ בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקע). ובס' תורת שבת (סי' שג סק"י). ע"ש. ומ"מ מצינו לכמה מהאחרונים שהאריכו למעניתם ליישב קושיות הבאר שבע מעל השה"ג, וכמ"ש באורך בתשובה מאהבה ח"א (סי' מח). פתח קישור ובשו"ת עדות ביהוסף מטעלז (סי' כט). פתח קישור וע"ע בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חאו"ח סימן יד - טו).  פתח קישור ואכמ"ל. ובשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"ו (חאה"ע סי' ו) פתח קישור עמד וימודד ארש על מנהג עירו דמשק שנהגו הנשים לצאת בפאה נכרית, והאריך ליישב המנהג ע"פ סברת שה"ג ורמ"א ומג"א המתירים. ודלא כהב"ש וסיעתו. ולבסוף כ', שעכ"פ במנהגם שאינן יוצאות בפאה הנכרית לרה"ר, אלא רק בחצריהם ובטירותם שאין רבים בוקעין בהן, יש להתיר אף להמחמירים שלא לצאת בפרוע ראש לחצר. ע"ש. אך בתורת שבת (סי' שג סק"י) כ' שגם בחצר הפורץ גדר ישכנו נחש. ואינו מוכרח.

ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ' האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה. (ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת.) וכבר כ' הגאון מהר"ץ חיות בתשו' (ס"ס נג) פתח קישור שבכל תפוצות ישראל במדינת פולין לא נשמע שיקילו בזה, זולת המתחדשים שפרצו גדרות ישראל. ע"ש. ולכן מצוה לפרסם ברבים לבל תצאנה הנשים הנשואות בפאה נכרית לרה"ר, כי בעוה"ר התחילו מחדש כמה מעדות המזרח לפרוץ גדר ולהקל בדבר, ובתוכן הרבה מנשי ת"ח ורבנים בישראל, מחוסר ידיעה בפוסקים. כי אין חכמה לאשה אלא בפלך, וילפי מקלקלתא מכמה מבנות אשכנז שנהגו קלות ראש בזה. (וכבוד ה' הסתר דבר לבלתי לגלות קלון הפורצות גדרן של חכמים שבתוכן נשים חכמניות לפי הדור היתום הזה.) ואמותינו הקדושות נהגו איסור בדבר, ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך. וכ"פ הגר"י בורלא בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סי' א). פתח קישור וכ"כ בתורת שבת (סי' שג סק"י). ע"ש.

וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת, (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית. (וכעין מ"ש הפני יצחק הנ"ל, פתח קישור להתיר לנשואות לצאת בפאה נכרית לחצר, אפי' לדברי האוסרים גילוי שער באשה אף בחצר). וע' בנדה (סח:) דרבנן בדאורייתא לא מיחלף. ע"ש.

והן אמת שלפי הטעם דחיישי' למראית העין, היה מקום להחמיר גם בגרושה ואלמנה, עפ"ד הש"ך יו"ד (סי' פז סק"ו) דאף במידי דרבנן חיישי' למראית העין, וכמ"ש בשבת (נד:) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, וה"ט משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, דהיינו למכור, ואיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן. וכ"מ בתוס' כתובות (ס) ד"ה ממעכן. ומזה העיר עמ"ש הרמ"א בהגה שם, ובתורת חטאת (סוף כלל סב), שמותר לעשות חלב משקדים ולהניח בו בשר עוף, הואיל ואינו אלא מדרבנן, משא"כ בבשר בהמה דחיישי' משום מראית העין. אולם להנ"ל יש לאסור גם בבשר עוף. ושכ"פ מהרש"ל. ע"ש. (ובאמת דממהרש"ל אין ראיה כ"כ, דהא ס"ל בשר חיה ועוף בחלב דאורייתא. וכמ"ש הש"ך שם סק"ד בשמו. וכן העיר השערי דעה.) אולם בשו"ת אדני פז (סי' מא) כ' לדחות ראיות הש"ך, והעלה להקל בדבר. ע"ש. וכן העלה הפר"ח (סי' פז סק"ז) לקיים ד' הרמ"א, שבאיסור דרבנן מיהא לא חיישי' למראית העין כל שלא נאמר בהדיא בש"ס גזרה זו. עש"ב. וכן הסכים הכרתי ופלתי שם. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"א (בהשמטה שבראש הספר). ע"ש. והט"ז יו"ד (שם סק"ד) כ' ג"כ שדברי הרמ"א נכונים, ושכן המנהג, ומ"מ לכתחלה יש להניח שקדים וכו'. ע"ש. וע"ע בשאר אחרונים שם. ובתשו' נוב"י תנינא (חאו"ח ס"ס ל). ואכמ"ל. ועכ"פ כאן שאף בנשואות יש מקילים (גם ברה"ר) בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל. ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה. ודו"ק.

ד. ובהיותי בזה ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' נז), שנשאל אודות אלמנה שהובטח לה עבודה לכלכל בניה באופן שלא תכסה ראשה, והשיב, שנראה דמאחר שלא נאמר בתורה דין איסור פרוע ראש בלשון איסור, אין אלא חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתברא דבהא פליגי ב' לשונות רש"י (כתובות עב) דלפי' א' דילפינן דמדעבדינן הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, אלמא דס"ל שהוא איסור משום פריצות. וכ"כ הריטב"א שם. אבל לפי' ב' דמדכתיב ופרע מכלל דלאו פרועה הות, משמע שהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש, ולא ענין אסור, רק שממילא עוברת על העשה כשהולכת פ"ר. ונ"מ דלפי' הב' שהוא רק חיוב עשה הוי ככל מ"ע שאינו חייב לבזבז יותר מחומש, ולכן כל שיש לה הפסד ממון כחומש נכסים ויותר כנ"ד שאין ביכלתה להשיג משרה לפרנסתה ופרנסת בניה הוי אונס שאינה מחוייבת. וכבר כ' רש"י שהעיקר כפי' ב'. ומ"מ באשת איש שהאיסור לילך בפרוע ראש הוי מדאורייתא יש לאסור מספק שיש לחוש לפי' א' של רש"י שסובר שהוא איסור, וא"כ יש לאסור אף בהפסד כל ממונה, אבל באלמנה דהוי מדרבנן, דהא קרא רק בא"א נאמר, יש להקל מספק, דסד"ר לקולא. ויש ג"כ לומר שאולי דת יהודית הוי רק מדין מנהג שאין לאסור באופן שלא מצינו שנהגו, ובמקום הפסד הרי לא מצינו שנהגו איסור. עכת"ד.

ונראה מדבריו דפשיטא ליה שלפי' הב' של רש"י דהוי איסור עשה, דלאו הבא מכלל עשה עשה, יש להתיר במקום הפסד חומש נכסים, אע"פ שהעבירה נעשית בקום ועשה, שיוצאת לרשות הרבים בפרוע ראש. ובאמת לאו מילתא פסיקתא היא כלל. דלכאורה יש להוכיח להיפך, מהגמ' (ביצה כא), מעשה בשמעון התימני...

ועכ"פ אין הדבר פשוט להתיר הפסד ממון אפי' ביותר מחומש במקום איסור עשה בקום ועשה. וכל קבל דנא לגבי אלמנה וגרושה, אפי' נימא כפי' קמא דרש"י דהוי איסור לא תעשה (באשת איש), כיון שהאיסור מדרבנן י"ל דבמקום הפסד משרא שרי...

אולם בעיקר הדבר נלע"ד דהכא ליכא לאו הבא מכלל עשה ממש, רק איסור בעלמא, וע' בתוס' שבועות (כג:) דגבי איסור של חצי שיעור אע"ג דאסור מה"ת כיון דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד מהר סיני, משא"כ באיסור עשה. ע"ש. וה"נ באיסור דפריעת ראש לא"א, אע"ג דהוי מדאו', לא הוי אלא איסור בעלמא ואין כאן לא לאו ולא עשה. וביותר יש להעיר ע"מ שתופס האגרות משה דלפי' א' של רש"י יש בזה איסור ל"ת, דלכאורה לא ידענא מאי שיאטיה דאיסור ל"ת הכא. והן אמת כי ראיתי למהר"ם חאגיז ז"ל בס' אלה המצות (סי' רסב) במצות ובחקותיהם לא תלכו, שכ', שתחת סוג לאו זה נכנס איסור גילוי שער ראש האשה שהוא ערוה, ולכן נקראת עוברת על דת יהודית כשיוצאת וראשה פרוע, שהוא מנהג צניעות שנהגו בו בנות ישראל. ע"ש. (וכיו"ב כ' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' שסו) פתח קישור. ע"ש.) אכן באמת מהסוגיא בכתובות (עב) מתבאר להדיא דבעוברת על דת יהודית אין איסור אלא מדרבנן. ואף בעוברת ע"ד משה דהוי איסורא דאו' אין זה מטעם ובחקותיהם לא תלכו, אלא ילפינן לה מדכתיב ופרע את ראש האשה. ובסנהדרין (נח:) מאימתי התרתה של השפחה שייחדוה לעבד, משפרעה ראשה בשוק. ופרש"י, שאף הנכריות הנשואות היו רגילות שלא לצאת בראש פרוע. ע"ש. וע"כ נראה שאין בזה איסור ל"ת כלל. וע' בשו"ת דברי חיים מצאנז (חיו"ד סי' ל) פתח קישור. ואין להאריך. ומ"מ נלע"ד שאין להקל בזה אלא ע"י פאה נכרית משום דבלא"ה יש מתירין. ואף דלגבי אשת איש בודאי שאין להקל לצאת בפאה נכרית לרה"ר, אבל באלמנה או גרושה יש לנו הרבה סניפין להתיר בפאה נכרית במקום שהענין תלוי בפרנסתה. וכמש"כ לעיל בס"ד. הנראה לעניות דעתי כתבתי. והשם יאיר עינינו בתורתו אמן. ידידו הדורש שלומו באהבה רבה

עובדיה יוסף ס"ט